«הרישום» של גלוחובסקי: מדוע הרומן על מחיר חיי האדם עורר מחלוקת בקרב הרוסים – ומה הקשר לישראל

ב-17 בספטמבר 2026 דמיטרי גלוחובסקי, מחבר “מטרו 2033” המפורסם, פרסם רומן חדש בשם “רישום“. הוא פרסם אותו במלואו, בחינם, בערוץ הטלגרם שלו. הספר עוסק בבחורה הרה של חייל חוזה רוסי שמנסה לרשום נישואין בדחיפות, והופך בהדרגה לסיפור על כסף, מלחמה, כבוד האדם ויכולת החברה להתרגל למתרחש. שבוע לאחר מכן, הדיון הספרותי כבר נדון כקונפליקט בין אלו שעזבו את רוסיה לאלו שנשארו.

מחבר: R.Verter | במיוחד עבור נאנובוסטי — חדשות ישראל | 26 בספטמבר 2026

דעת המחבר

מה שעניין אותי בסיפור הזה הוא לא כל כך הוויכוח סביב זכותו של סופר שהיגר לשפוט את החיים בתוך המדינה. הרבה יותר מעניין משהו אחר. מדוע סיפור על אישה שסופרת פיצויים עתידיים על חתן שנהרג או נפצע נתפס כהאשמה המופנית כמעט לכל החברה? ואיפה עובר הגבול בין אדם שהמדינה הכריחה להסתגל לבין מי שלמד להפיק תועלת מוחשית מהמלחמה?

בישראל לשיחה זו יש משמעות נוספת. לא כולם יודעים שגלוחובסקי הוא בן ארצנו, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים. והמלחמה עליה כתב גבתה את חייו של אזרח ישראלי בן 14 בקייב ממש לפני פרסום זה.

“רישום”: הספר שהוחלט לא למכור

גלוחובסקי חזר לדרך הישנה שלו לתקשר עם הקוראים. לפני יותר מעשרים שנה הוא פרסם באינטרנט את “מטרו 2033”, ואיפשר לאנשים להכיר את היצירה בחופשיות. רומן זה הביא לו מאוחר יותר תהילה בינלאומית, תרגומים רבים וזיכיון משחקים.

עכשיו ההיסטוריה חזרה על עצמה. “רישום” הפך לרומן הראשון שלו לאחר הדילוגיה “פוסט” שהושלמה ב-2021. בשנת 2024 יצא אוסף פובליציסטי “אנחנו. יומן הנפילה”, אך פרוזה אמנותית גדולה לאחר “פוסט” הקוראים לא קיבלו.

העבודה על הספר החדש נמשכה כשנתיים. מתברר שהוויכוח הנוכחי התעורר סביב יצירה שנוצרה בהדרגה, במקביל להתפתחות המלחמה עצמה. בניגוד לסיפורים הפנטסטיים שהביאו לגלוחובסקי פופולריות, ל”רישום” לא נדרשו קרינה, מוטנטים או מטרו הרוס. מספיק רוסיה המודרנית, חייל שנעלם במלחמה, שתי נשים שמתדיינות על עתיד המשפחה ותשלומים ממשלתיים שיכולים לשנות את היחסים בין אנשים.

ניתן לקרוא את הרומן בחינם בפרסום הרשמי של דמיטרי גלוחובסקי בטלגרם.

מי הוא דמיטרי גלוחובסקי: מוסקבה, ירושלים, באר שבע ושנותיו הישראליות של מחבר “מטרו” העתידי

לקורא הישראלי הביוגרפיה של דמיטרי גלוחובסקי מעניינת לא רק בכך שהוא סופר רוסי מפורסם שהתנגד למלחמה. ישראל תופסת מקום הרבה יותר בולט בחייו ממה שמקובל להזכיר בתמציות קצרות. כאן הוא קיבל השכלה גבוהה, למד עברית, חווה את הקשיים הראשונים של חיים עצמאיים, התחיל להתפתח כעיתונאי ולפי הודאתו, לראשונה הרגיש לא רק רוסי אלא גם ישראלי.

גלוחובסקי נולד ב-12 ביוני 1979 במוסקבה, במשפחת עיתונאים. אביו, אלכסיי גלוחובסקי, יהודי במוצאו, עבד במערכת הטלוויזיה והרדיו הסובייטית ועסק בתרגומים. אמו, לריסה סמירנובה, עבדה כעורכת תמונות בסוכנות הידיעות TASS. דמיטרי למד בבית ספר במוסקבה בארבאט עם הוראת צרפתית מוגברת, וכבר כנער התעניין בספרות והחל לחשוב על העלילה העתידית של “מטרו 2033”.

בשנת 1996, כנער בן שבע עשרה, הוא נסע לישראל. מאוחר יותר בראיון לאבגניה אלבץ גלוחובסקי הסביר שלאחר התפרקות ברית המועצות רצה לקבל השכלה בינלאומית ולראות עולם, שהיה כמעט בלתי נגיש לדור הוריו במשך עשרות שנים. ישראל הייתה הזדמנות ללמוד ברמה אקדמית גבוהה ללא ההוצאות שהיו נדרשות להשכלה בבריטניה או בארה”ב.

החודשים הראשונים היו קשים. הוא למד עברית, עבר תוכנית הכנה – מכינה, שנועדה, בין היתר, להסתגלות עולים חדשים למערכת החינוך הישראלית. לאחר מכן התקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים – האוניברסיטה העברית בירושלים, שם סיים את הפקולטה למדעי החברה במגמות יחסים בינלאומיים ותקשורת המונים. הלימודים התקיימו בעברית, לצד סטודנטים מקומיים.

בסך הכל הוא חי בישראל כארבע וחצי שנים. בראיונות גלוחובסקי סיפר שבתחילה חווה קשיים כלכליים והיה לו קשה להתרגל לחברה החדשה. בהמשך הוא כינה את התקופה הזו כחוויה חשובה של התבגרות אישית וחשיבה מחדש על תפיסות עולם מוכרות.

במיוחד ראוי לציון שחייו הישראליים לא הוגבלו לאולמות האוניברסיטה בירושלים. במשך זמן מה הסופר העתידי חי בבאר שבע, הכיר היטב את האזורים הדרומיים של הארץ ואת שדרות הסמוכה – עיר בגבול רצועת עזה, שהפכה מאוחר יותר למטרה של ירי רקטות.

זיכרון נוסף של הסופר מתייחס לאינתיפאדה השנייה – תקופה של הסלמה חדה בסכסוך הישראלי-פלסטיני שהחלה בסתיו 2000. בראיון מ-3 בנובמבר 2023 גלוחובסקי סיפר שנסיעות לאוניברסיטה באוטובוס לווה בחרדה מתמדת בגלל התקפות טרור. לאחר התקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 הוא שוב פנה לחוויה זו, והזכיר חברים החיים בשדרות.

מאוחר יותר ישראל הופיעה שוב בביוגרפיה המקצועית שלו. כבר כעיתונאי בינלאומי, גלוחובסקי סיקר אירועים צבאיים, כולל מקריית שמונה – עיר בצפון הארץ ליד הגבול הלבנוני, שהותקפה על ידי חיזבאללה. הקריירה העיתונאית שלו כללה שיתוף פעולה עם רדיו ישראלי, Deutsche Welle הגרמני, Euronews ו-Russia Today. בערוץ האחרון הוא היה חלק מהפול העיתונאי של הקרמלין שסיקר את פעילות ההנהגה הרוסית.

שורשים יהודיים ותחושת שייכות לישראל

יש בביוגרפיה זו גם סיפור יהודי נפרד. גלוחובסקי סיפר שגילה על מוצא אביו בגיל ההתבגרות ובתחילה תפס את שאלת הזהות האישית שלו בצורה לא פשוטה. החוויה הישראלית שינתה בהדרגה את יחסו למורשת זו. בראיון ל-The Jewish Chronicle בספטמבר 2023 הסופר הסביר שעם הזמן הגיע להבנה של זהות מרובה: השתייכות לתרבות אחת אינה דורשת ויתור על אחרת.

ביולי 2021 פרסם העיתון הישראלי ישראל היום ראיון גדול עם גלוחובסקי. באותה תקופה כבר יצא לאור בעברית הרומן שלו “טקסט” – טקסט, בהוצאת “כנרת זמורה”. בשיחה הסופר הודה שבצעירותו היה לו קשה להסתדר כלכלית בישראל, אך תחושת השייכות למדינה נשמרה גם לאחר שני עשורים. הוא אף דיבר על רצון לחזור לכאן לחיות כאדם בוגר ומבוסס.

ישראל השאירה חותם גם בעיצובו היצירתי. הרעיונות הראשונים של “מטרו 2033” עלו עוד בבית הספר במוסקבה, אך הוא המשיך לעבוד על היצירה בצעירותו, כולל בתקופת החיים בחו”ל. בדידות, שפה לא מוכרת והצורך לבנות מחדש את מעגל החברים הפכו לחלק מהחוויה אליה חזר הסופר מאוחר יותר פעמים רבות.

לכן, עבור הקהל הישראלי גלוחובסקי הוא לא רק סופר מפורסם מרוסיה. זהו אדם שקיבל השכלה בירושלים, חי בבאר שבע, יודע עברית, עבד כעיתונאי בישראל ושמר על קשר אישי עם המדינה. השלב הישראלי בחייו עוזר להבין טוב יותר את עניינו במערכות פוליטיות ואת החזרה המתמדת בספרות לשאלות של פחד, חירות, שלטון מדינה ובחירה אישית.

מ”מטרו 2033″ ל”רישום”: מיליוני ספרים שנמכרו ופרסים בינלאומיים

הקריירה הספרותית של דמיטרי גלוחובסקי החלה עם סיפור שהמו”לים בתחילה לא רצו להדפיס. בתחילת שנות ה-2000 עיתונאי צעיר פרסם את הרומן הראשון שלו “מטרו 2033” באינטרנט, ואיפשר לקוראים להכיר את הטקסט בחינם. בשנת 2005 הופיעה גרסה מודפסת, וההוצאה המחודשת של 2007 הפכה את הספר על תושבי מוסקבה ששרדו לאחר מלחמה גרעינית לפרויקט מסחרי מצליח.

מאה אלף העותקים הראשונים של ההוצאה המחודשת נמכרו בפחות משלושה חודשים. המו”ל נאלץ להדפיס עוד מאה אלף. עד 2009 מכירות הרומן הראשון התקרבו ל-300 אלף עותקים. עבור סופר שסירבו לפרסם אותו זמן קצר לפני כן, התוצאה הייתה יוצאת דופן.

בהמשך היקף הפרויקט גדל עשרות מונים. לפי האתר הרשמי של גלוחובסקי, עד 2026 “מטרו 2033” תורגם ל-41 שפות, ומכירות הרומן ברחבי העולם עלו על ארבעה מיליון עותקים. זהו נתון מכירות של הספר הראשון בלבד, ולא התפוצה הכוללת של כל יצירות הסופר.

בשנת 2007 גלוחובסקי קיבל פרס עידוד מאת האגודה האירופית למדע בדיוני ב-Eurocon בקופנהגן. בפרסומים של אותה תקופה כינו אותו לעיתים קרובות פרס על בכורה ספרותית. ברישום הרשמי של האגודה הוא מצוין כ-Encouragement Award – פרס עידוד לסופר צעיר.

עם זאת, גלוחובסקי עצמו הראה די מהר שהוא לא מתכוון לתאר כל חייו רק את המטרו של מוסקבה. באותה שנה יצאו “דמדומים” – רומן מיסטי על מתרגם שמקבל יומן ספרדי עתיק ומגלה בהדרגה קשר בין ההיסטוריה של תרבות המאיה לבין סדרת אסונות עכשווית. הספר תורגם ליותר מעשרים שפות. בשנת 2014 המהדורה הצרפתית שלו קיבלה פרס ספרותי אירופי בפסטיבל Utopiales בנאנט.

לאחר מכן הופיעו “מטרו 2034” ב-2009, “סיפורים על המולדת” ב-2010, רומן דיסטופי “עתיד” ב-2013 והחלק האחרון של הטרילוגיה הראשית – “מטרו 2035″ ב-2015.

ב”עתיד” האנושות למדה לנצח את הזקנה, אך קיבלה צורת שליטה מדינית חדשה לגמרי: כדי לשמור על חיי נצח אנשים צריכים לוותר על הולדת ילדים. ב”מטרו 2035″ המחבר כבר התמקד הרבה יותר במנגנוני בידוד, תעמולה ושליטה בחברה באמצעות פחד. ו”סיפורים על המולדת” היו פנייה מוקדמת שלו לסאטירה פוליטית – עם פקידים מוכרים, אנשי ביטחון ואנשים רגילים שנאלצים להסתגל למבנה המדינה.

הנושאים החברתיים הופיעו בספריו של גלוחובסקי זמן רב לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה. המדע הבדיוני איפשר ליצור עולמות מותנים שבהם הקורא גילה מנגנוני שלטון מוכרים למדי.

“טקסט”, “טופי” ו”פוסט”: מהספרות לקולנוע וסדרות

בשנת 2017 הופיע “טקסט”, אחד הרומנים הריאליסטיים הידועים ביותר של הסופר. גיבורו הראשי איליה גורונוב מקבל שבע שנות מאסר לאחר ששוטר שתל עליו סמים. לאחר שחרורו, איליה מנסה לנקום באדם שהרס את חייו ומשתלט על הטלפון שלו. בהדרגה הוא מתחיל להתקיים תחת שם אחר, מקבל גישה להתכתבויות, סודות ויחסים של יריבו.

בשנת 2019 הבמאי קלימ שיפנקו עיבד את הרומן לסרט. את התסריט כתב גלוחובסקי עצמו, את התפקידים הראשיים גילמו אלכסנדר פטרוב, איוון ינקובסקי וקריסטינה אסמוס. הסרט קיבל מספר פרסי קולנוע רוסים גדולים, כולל “עיט הזהב” על הסרט העלילתי הטוב ביותר. ב-25 באפריל 2021 הוענקה לגלוחובסקי “ניקה” על תסריט “טקסט” – פרס על עונת הקולנוע של 2019.

עבודתו למסך לא הוגבלה לעיבוד זה. בינואר 2021 יצאו “טופי” – מותחן מיסטי בן שבעה פרקים בבימויו של ולדימיר מירזויב על פי תסריט מקורי של גלוחובסקי. כמה מוסקבאים נוסעים לכפר מרוחק, מנסים לברוח מבעיותיהם האישיות, אך נתקלים באירועים שבהם המציאות המוכרת נעלמת בהדרגה.

מקום מיוחד ביצירתו של הסופר תופסת הדילוגיה “פוסט” (2019–2021). לאחר מלחמת אזרחים הרסנית רוסיה התפרקה, השטחים המרכזיים הפכו שוב למוסקוביה, והגבול עם העולם החיצון הלא נודע הפך לנהר הוולגה המורעל. בסיפור זה גלוחובסקי חקר את המורשת האימפריאלית, הבידוד, הפחד מהעולם החיצון והשימוש הפוליטי בשנאה.

נראה לי שמ”פוסט” הכי נוח לעבור ל”רישום” הנוכחי. הקטסטרופה הפנטסטית אצל גלוחובסקי הפסיקה בהדרגה להיות מטרה בפני עצמה. חשיבות הולכת וגוברת ניתנה לאנשים שממשיכים לחיות בתוך מערכת הרסנית, תוך התאמת אמונותיהם האישיות לנסיבות.

“המפעל הלבן”: סיפור יהודי ושלושה פרסי תיאטרון בריטיים

לקוראי נאנובוסטי מעניינת במיוחד עבודה נוספת של הסופר, הקשורה ישירות להיסטוריה של העם היהודי. ב-14 בספטמבר 2023 התקיימה בלונדון בתיאטרון Marylebone הבכורה של מחזהו “המפעל הלבן” (The White Factory), בבימויו של מקסים דידנקו.

העלילה מתרחשת בגטו לודז’ בשטח פולין הכבושה על ידי הנאצים. הקהילה היהודית מנסה לשמור על חיי חבריה על ידי אספקת מוצרים למנהל הגרמני. בהדרגה מתעוררת דילמה נוראה: מה קורה כאשר הישרדותם של חלק מהאנשים תלויה בגורלם של אחרים?

גלוחובסקי חקר חומרים ארכיוניים, ביקר במקומות של השמדה המונית של יהודים ונפגש עם ניצולי השואה. העבודה על המחזה חפפה עם הפלישה הרוסית לאוקראינה, שלאחריה הסופר עיבד את הטקסט באופן משמעותי, תוך שימת דגש מיוחד על התנהגות אנשים מול אלימות מדינית ופשרות מוסריות.

בפברואר 2024 ההפקה קיבלה שלושה פרסים של פרס התיאטרון העצמאי הבריטי Offies: על ההצגה הטובה ביותר, עיצוב הבמה ועיצוב הווידאו. עבור גלוחובסקי זו הייתה הכרה בינלאומית חדשה כבר מחוץ לספרות ולקולנוע.

כאן מתגלה קשר נושאי עם “רישום”. בנסיבות היסטוריות שונות לחלוטין הסופר פונה להחלטות מוסריות שאדם מקבל תחת לחץ של מערכת חיצונית. כמובן, להשוות את נסיבות השואה והמלחמה המודרנית כשוות ערך יהיה לא נכון היסטורית. מדובר בעניין ספרותי חוזר של המחבר להתנהגות אנשים בתנאי לחץ קיצוניים.

לאחר 24 בפברואר: עמדה אנטי-מלחמתית, הגירה ושמונה שנות מאסר בהיעדרו

ב-9 במרץ 2022 גלוחובסקי פרסם מאמר “זו לא המלחמה שלנו”, שבו יצא נגד הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה. הוא הטיל את האחריות על ההחלטה להתחיל במלחמה על הנהגת רוסיה, הזהיר על השלכותיה על הרוסים עצמם וקרא לדבר בגלוי על המתרחש.

ביוני 2022 נודע על פתיחת תיק פלילי נגדו בגין הפצת מידע שקרי במודע על הכוחות המזוינים הרוסיים. באוקטובר משרד המשפטים הרוסי הכניס את הסופר לרשימת סוכנים זרים. ב-7 באוגוסט 2023 בית המשפט המחוזי בסמני במוסקבה גזר עליו בהיעדרו שמונה שנות מאסר. הבסיס לרדיפה היה פרסומים של גלוחובסקי שעסקו בפעולות הצבאיות הרוסיות באוקראינה.

לקהל הישראלי יש כאן פרט חשוב: לגלוחובסקי יש גם אזרחות ישראלית. נאנובוסטי סיפרו על כך כבר אז. היום החומר שלנו על גזר הדין של גלוחובסקי שווה לקרוא מחדש כבר עם התחשבות בספרו החדש.

בשנת 2024 יצאה בגלות ספרו הפובליציסטי “אנחנו. יומן הנפילה”. היא איחדה מאמרים והרהורים על השינוי הפוליטי והחברתי ברוסיה, שהמחבר פרסם במהלך חמש עשרה השנים הקודמות. הספר הופיע מאוחר יותר גם בצרפתית, גרמנית, פולנית ושפות אחרות.

4A Games האוקראינית ו-Metro 2039 החדש: המשך הסיפור

הסיפור של “מטרו” מזמן הפסיק להיות רק ספרותי. בשנת 2010 הוציאה חברת המשחקים האוקראינית 4A Games את משחק המחשב Metro 2033. לאחר מכן הופיעו Metro: Last Light בשנת 2013 ו-Metro Exodus בשנת 2019. זיכיון המשחקים הרחיב משמעותית את הקהל הבינלאומי של העולם שיצר גלוחובסקי.

4A Games עצמה נוסדה בקייב בשנת 2005 על ידי יוצאי תעשיית המשחקים האוקראינית. היא שמרה על בסיס יצירתי וכוח אדם אוקראיני, אם כי עם הזמן הפכה לחברה בינלאומית.

ב-16 באפריל 2026 הציגו 4A Games והמו”ל Deep Silver את Metro 2039 – המשחק הרביעי בסדרה הראשית. הוא נוצר בשיתוף פעולה עם גלוחובסקי, אך אינו עיבוד ישיר של רומן חדש כלשהו. בספטמבר המו”ל אישר תאריך יציאה ספציפי – 4 בפברואר 2027. המשחק מיועד ל-PlayStation 5, Xbox Series X|S ומחשבים אישיים.

המפתחים מספרים בגלוי שהמלחמה המלאה של רוסיה נגד אוקראינה השפיעה על האווירה והעלילה של הפרויקט החדש. עובדי הסטודיו המשיכו לעבוד במהלך התקפות מל”טים, השתמשו בגנרטורים והסתתרו מהפגזות. לדבריהם, Metro החדש מתייחס להשלכות המלחמה, אלימות מדינית, תעמולה, פחד ומחיר החירות.

עם זאת, העלילה שוב מתרחשת במטרו של מוסקבה. לאחר עשרות שנים של עימות התחנות מאוחדות תחת שלטון משטר המשתמש בתעמולה ובהבטחת מלחמה חדשה ככלי שליטה.

עבורי הקשר הזה מראה על נקודת מבט ספרותית. העולם שהמציא צעיר שלמד פעם בירושלים, מתפתח כעת בשיתוף פעולה עם יוצרים אוקראינים שיוצרים סיפור פוסט-אפוקליפטי תחת איום של מכות רוסיות אמיתיות.

נוצרה ביוגרפיה יצירתית יוצאת דופן: מסופר מתחיל שהעלה כתב יד באינטרנט, למחבר יצירות עם מכירות של מיליונים, פרסים ספרותיים ותיאטרליים בינלאומיים, עיבודים קולנועיים וזיכיון משחקים עולמי. ועכשיו – לרומן ריאליסטי שמדברים עליו לא כל כך בגלל מעלותיו הספרותיות, אלא בגלל השאלות שהוצגו בפני הקורא.

אוליאנה, סשה והכסף שאי אפשר לחלק

עכשיו על העלילה עצמה. כאן ייחשפו כמה נסיבות מהותיות של הרומן, אם כי את הסיום אשאיר לקורא.

אוליאנה חיה בוולוגדה, עובדת בסלון יופי קטן ומגלה שהיא בהריון. ארוסה סשה יצא למלחמה הרוסית נגד אוקראינה ונעלם. הבחורה נוסעת למוסקבה, מנסה לברר את גורלו ולרשום נישואין.

סשה נמצא בבית חולים. הוא חי, אך איבד את שתי רגליו. וכאן מתחילה סיפור אחר: אוליאנה וטטיאנה, אמו של החייל, הופכות בהדרגה למשתתפות במאבק על הכסף המגיע בעקבות פציעתו או מותו האפשרי.

טטיאנה כבר מחשבת על הכנסות הבן בפירעון המשכנתא. אוליאנה חושבת על עתיד הילד, הדירה והעצמאות הכלכלית. ביניהן נמצא סשה – אדם שהרצון האישי שלו במהלך התפתחות האירועים מעניין את הסובבים אותו פחות ופחות.

הנה מה שבאמת מפחיד במבנה הזה: לא חייבים לרצות את מותו של מישהו כדי להתחיל לחשב כמה כסף הוא יביא. המלחמה הופכת בהדרגה למערכת כלכלית של יחסים משפחתיים. אדם חי הופך למקור משכורת, פיצויים, הטבות, ערבויות חברתיות. פציעותיו ומותו מקבלים ערך חומרי.

עם זאת, גלוחובסקי לא מסתפק במשפחה פרובינציאלית. במוסקבה מופיעה זוג אינטלקטואלי – מקסים, בעל חנות ספרים, ומרינה, שמבצעת הזמנות של המנהל העירוני. הם מתנגדים למלחמה, קוראים פרסומים עצמאיים, מנסים לשמור על אורח חיים מוכר. אך ההזמנות הממשלתיות מפרנסות את המשפחה, והבטיחות האישית שלהם בהדרגה מכריחה אותם לשקול מחדש את עקרונותיהם. גם בנם קיריל מתמודד עם השלכות המתרחש.

דווקא קו העלילה הזה מפריע לצמצם את הרומן לקריקטורה על תומכי המלחמה הפרובינציאליים. התנהגותם של אנשים המשתתפים במערכת, גם אם אינם מקבלים את האידיאולוגיה הציבורית שלה, מוטלת בספק.

מדוע סיפור על פיצויים אינו פנטזיה ספרותית

באפריל 2025 פרסם רדיו חירות חקירה על מה שנקרא “אלמנות שחורות” – נשים שנכנסות לנישואין עם חיילים רוסים כדי לקבל פיצויים לאחר מותם. סיפורים דומים נדונו בתקשורת הרוסית וברשתות החברתיות.

מדובר במנגנון פיננסי אמיתי. חוזים צבאיים מלווים בתשלומים משמעותיים התלויים במימון פדרלי ואזורי. לחברי משפחה חוקיים יש זכויות נפרדות לפיצויים לאחר מותו של חייל.

אבל לא הייתי מכריז בעקבות המגיבים הרגשיים ביותר שכל הנשים והאמהות הרוסיות הן ציידות כסף קבורה. קבלת פיצוי חוקי, נישואין פיקטיביים לצורך תשלום ועידוד מודע של אדם להשתתף במלחמה הם מצבים שונים לחלוטין. גם היקף ההונאה לא נקבע.

לצורך הבנת הרומן, עם זאת, חשוב יותר רגע אחר. גלוחובסקי מראה לא תיק משפטי על הונאה, אלא שינוי הדרגתי של תפיסות על מה שמותר. במשפחה מתעוררת פרספקטיבה של כסף גדול שלא ניתן להשיג בעבודה רגילה. ומה שעוד לא מזמן נראה בלתי מתקבל על הדעת הופך לנושא לדיון מעשי לחלוטין.

מסיבה זו אני לא רואה בספר רק סיפור על אכזריות נשית. גברים, פקידים, קרובי משפחה מוסקבאים, נציגי מבנים מדינתיים – כולם נוכחים בשרשרת זו. פשוט נשים בסיפור זה מנהלות את העתיד שהמדינה הציעה להן לשלם בפציעות של אחרים.

העם הוטעה או שהוא למד לנצל את המערכת?

כאן מתחיל השיח הכי לא נוח. יש הסבר לפיו החברה הרוסית קודם כל הפכה לקורבן של תעמולה, דיכוי רב שנים של תקשורת עצמאית והשמדת תחרות פוליטית. להסבר זה יש בסיס תיעודי, אך יש גם נתונים סוציולוגיים על תמיכה במלחמה, ולא ניתן להתעלם מהם.

לפי מחקר של מרכז לבדה שפורסם ב-1 בספטמבר 2026, 68% מהנשאלים הצהירו על תמיכתם בפעולות הכוחות המזוינים הרוסיים באוקראינה, 21% – על אי תמיכתם. עם זאת, 59% הביעו תמיכה במעבר למשא ומתן לשלום, ו-31% – בהמשך הלחימה. בתנאים אוטוריטריים סקרים כאלה דורשים קריאה זהירה, אך הם מראים שהעמדות הציבוריות אינן הומוגניות ותמיכה בצבא יכולה להשתלב עם רצון למשא ומתן.

נראה לי חשוב עקרונית לא להחליף נתונים אלה בנוסחה נוחה. לא כל תומך במדיניות הרשמית מוכן להילחם. לא כל מתנגד למלחמה מוכן למחות. ולא כל מי שלא מוחה תומך במתרחש.

עם זאת, יש פעולות שקשה להסביר רק בטלוויזיה: השתתפות מרצון בגיוס, ייצור נשק, הונאה מודעת עם תשלומים, הלשנות, הצדקה פומבית של אלימות למען קריירה או יתרונות חומריים.

תשלום מיסים רגיל אינו שווה ערך להשתתפות ישירה בייצור נשק. לחיות במדינה ולשרת מרצון את מכונת המלחמה שלה הם נסיבות שונות.

בחומרים שלנו נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency חזרנו פעמים רבות להבדל זה בעת סיקור המלחמה. המדינה הרוסית, כוחותיה המזוינים, אזרחי רוסיה, דוברי רוסית ויהודים שהגיעו מברית המועצות לשעבר – אינם מושגים ניתנים להחלפה. עבור הקהל שלנו זה חשוב במיוחד: שפה משותפת כשלעצמה אינה אומרת דבר על השקפותיו הפוליטיות של אדם.

התנגדות הודית, מחאות רוסיות ושאלת אי ציות אזרחי

באחת התגובות הקוראות החריפות לרומן נשמעה השוואה בין רוסים למשתתפי התנועה ההודית לעצמאות מבריטניה.

ההודים אכן השתמשו באי ציות אזרחי המוני. תנועת אי שיתוף הפעולה של 1920–1922 כללה חרם על סחורות בריטיות, בתי ספר ממשלתיים, בתי משפט ומוסדות מנהליים. בשנת 1930 החלה קמפיין המלח המפורסם של מהטמה גנדי – מחאה נגד מס המלח הבריטי, שקיבלה המשך רחב.

אבל לתנועה ההודית היו ארגון המוני, מנהיגים, רשתות חברתיות ועשרות שנים של התפתחות פוליטית. להשוות את תוצאותיה עם האופוזיציה הרוסית הנוכחית ללא התחשבות בנסיבות אלה זה לא נכון.

בנוסף, הטענה שהרוסים הסתפקו בפרחים לאחר רצח בוריס נמצוב ובפנסים לאחר ניסיון ההתנקשות באלכסיי נבלני אינה הוגנת כלפי אנשים שבאמת התנגדו.

לפי נתוני OVD-Info, מה-24 בפברואר 2022 עד ה-24 ביולי 2025 ברוסיה תועדו 20,103 מעצרים על עמדה אנטי-מלחמתית, 1,181 נאשמים בתיקים פליליים אנטי-מלחמתיים ויותר מ-11.5 אלף תיקים מנהליים על מה שנקרא דיסקרדיטציה של הצבא.

לא ניתן לראות ברדיפות תירוץ מומצא. אבל קיומן של רדיפות אינו מבטל את השאלה על השתתפות מרצון של אנשים אחרים במערכת הצבאית המדינית. יש לדון בשני הנסיבות בו זמנית.

מנמצוב ונבלני ועד יונארמיה בית ספרית: המדינה ומנגנוני השליטה

מותם של פוליטיקאים אופוזיציוניים, רדיפת מפגינים ומצבם של אסירים הם חלק מההקשר שבו מתרחש “רישום”.

ב-14 בפברואר 2026 בריטניה, גרמניה, צרפת, שבדיה והולנד הודיעו על תוצאות חקירת דגימות של אלכסיי נבלני. בהם נמצא אפיבטידין – חומר רעיל ביותר. חמש המדינות הצהירו שהן רואות בהרעלה את הסיבה הסבירה ביותר למותו במושבה רוסית בפברואר 2024. רוסיה טענה בעבר שנבלני מת מסיבות טבעיות. אזכיר, הסיפור עם “נוביצ’וק” והתחתונים מתייחס לאירוע אחר – ניסיון ההתנקשות ב-2020.

בתוך רוסיה ממשיכה להתקיים מערכת חינוך פטריוטית, הכוללת בתי ספר וארגוני נוער, במיוחד יונארמיה. דאגה מיוחדת מעוררת השימוש בה בשטחים הכבושים של אוקראינה: Human Rights Watch ביולי 2026 תיעדה לחץ על ילדים, כפיית זהות רוסית ואלמנטים של הכשרה צבאית.

וגם שליטה טכנולוגית אינה פנטזיה מ”מטרו”. כבר באוקטובר 2022 סיפרה Human Rights Watch על השימוש במערכת זיהוי הפנים של מוסקבה לאיתור אנשים המשתמטים מגיוס ולזיהוי משתתפי מחאות.

בהקשר זה מעניין במיוחד שברומן אחד מכלי הלחץ הופך להלשנה. אדם מגלה שהוא יכול להפעיל כוח מדיני נגד אדם אחר למען האינטרס האישי שלו.

בתי כלא, שבויים ומחיר נורמליזציה של אלימות

כשמדובר באלימות, עדיף לפנות לא לחומרים המפחידים ביותר מהרשתות החברתיות, אלא לחקירות מתועדות.

ב-23 בספטמבר 2025 פרסם משרד הנציב העליון של האו”ם לזכויות האדם דוח על הטיפול באסירים אזרחיים אוקראינים. על בסיס, בין היתר, עדויות של 215 אנשים ששוחררו, נקבע שימוש נרחב ושיטתי בעינויים, אלימות מינית והתעללות על ידי הרשויות הרוסיות. חקירות נפרדות של האו”ם תיעדו פרקטיקות דומות כלפי שבויי מלחמה אוקראינים.

אלימות קיימת לא רק ברמת ההצהרות הפומביות של מנהיגי מדינה. היא מתבצעת על ידי מבצעים ספציפיים, מסופקת על ידי מוסדות, נתמכת על ידי מבנים מנהליים.

ובכל זאת רומן ספרותי אינו מחליף חקירה, כמו שהשתייכות אדם לחברה הרוסית אינה מהווה הוכחה להשתתפותו בפשעים אלה. האחריות נקבעת על פי פעולות ונסיבות.

מדוע “רישום” עורר מחלוקת בין אלו שעזבו לאלו שנשארו

ב-24 בספטמבר פרסמה Meduza ביקורת של מבקר ספרותי על היצירה החדשה של גלוחובסקי. בה נבחן הוויכוח שהתעורר: חלק מהקוראים תופסים את “רישום” כהאשמה של סופר שהיגר כלפי אלו שנשארו לחיות ברוסיה, תוך חשיפה למגבלות וסיכונים.

הביקורת מציעה קריאה רחבה יותר. לדעתה, גלוחובסקי מנסה לתעד את המצב המוסרי של החברה המודרנית, מבלי להפריד בין הדמויות שלו לאלו שעזבו ללא דופי ולאלו שנשארו אשמים. יחד עם זאת, מצוינים גם חסרונות ספרותיים – דיאלוגים נפרדים, עודף סגנוני וניסיונות לשחזר את השפה המדוברת המודרנית.

ב-21 בספטמבר נינה אגישבה ב-ZIMA Magazine גם שמה לב להפיכת המלחמה למקור כוח אישי, ציפיות חומריות וקיום רגיל.

מעניין אותי כאן הקונפליקט עצמו בין הסופר לקוראיו. ספרות אינה מחקר סוציולוגי, והדמויות שלה אינן חייבות לייצג את כל קבוצות האוכלוסייה באופן פרופורציונלי למספרן. אבל הקורא רשאי לשאול עד כמה הסביבה החברתית המתוארת ניתנת לזיהוי והאם ההגזמה האמנותית הופכת למכשול עצמאי להבנת המתרחש.

ניתן לדון ברומן כיצירה – שפתו, אמינות הדמויות, מבני העלילה. ולדון בנפרד בבעיות החברתיות שהוא נוגע בהן.

מדוע השיחה הזו נוגעת לא רק לרוסיה

בתגובות רגשיות לספר מופיעים דוגמאות של פרשני טלוויזיה, אמנים ודמויות ציבוריות אחרות שעבדו במשך שנים עם הקהל האוקראיני, ולאחר מכן החלו לשחזר את הרטוריקה הצבאית הרוסית. במיוחד מוזכרים סרגיי סוסדוב ואנטון קרסובסקי.

אבל לייחס לכל אחד מהם מניעים אישיים מסוימים – אך ורק כסף, פחד או חישוב קריירה – ללא הוכחות עצמאיות יהיה לא נכון.

עם זאת, התופעה של התאמת אנשים ציבוריים לסדר היום הממשלתי ראויה לדיון. כמו גם שינוי ההתנהגות של אלה שמתרחקים מהמלחמה בפומבי, אך במקביל ממשיכים לקבל הכנסה מחוזים הקשורים למדינה.

זה מחזיר אותנו לדמויות המוסקביות של גלוחובסקי. הם אלה שהופכים את היצירה למורכבת בהרבה מסיפור על שתי נשים שמחלקות תשלומים צבאיים.

הדילמות המוסריות כאן אינן מסתיימות בגבול הרוסי. הן נוגעות להגירה, עיתונאות, עסקים, ארגונים ציבוריים – כל סביבה שבה אדם נאלץ להתאים את אמונותיו האישיות לנסיבות חומריות. ההבדל טמון באפשרויות הזמינות לו ובפתרונות הספציפיים.

אוקראינה וישראל: ויכוח על הרומן על רקע המלחמה האמיתית

לקורא האוקראיני ‘רישום’ יש בהכרח גוון רגשי שונה מאשר לרוסי. עבור הראשון, המלחמה פירושה ערים הרוסות, קרובי משפחה מתים, כיבוש, שביה ואיום מתמיד של התקפות חדשות. עבור השני, נושא הדיון עשוי להיות האפשרות לשמור על חיים רגילים, אי הסכמה עם המדינה או מידת האחריות האישית.

אי אפשר להשוות באופן מלאכותי את העמדות הללו, כמו שאי אפשר לשנות את הכרונולוגיה של המלחמה בדיעבד. רוסיה החלה בפלישה רחבת היקף ב-24 בפברואר 2022. התקפות אוקראיניות שלאחר מכן על שטח רוסי אינן יכולות לשמש כהסבר לתחילת הפלישה שהתרחשה כמה שנים קודם לכן.

ועוד תיקון עובדתי אחד לדוגמאות הנדונות ברשתות החברתיות. המחסן הגדול ביותר של השוק האוקראיני Rozetka בברובארי נהרס סופית במתקפת טילים רוסית בלילה שבין 5 באוגוסט 2026, ולא באביב 2022. כך דיווחה שותפה של החברה אירינה צ’צ’וטקינה.

עבור ישראל, האירועים בימים האחרונים הפכו את השיחה הזו לקרובה במיוחד. ב-25 בספטמבר נודע על מותו של אזרח ישראלי בן 14 כתוצאה מהתקפה רוסית על בית מגורים בקייב. אמו נפצעה, אחיו הצעיר שרד. משרד החוץ של ישראל גינה את המתקפות הרוסיות והביע תנחומים למשפחה. פרטים נוספים על הסיפור הזה ב-כתבה של נאנובסטי על מותו של הנער הישראלי.

אני לא רואה צורך לחפש באירוע הזה סמל ספרותי מיוחד. מדובר בילד מת ובמשפחתו, ולא באיור ליצירה אמנותית.

אבל השכנות של שתי החדשות – הדיון על מחיר החיים ברומן של גלוחובסקי ומותו של הנער הישראלי בקייב – מזכירה עד כמה רחוק ההשלכות של המלחמה הרוסית חורגות מגבולות אוקראינה.

ובכל זאת – על מה ‘רישום’?

מה שמעניין אותי ביותר בספר הזה הוא השינוי ההדרגתי של עצם התפיסה של נורמליות. אדם יוצא למלחמה בשביל כסף. המשפחה מתכננת תוכניות, תוך התחשבות במשכורתו הצבאית. פציעה יוצרת זכות לתשלומים מסוימים, מוות – לאחרים. סביב הנסיבות הללו מתעוררים קונפליקטים, פשרות, תוכניות משפטיות והחלטות משפחתיות חדשות.

דמויות אחרות צופות במתרחש, מגנות אותו, אך מגלות שגם חייהן קשורות למערכת הממשלתית.

אפשר להתווכח עד כמה גלוחובסקי שיחזר את דיבורם של תושבי וולוגדה, האם סצנות מסוימות אינן ישירות מדי, האם הדמויות מורכבות מספיק. זו ביקורת ספרותית נורמלית. אני עצמי חושב שחלק מהמבנים של הרומן מציעים לקורא באופן גלוי מדי על מה הוא צריך לחשוב.

אבל הקונפליקט המתואר על ידי המחבר רחב בהרבה מהעימות בין אלה שעזבו לאלה שנשארו. היכן עובר הגבול בין התאמה כפויה לנסיבות לבין ניצול מרצון של סבלו של אחר? האם אפשר לא להסכים עם המתרחש, תוך כדי הפקת רווח חומרי ממנו? איך משתנים יחסי המשפחה כשהמדינה מתחילה לשלם על המלחמה בסכומים שאינם ניתנים להשגה לאדם במשך שנים רבות של עבודה רגילה?

אולי זו הסיבה ש’רישום’ נדון בצורה כל כך רגשית. גלוחובסקי כתב יצירה שבה המלחמה נוכחת לא רק בחזית. היא חודרת לשיחות על משכנתאות, ויכוחים משפחתיים, יחסים עם קרובי משפחה, החלטות עסקיות ותפיסות על העתיד האישי.

זה לא נותן בסיס להאשים כל רוסי במעשי הדמויות הספרותיות. אבל מאפשר לראות את המנגנון שבו האלימות משתלבת בהדרגה בחיי היומיום הרגילים.

והייתי ממליץ לקרוא את ‘רישום’ דווקא עם השאלה הזו, ולא עם תשובה מוכנה מראש על אשמתו או חפותו של עם שלם. במיוחד שהספר זמין בחינם. אפשר לגבש דעה עצמאית, מבלי להסתפק בתקצירים, תגובות נזעמות וציטוטים של אחרים.

ולמעריצי ‘מטרו’ נותר לחכות לפגישה הבאה עם היקום של גלוחובסקי. Metro 2039 שכבר הוכרז נוצר בשיתוף פעולה עם הסטודיו האוקראיני 4A Games, ומחבריו מבטיחים סיפור חדש שבו נושאי התעמולה, הפחד והחירות מקבלים פיתוח נוסף.

קרא את הרומן ‘רישום’ בחינם: הפרסום הרשמי של דמיטרי גלוחובסקי.

מחבר: R.Verter — נאנובסטי

זו טור אישי. הערכות ספרותיות ופרשנויות שייכות למחבר.