- October 9, 2026
- 12:05 pm
- בעולם
ב-5 באוקטובר 2026 בקייב הוצגה הגרסה הפיילוטית של הארכיון הדיגיטלי של השמורה הלאומית ההיסטורית-זיכרונית ‘באבי יאר’. מאז 2023 נוצרו עבור הפרויקט כ-100 אלף עותקים דיגיטליים של מסמכים, תמונות, מכתבים ועדויות. מקום מיוחד תופסת אוסף איליה לוויטס – אדם שאסף עדויות על השואה במשך יותר מארבעים שנה, החזיר שמות להרוגים ועזר לשקם קשרים בין הקהילות היהודיות באוקראינה ובישראל.
מחבר: ילנה גונקו
המצגת התקיימה שישה ימים לאחר יום השנה ה-85 לטבח ההמוני של יהודי קייב. בספטמבר 1941, הנאצים הרגו בבאבי יאר 33,771 אנשים תוך יומיים. כעת חוקרים מנסים לשחזר את מה שנותר מאחורי המספר המפחיד הזה: שמות, משפחות, כתובות, מכתבים, קולות הניצולים.
עבור ישראל, לעבודה זו יש משמעות קונקרטית מאוד. צאצאי יהודי אוקראינה חיים בחיפה, ירושלים, תל אביב ובערים אחרות. חלק מההיסטוריות המשפחתיות שלהם נקטעו בשנות השואה, חלקן נשמרו במסמכים מפוזרים. הארכיון החדש יכול לעזור לחבר את השברים הללו, אם כי רק חלק קטן מהאוסף הדיגיטלי פורסם עד כה.
מה קרה בקייב ב-5 באוקטובר
הפרויקט הוצג על ידי השמורה הלאומית ההיסטורית-זיכרונית ‘באבי יאר’ ומרכז המחקר אוקראינה – מרכז מחקר אוקראיני של קרן מקס ובר הגרמנית. השותף הטכנולוגי היה חברת ‘מערכות מידע ארכיוניות’, העוסקת בדיגיטציה מקצועית, קטלוג ויצירת פלטפורמות ארכיוניות אלקטרוניות.
המנכ”לית של השמורה, רוזה טפנובה, סיפרה על היקף האוסף. הוא מכיל עדויות לא רק לרצח ההמוני של יהודים, אלא גם לחיים שלפני המלחמה בקייב, לגורלות של משפחות בודדות, לקשרים חברתיים ולפעילות של אנשים שנאבקו לשמר את הזיכרון לאחר המלחמה.
אירינה קלימנקו, העומדת בראש מרכז המחקר האוקראיני של קרן מקס ובר, הדגישה את חשיבות אוסף לוויטס עבור היסטוריונים אירופיים. אוספים כאלה עוזרים לחקור את השואה דרך חיי היומיום של אנשים, ולא רק דרך מסמכי הפושעים וסטטיסטיקות ההשמדה.
החוקר הארכיוני יורי אמיר רדצ’נקו הציג את ההיסטוריה של היווצרות האוסף. לדבריו, ערך מיוחד יש לעדויות האודיו של ניצולי השואה – כך נקראת השואה בעברית – ולחומרים על חסידי אומות העולם שהצילו יהודים תחת הכיבוש הנאצי.
מנהל ‘מערכות מידע ארכיוניות’ קיריל ויסלובוקוב הראה כיצד הפלטפורמה בנויה: תיאורי ארכיון, אוספים, חיפוש, צפייה בעמודים סרוקים ועבודה עם חומרים דיגיטליים.
באותו יום חתמו טפנובה וקלימנקו על מזכר כוונות להמשיך בשיתוף פעולה. הוא עוסק בשימור מסמכים, חילופי ניסיון מחקרי והרחבת הגישה של חוקרים למקורות. חתימת המזכר אושרה ופורסמה בתמונות מהמצגת עצמה.
איליה לוויטס: האיש שאסף זיכרון בחלקים
איליה מיכאילוביץ’ לוויטס נולד ב-1931, נפטר ב-2014. היסטוריון, מחנך, עיתונאי, פעיל ציבורי. ב-2021 הוענק לו לאחר מותו תואר גיבור אוקראינה.
עבודתו התרחשה בתקופה שבה היה פוליטית לא נוח לדבר על קורבנות יהודיים של באבי יאר בנפרד מקורבנות אחרים של הנאציזם במשך עשורים. הזיכרון הרשמי הסובייטי העדיף את הניסוח על ‘אזרחים סובייטים’ שנרצחו, תוך הסתרת השייכות הלאומית של הקבוצה העיקרית שנהרגה בספטמבר 1941.
לוויטס עסק במה שלא יכלה להחליף טקס ממלכתי. הוא אסף תמונות של הנרצחים, הקליט זיכרונות, חיפש קרובים, שמר מסמכים אישיים ומידע על אנשים שהצילו יהודים.
ב-1988 הוא ייסד בקייב את הספרייה היהודית הממלכתית הראשונה בברית המועצות. ב-1989 השתתף בהקמת מועצת האגודות הלאומיות של אוקראינה, וב-1990 ייסד את אגודת ‘אוקראינה – ישראל’. מאוחר יותר עסק בפיתוח המועצה היהודית של אוקראינה והעיתונות היהודית.
הוא היה אחד מיוזמי הקמת האנדרטה ‘מנורה’ בבאבי יאר, שנפתחה ב-1991, לציון 50 שנה לטרגדיה. המנורה הברונזית הפכה לאחד המקומות המרכזיים לזיכרון יהודי בקייב.
בדיוק ליד המנורה הזו התקיימה ב-29 בספטמבר 2026 טקס בהשתתפות הנשיא ולדימיר זלנסקי ודיפלומטים זרים. החדשות סיפרו על הטקס הזיכרון ואמצעי הביטחון במהלך המלחמה הרוסית.
האוסף של לוויטס הפך בהדרגה לארכיון פרטי עצום, אותו הוריש למדינת אוקראינה.
ב-29 בספטמבר 2021 הודיע משרד התרבות של אוקראינה על העברת כ-5,000 פריטים ייחודיים מהאוסף שלו לשמורה הממלכתית. ביניהם היו כרטיסיות, תמונות של הנרצחים, חפצים אישיים, עדויות על הצלת יהודים, חומרים מחקריים וספריית ‘גבורה ושואה’.
חלק מהפריטים הוצגו בעבר בתערוכות בפולין, צ’כיה, סלובקיה, גרמניה, ארצות הברית וישראל. לוויטס אסף אותם במשך יותר מארבעים שנה. בזכות ההעברה למדינה, החומרים קיבלו אפשרות לאחסון שיטתי ולמחקר נוסף.
קולות אלה שהצליחו לשרוד
החלק הכואב ביותר באוסף הזה הוא העדויות האנושיות. בהן ההיסטוריה של השואה מפסיקה להיות רשימת פשעים והופכת לסיפור של אדם על איך הוא ניצל, את מי איבד ומי סיכן את חייו כדי לעזור לו.
בקטלוג הדיגיטלי שפורסם יש ראיון עם שמעון וייסבלט, שהוקלט ב-1994. הוא סיפר איך כילד בן שתים עשרה ברח מגטו קמנץ-פודולסקי, התחבא בכפרים אוקראיניים וקיבל עזרה ממשפחת דרז’קוב. בתיאור העדות מוזכר גם בנו, שעבר לישראל.
זו פרט חשוב במיוחד. הסיפור מתחיל בגטו אוקראיני בתקופת הכיבוש הנאצי, וממשיך כבר בביוגרפיה של משפחה הקשורה לישראל. עבור צאצאים, רשומות כאלה עשויות להיות מקור למידע שלא נשמר בסיפורים משפחתיים.
עדות אחרת קשורה לרובין שטיין. לפי תיאור הארכיון, אמו ואחותו נלקחו על ידי הנאצים, והוא עצמו הצליח לברוח מהטור שהוביל לבאבי יאר. הנער התחבא בצינור ניקוז, מאוחר יותר הסתתר תחת שם בדוי. ההקלטה מתייחסת גם היא לשנת 1994.
בקטלוג יש חומרים הקשורים להיסטוריונים יצחק אראד ויעקב חוניגסמן. יצחק אראד עמד מאוחר יותר בראש המתחם הזיכרון הישראלי ‘יד ושם’ בירושלים, שם חוקרים את השואה, שומרים עדויות ומנציחים את זכר הנרצחים.
יש באוסף הדיגיטלי גם סוג אחר לגמרי של מסמכים. למשל, פנייה בת שישה עמודים של דניאל אלטשולר לאיליה לוויטס, הקשורה לקרן הזיכרון של באבי יאר. מכתבים כאלה מאפשרים לחקור את ההיסטוריה שלאחר המלחמה: איך אנשים חיפשו מידע, פנו לחוקרים וניסו להשיג הכרה בגורלות הנרצחים.
בין החומרים החשובים במיוחד – מידע על חסידי אומות העולם. זהו תואר כבוד ש’יד ושם’ מעניק ללא-יהודים שהצילו יהודים במהלך השואה תוך סיכון חייהם.
בספטמבר 2026, במהלך טקס זיכרון בירושלים, דיפלומטים אוקראינים הזכירו שוב את יותר מ-2700 המצילים המוכרים של יהודים הקשורים לאוקראינה. על הטקס הזה והנאום של הנציג האוקראיני החדשות כתבו בפירוט.
חומרים ארכיוניים חדשים יכולים לעזור להבהיר את נסיבות ההצלה, למצוא עדויות ולשחזר את גורלות אלה שעזרו לנרדפים. אבל קיומו של מסמך באוסף עדיין לא אומר הכרה אוטומטית באדם כחסיד אומות העולם: עבודה זו מתבצעת על ידי ‘יד ושם’ לפי נוהל קבוע.
מאה אלף עותקים דיגיטליים – אבל כמה כבר אפשר לקרוא?
כאן יש להבין נכון את היקף החדשות.
לפי הודעת השמורה, מאז תחילת שיתוף הפעולה ב-2023 נוצרו כ-100 אלף עותקים דיגיטליים. עם זאת, המשאב שהוצג ב-5 באוקטובר פועל כרגע במצב פיילוט. זה לא אומר שכל אחד ממאה אלף החומרים כבר זמין לצפייה חופשית.
במהלך בדיקת הגרסה הציבורית של הקטלוג ב-8 באוקטובר הוצגו 237 חומרים ב-13 אוספים. בין המדורים הזמינים היו עדויות, מכתבים וחומרים על מצילי יהודים. כרטיסיות נפרדות אפשרו לצפות בעמודים סרוקים, אחרות הכילו תיאורים של הקלטות אודיו וקבצים מתאימים.
ההבדל בין מספר העותקים הדיגיטליים למספר הרשומות שפורסמו מובן. מסמכים דורשים תיאור, סיווג, בדיקת נתונים. בנוסף, אובייקט ארכיוני אחד יכול לכלול מספר עמודים או קבצים דיגיטליים.
עדיין לא ידוע מתי כל החומרים המוכנים יופיעו בגישה פתוחה, האם יובטח חיפוש מלא בטקסטים של כתבי יד והאם יופיעו תמלולים של הקלטות אודיו בכמה שפות.
הפורטל עצמו כבר זמין בכתובת: הארכיון הדיגיטלי של באבי יאר.
למה לישראלים כדאי לשים לב לעבודה הזו
בישראל יש משפחות שאבותיהם חיו בקייב, קמנץ-פודולסקי, ז’יטומיר, ויניצה ובערים אוקראיניות אחרות. מישהו יודע את שמות קרוביהם הנרצחים, מישהו זוכר רק את שם העיירה או את שם המשפחה ששונה לאחר ההגירה.
כרטיסיות ארכיוניות, מכתבים ותמונות יכולים לספק מידע חסר. לפעמים אזכור אחד של כתובת מאפשר לקבוע באיזה אזור גרה המשפחה. לפעמים השוואת כמה מסמכים עוזרת לגלות מי שרד את הכיבוש ולאן עבר לאחר המלחמה.
אבל הארכיון אינו בסיס מוכן לחיפוש אוטומטי של כל הקרובים. החוקרים יצטרכו לעבוד עם גרסאות כתיבת שמות משפחה, תאריכים, שמות גיאוגרפיים ועדויות לא שלמות. משימה חשובה נותרת קביעת זהות האנשים המופיעים בתמונות ישנות.
הצד הישראלי עוסק בעבודה דומה כבר זמן רב דרך ‘יד ושם’. בטקס ב-29 בספטמבר 2026 בירושלים נכחו נציגי המשלחת הדיפלומטית האוקראינית, ראש ‘יד ושם’ דני דיין, נתן שרנסקי ונציגי קהילות יוצאי אוקראינה.
עבור משפחות החיות כיום בישראל, הופעת ארכיון נוסף זמין בקייב מרחיבה את אפשרויות החיפוש. עם זאת, על אינטגרציה מיוחדת של הפלטפורמה החדשה עם מאגרי המידע של ‘יד ושם’ המארגנים עדיין לא הכריזו.
יש גם ניואנס נוסף. השמורה הממלכתית שהציגה את הארכיון הזה ומרכז הזיכרון לשואה ‘באבי יאר’ הן ארגונים שונים. אין לערבב את האוספים הדיגיטליים שלהם. כאשר נתן שרנסקי דיבר בעבר על מיליוני מסמכים שנאספו על ידי מרכז הזיכרון, הוא דיבר על פרויקט ארכיון אחר. החדשות ניתחו בנפרד את המספרים שהביא ואת העבודה להחזרת שמות הנרצחים.
אוקראינה שומרת על ארכיונים במהלך המלחמה הרוסית
עבור קייב, לסיפור הזה יש ממד נוסף. העבודה על הארכיון הדיגיטלי נמשכת במהלך התוקפנות הרוסית המלאה. בערים אוקראיניות טילים רוסיים ומזל”טים הורסים בתים, בתי ספר, ספריות, מוזיאונים ומבנים ארכיוניים.
יחד עם המבנים יכולים להיעלם תמונות, מכתבים משפחתיים, כתבי יד, עדויות עדים. חלקם קיימים בעותק יחיד.
רוזה טפנובה קישרה בעבר את הצורך לשמור על ארכיונים אישיים עם המלחמה הנוכחית. בקיץ 2026 ערכה השמורה תוכנית ‘מרחב מחקר’, שבה הוצע למבקרים להביא מסמכים ותמונות משפחתיות לדיגיטציה.
שם התקיימו גם הרצאות על עבודה עם ארכיונים, מפגשים עם היסטוריונים והקרנות סרטים על השואה. החדשות סיפרו על התוכנית כבר ביולי. המשתתפים בה כבר אז יכלו להכיר את חומרי אוסף לוויטס, וקיריל ויסלובוקוב הסביר את עקרונות החיפוש הארכיוני.
כעת העבודה הזו קיבלה המשך בצורה של פלטפורמה דיגיטלית ציבורית.
החדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים בפרויקט הזה חלק משיחה רחבה יותר על שמירת הזיכרון ההיסטורי במהלך המלחמה. רוסיה משמידה ומנכסת את המורשת התרבותית האוקראינית בשטחים הכבושים, והחוקרים מתעדים ניסיונות לשנות את תוכן התערוכות המוזיאליות והסיפורים ההיסטוריים. חקירה נפרדת על הבעיה הזו ועל עבודת אגודת רפאל למקין פורסמה בחדשות.
הדיבור, כמובן, אינו על השוואת המלחמה הנוכחית לשואה. היקף היסטורי, אופי הפשעים והנסיבות שונים. אבל הניסיון של באבי יאר מראה כמה ארוכה יכולה להיות המאבק על הזכות לקרוא לנרצחים בשמותיהם ולדבר על גורלותיהם ללא ניסוחים שהוכתבו על ידי המדינה.
הארכיונים של באבי יאר הופכים לחלק מההיסטוריה האירופית
השתתפות קרן מקס ובר הגרמנית מוציאה את הפרויקט מעבר למרחב הזיכרון האוקראיני. הארגון עוסק במחקרים היסטוריים והומניטריים בינלאומיים, והמרכז המחקרי האוקראיני שלו עוזר לפתח שיתוף פעולה בין חוקרים מאוקראינה וממדינות אירופיות אחרות.
ההיסטוריה של באבי יאר באמת לא נכנסת לגבולות של מדינה אחת. זו היסטוריה של קהילה יהודית שהושמדה בקייב, כיבוש נאצי, החברה האוקראינית בזמן המלחמה, מצילים ועדים, השתקה סובייטית שלאחר המלחמה, ולאחר מכן שיקום הזיכרון ההיסטורי.
בבאבי יאר במהלך הכיבוש הרגו לא רק יהודים. בין הקורבנות היו רומאים, שבויים סובייטים, חברי מחתרת, מטופלים בבית חולים פסיכיאטרי ואנשים אחרים שנרדפו על ידי הנאצים. חקר המסמכים עוזר לשחזר את נסיבות הפשעים השונים, מבלי למחוק את המקום המיוחד של ההשמדה ההמונית של יהודים ב-29–30 בספטמבר 1941.
עבור ארכיונאים והיסטוריונים אירופיים, חשובת האפשרות להשוות חומרים מקייב עם מסמכים ממדינות אחרות. משפחות עברו, אנשים היגרו לאחר המלחמה, עדויות ניתנו לאחר עשרות שנים. לשחזר ביוגרפיות כאלה רק על פי קרנות של עיר אחת לעיתים קרובות בלתי אפשרי.
המזכר שנחתם ב-5 באוקטובר יוצר בסיס לעבודה משותפת, אך לדבר על תוכניות בינלאומיות ספציפיות לגישה או חילופי נתונים ניתן יהיה לאחר הכרזתן הרשמית.
מהמנורה של 1991 לארכיון הדיגיטלי של 2026
בהיסטוריה של זיכרון באבי יאר ניתן להבחין בכמה נקודות ציון.
ספטמבר 1941 – רצח ההמוני של יהודי קייב והפשעים הנאציים הבאים במקום הזה. עשורים שלאחר המלחמה – מאבק להכרה בטרגדיה היהודית על רקע מדיניות ההשתקה הסובייטית.
ב-1991 מופיעה המנורה, אחד מיוזמי הקמתה היה איליה לוויטס. ב-2021 אוספו רב השנים מועבר לשמורה הממלכתית. מאז 2023 מתחילה דיגיטציה רחבת היקף של מסמכים. באוקטובר 2026 מוצגים תוצאותיה הראשונות לציבור.
רצף זה עוזר להבין מדוע הפלטפורמה החדשה חשובה יותר מעדכון טכני רגיל. האדם שאסף עדויות במשך עשורים כבר לא יכול לספר בעצמו על מקורן. רבים מהניצולים שקולותיהם הוקלטו גם הם הלכו לעולמם. המסמכים נשארים, וכעת תלוי באיכות העבודה הארכיונית אם הדורות הבאים יוכלו להשתמש בהם.
המבחן החשוב ביותר לפרויקט עוד לפנינו. יש לפתוח אוספים חדשים, להכין תיאורים מפורטים, להבטיח את שימור המקוריים ולספק לחוקרים כלים מובנים לחיפוש. עבור משפחות ישראליות, חיפוש נוח לפי שמות, תמיכה בגרסאות שונות של כתיבת שמות משפחה והיכולת לחקור עדויות ללא ידיעת השפה האוקראינית יהיו מועילים במיוחד.
לאיליה לוויטס לא היו הכלים הדיגיטליים של היום. היו מכתבים, תמונות, עדים והאמונה שיש לשמור את סיפוריהם. הארכיון שלו שרד את האספן עצמו, הועבר למדינה וכעת נפתח בהדרגה לעולם.
אולי יום אחד תושב חיפה או ירושלים ימצא כאן תמונה של סבא רבא, מכתב של קרובת משפחה או קול של אדם שהציל את משפחתו. כרגע זו רק אפשרות, ולא תוצאה מובטחת. אבל בדיוק למען אפשרות כזו כדאי לבצע עבודה עצומה, שלרוב נשארת מחוץ לכותרות החדשות.
הארכיון הדיגיטלי של השמורה הלאומית ההיסטורית-זיכרונית ‘באבי יאר’: archive.babynyar.gov.ua.
