באוקראינה, על החיים היהודיים בתקופה הסובייטית, מתחיל קורס מקוון פתוח של אנה שטרנשיס – כל אחד יכול להצטרף מאוקטובר עד דצמבר 2026 – מ”תרבות-ליגה” ועד “פרשת הרופאים”

ב-1 באוקטובר 2026 יתחיל קורס מקוון פתוח “המאה ה-20 הקצרה. החיים היהודיים באוקראינה, 1917–1991” (המאה ה-20 הקצרה. החיים היהודיים באוקראינה, 1917–1991) — 10 הרצאות על ההיסטוריה של היהודים באוקראינה לאורך כמעט כל התקופה הסובייטית. מהמהפכה והתרבות האידיש הסוערת של שנות ה-20 — ועד השואה, הרדיפות הסטליניסטיות, “פרשת הרופאים” והתקופה הסובייטית המאוחרת.

מחבר: אלכסנדר חמלניצקי

הקורס מועבר על ידי פרופסור מאוניברסיטת טורונטו אנה שטרנשיס, אחת החוקרות של היהדות הסובייטית והתרבות האידיש.

ההשתתפות חינם, נדרשת הרשמה.

להירשם לקורס הפתוח של אנה שטרנשיס

המארגנים מבטיחים גם תעודה למי שיבצע את המשימות המבחניות.

ולקורא הישראלי יש כאן פרט לא קטן בכלל. למרות שהתוכנית מתבצעת על ידי מוסדות אקדמיים ואירגונים יהודיים אוקראיניים, ההרצאות יינתנו בשפה הרוסית — זה מצוין במפורש בטופס ההרשמה הרשמי. כך יוצא שקורס זה יכול להתחבר אליו חלק גדול מהאוכלוסייה דוברת הרוסית בישראל ללא מחסום שפה.

לא רק השואה: איך חיו היהודים בין 1917 ל-1991

להיסטוריה הסובייטית-יהודית יש בעיה של תפיסה. עבור רבים היא מתפרקת לכמה נקודות מוכרות: מהפכה, שואה, אנטישמיות של סטלין, סרבנים, עלייה. בין הנקודות הללו נשארים כמעט שלושה דורות של חיים רגילים — בית ספר, תיאטרון, מקצוע, משפחה, שירים, ספרים, זיכרונות ילדות, ניסיונות לשמור על התרבות או, להפך, להיטמע בסביבה הסובייטית.

בדיוק על פרק זמן זה מכוונת תוכנית שטרנשיס. בתיאור הקורס המארגנים מדגישים במיוחד שההיסטוריה תיבחן לא רק דרך החלטות מדיניות וקמפיינים פוליטיים, אלא גם דרך ספרות, זיכרונות, פולקלור, קולנוע, סיפורים אישיים ומוזיקה. כלומר, השאלה מוצגת בצורה פשוטה: לא רק מה עשתה המדינה הסובייטית ליהודים, אלא גם איך חיו היהודים בתוך המדינה הזו.

זה ניכר כבר בלוח הזמנים:

• 1 באוקטובר — מהפכה: יצחק באבל, ס. אן-סקי, פרץ מרקיש, דוד ברגלסון;
• 8 באוקטובר — יצירת תרבות יהודית חדשה ו’ליגת התרבות’;
• 15 באוקטובר — ‘יהודית בצורה, סובייטית בתוכן’: ‘אגדה אדומה’, סעודה ביום כיפור והיומיום;
• 27 באוקטובר — בתי ספר יהודיים וילדות;
• 29 באוקטובר — תיאטרון יהודי, גוסט קייב ותיאטראות חובבים;
• 12 בנובמבר — משפחה, מקצוע וחיים רגילים;
• 23 בנובמבר — השואה באוקראינה ומוזיקה באידיש בטרנסניסטריה;
• 7 בדצמבר — יהודים בפינוי באוזבקיסטן, קירגיזסטן, טג’יקיסטן וקזחסטן;
• 10 בדצמבר — סטליניזם מאוחר, מעצרי סופרי אידיש, מאבק ב’קוסמופוליטיות’ ו’פרשת הרופאים’;
• 17 בדצמבר — חוויות יהודיות ולא יהודיות באוקראינה בשנות ה-60–80: מה היה משותף ומה נשאר שונה.

אגב, כאן נמצא חוסר התאמה קטן בהודעות. בהודעה הראשונית נאמר שההרצאות מתקיימות בימי חמישי בשעה 20:00, אך טופס ההרשמה המפורט מציין גם שיעורים ביום שלישי 27 באוקטובר ובימי שני 23 בנובמבר ו-7 בדצמבר. לכן לפני ההתחברות עדיף להתמקד בתאריך הספציפי שישלח למאזינים הרשומים, ולא רק לזכור ‘כל יום חמישי’.

מהי ‘ליגת התרבות’ ולמה כאן קייב

השם ‘ליגת התרבות’ לקורא הישראלי עשוי להישמע כמו עוד ארגון סובייטי. אבל היא נוצרה עוד לפני הקמת המערכת הסובייטית הסופית — בקייב בתחילת 1918, בתקופת מועצת המרכז האוקראינית.

זו הייתה ארגון תרבותי יהודי גדול, שהתמקד בעיקר בתרבות חילונית באידיש. באוקראינה היא הקימה בתי ספר, גני ילדים, ספריות, סטודיות תיאטרון, חוגי מוזיקה, הכינה מורים. לפי האנציקלופדיה של YIVO, בקיץ 1918 היו סניפים של ‘ליגת התרבות’ כמעט במאה ערים ועיירות אוקראיניות.

ואז מתחילה היסטוריה, די אופיינית לברה”מ. השלטון החדש תחילה משתמש ומממן חלק מהתשתית התרבותית, מאוחר יותר המרחב האוטונומי הולך ומוכפף לאידיאולוגיה ולשליטה מדינית.

לכן ההרצאה על ‘ליגת התרבות’ — היא לא רק סיפור על ספרים או תיאטרון. דרכה ניתן לראות את הרגע שבו קייב הייתה אחד המרכזים הבולטים של התרבות האידיש המודרנית במזרח אירופה, תרבות לא מוזיאלית, אלא חיה ועירונית מאוד.

בחדשות נאנובוסטי הקו הזה כבר הופיע מצד אחר. בחומר על הקשר בין אוקראינית, אידיש ועברית סיפרנו מדוע אידיש בערים האוקראיניות לא היה ‘שפה זרה של תפוצה’, אלא שפה יומיומית של כמות עצומה של אנשים, שחיה במשך מאות שנים לצד האוקראינית. ‘אוקראינית — לא “כמעט רוסית”: מדוע ההיסטוריה שלה מובילה לאידיש ולעברית’

ואז העולם הזה כמעט נעלם

בשנות ה-30 המדיניות הסובייטית משנה מאוד את תנאי החיים היהודיים. מוסדות דתיים נסגרים, ארגונים ציבוריים עצמאיים נעלמים, מוסדות תרבות נכנסים תחת שליטה מדינית. באודסה, למשל, נסגרו בתי כנסת, בתי ספר דתיים, ספריות עצמאיות, תיאטראות והוצאות לאור; תהליכים דומים התרחשו גם בערים אחרות בברה”מ.

אבל זה לא אומר שאנשים בבוקר אחד הפסיקו להיות יהודים. מישהו המשיך לדבר באידיש בבית, מישהו ויתר עליה. מישהו הכיר את החגים היהודיים רק מזיכרון משפחתי, למישהו נשארו קרובים דתיים. נוצרת זהות סובייטית-יהודית מיוחדת — לעיתים קרובות חילונית, לפעמים כמעט כולה דוברת רוסית, אבל עדיין מועברת בתוך המשפחה.

והנה הסיפור הזה כבר מאוד קרוב לישראל. לא באופן מופשט: היא הובאה על ידי משפחות מקייב, אודסה, חרקוב, דניפרו, ז’יטומיר, צ’רנוביץ ומאות ערים אחרות של ברה”מ לשעבר.

הסבר לקוראים הישראלים: טרנסניסטריה כאן — לא פרידנסטרוביה של היום

אחת ההרצאות נקראת ‘השואה באוקראינה: מוזיקה באידיש בטרנסניסטריה’. כאן בלי הסבר קל להתבלבל.

טרנסניסטריה בתקופת השואה — זה לא רק פרידנסטרוביה הלא מוכרת של היום. בשנים 1941–1944 כך נקראה שטח גדול בין הדניסטר לבוג הדרומי, שנכבש ונוהל על ידי רומניה, שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית. חלק ניכר ממנה היה בשטח אוקראינה המודרנית, והמרכז המנהלי היה אודסה.

לפי הערכת מוזיאון השואה האמריקאי, השלטונות הרומניים והכוחות המקומיים עזרו להשמיד באזור זה כ-280–380 אלף יהודים — דרך הוצאות להורג המוניות, גירושים, רעב, מחלות ותנאים בלתי אנושיים שנוצרו על ידי משטר הכיבוש.

לכן נושא השירים באידיש שם נשמע כמעט מוזר — עד שמבינים שדווקא שירים כאלה הפכו לעדויות של אנשים שידעו מה קורה סביבם.

אנה שטרנשיס והשירים שנחשבו אבודים

הקורס מועבר על ידי אנה שטרנשיס (Anna Shternshis) — פרופסור מאוניברסיטת טורונטו, המחזיקה בקתדרה ללימודים יהודיים על שם J. Richard and Dorothy Shiff ומנהלת את Anne Tanenbaum Centre for Jewish Studies. הנושאים המדעיים העיקריים שלה הם היסטוריה ותרבות של יהודים סובייטיים, קשרים תרבותיים יהודיים-סלאביים, תרבות המונים אידישית, מוזיקה ותיאטרון. את הדוקטורט שלה קיבלה שטרנשיס באוניברסיטת אוקספורד בשנת 2001.

בין ספריה — Soviet and Kosher: Jewish Popular Culture in the Soviet Union, 1923–1939, המוקדש לתרבות עממית והמונים יהודית בברה”מ, ו-When Sonia Met Boris: An Oral History of Jewish Life under Stalin — מחקר על חיי היומיום היהודיים בתקופת סטלין, המבוסס בין היתר על עדויות בעל פה.

אבל עם אוקראינה שטרנשיס מקשרת לא רק עניין כללי ביהדות הסובייטית. במהלך עבודה עם חומרים ארכיוניים אוקראיניים היא פנתה לגוף ייחודי של שירים באידיש מתקופת מלחמת העולם השנייה, שנאספו על ידי הפולקלוריסט מויסיי ברגובסקי. במשך זמן רב חלק ניכר מהטקסטים הללו נותרו למעשה לא ידועים לקהל הרחב.

על בסיס החומרים שנמצאו שטרנשיס יחד עם פסוי קורולנקו יצרה את הפרויקט Yiddish Glory: The Lost Songs of World War II, שהחזיר לחיים שירים שנכתבו והוקלטו על ידי יהודים במהלך המלחמה. הפרויקט היה מועמד ל-Grammy, ובשנת 2020 קיבלה שטרנשיס עצמה את Guggenheim Fellowship.

כיום היא ממשיכה לחקור מוזיקה אידישית שנוצרה בשנות הכיבוש הנאצי באוקראינה. לכן הרצאה נפרדת על השואה ושירים באידיש בטרנסניסטריה נראית לא כתוספת מקרית לתוכנית, אלא כאחת מהנושאים ששטרנשיס עובדת עליהם מקצועית במשך שנים רבות.

וזה משנה את הדרך עצמה לדבר על השואה. ב-23 בנובמבר לא ידובר רק על החלטות של מנהלות הכיבוש, גירושים או מספר הנספים. דרך השירים מופיע קול של אדם מסוים: הוא נזכר בבית, מפחד, כועס, לפעמים מתלוצץ, רושם את המתרחש סביבו — ובכך משאיר עדות ששורדת את המלחמה יחד עם הטקסט.

“פרשת הרופאים”: מה הכוונה

עוד מונח בתוכנית, שיכול לא לומר דבר לקורא הישראלי הצעיר, הוא “פרשת הרופאים” הסובייטית.

בשנים 1952–1953 קבוצה של רופאים סובייטיים ידועים, שחלק ניכר מהם היו יהודים, הואשמה בקשר לרצח מנהיגי ברה”מ. הקמפיין לווה בתעמולה אנטישמית, מעצרים ועינויים. לאחר מותו של סטלין הופסקה הפרשה, ההאשמות הוסרו, הרופאים העצורים שוחררו ושוקמו.

עבור הקורס זו נקודת סיום לוגית לא בפני עצמה. אליה מוביל חיסול חלק ניכר מהסביבה התרבותית היהודית העצמאית, המאבק במה שנקרא “קוסמופוליטיות חסרת שורשים”, רדיפות אינטלקטואלים וסופרים יהודיים.

ואז סטלין מת — אבל החיים היהודיים לא חוזרים מיד. לכן ההרצאה העשירית מסיימת את הסיפור לא ב-1953, אלא מביאה אותו עד העשורים האחרונים של ברה”מ.

אוקראינה היום שוב אוספת את ההיסטוריה היהודית שלה

את הקורס מעבירה התוכנית הבינלאומית הבין-תחומית להסמכה בלימודי יהדות בחסות מכון המזרחנות על שם א. קרימסקי של האקדמיה הלאומית למדעים של אוקראינה, בשיתוף עם הפדרציה הציונית של אוקראינה ובתמיכת הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. בספטמבר התקבלו לתוכנית הראשית השנה 23 סטודנטים חדשים לאחר 32 ראיונות.

וזו לא היסטוריה נפרדת. ב-22–23 בספטמבר באוקראינה מתקיימת גם כנס בינלאומי של האגודה האוקראינית ללימודי יהדות, שבו חוקרים מאוקראינה, ישראל, ארה”ב והונגריה דנים בשאלה אחרת — מי וכיצד עיצב את הידע על יהודים באנציקלופדיות בשני המאות האחרונות. נאנובוסטי סיפרו בפירוט על התוכנית הזו והאפשרות להתחבר אונליין. ‘האגודה האוקראינית ללימודי יהדות אוספת חוקרים’

כך יוצא שני אירועים בהפרש של פחות משבועיים. חוקרים אחדים מנתחים כיצד נרשמה ההיסטוריה היהודית. קורס אחר — כיצד ההיסטוריה הזו נחוותה על ידי אנשים.

עבור נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן עובר אחד הקווים הישירים אוקראינה — ישראל. ההיסטוריה היהודית של אוקראינה היום חוזרת לא רק דרך אנדרטאות ותאריכי זיכרון, אלא דרך שפה, מסמכים משפחתיים, שירים, מחקרים אוניברסיטאיים וניסיון לשחזר חיים רגילים סביב הקטסטרופה.

לא מזמן סיפרנו, למשל, כיצד בשנת 1966 כמה עשרות אנשים יצאו לראשונה באופן עצמאי להנציח את היהודים שנרצחו בבאבי יאר — אז המערכת הסובייטית כינתה מפגשים כאלה “לאומנות יהודית”, והמשתתפים נאלצו להסתיר את הסרטים שצולמו מהשלטונות. ‘בשנת 1966 התקיים המפגש הראשון בבאבי יאר’

הקורס של שטרנשיס מאפשר לראות מה קרה משני צידי התאריך הזה — ומדוע עד 1966 הפכה אמירה פומבית פשוטה של זיכרון יהודי למעשה.

איך להצטרף מישראל

הקורס מתחיל ב-1 באוקטובר 2026 ומורכב מעשר הרצאות מקוונות. ההשתתפות חינם, אך ההרשמה חובה; הקישור להתחברות נשלח על ידי המארגנים לדואר האלקטרוני של המשתתף. לקבלת תעודה יש לבצע משימות מבחניות.

בטופס ההרשמה מצוין במיוחד ש-אנה שטרנשיס היא אזרחית קנדה, מעולם לא חיה באוקראינה, וההרצאות ניתנות בשפה הרוסית. המשתתף חייב לאשר שהוא מבין ומקבל תנאי זה.

להירשם לקורס הפתוח של אנה שטרנשיס

למאזין דובר הרוסית מישראל הפורמט לכן די פשוט: זום, עשר פגישות ונושא שלרבים מהמשפחות מתחיל בכלל לא בספר הלימוד. הוא מתחיל עם שם המשפחה של הסבתא, עיר הלידה של הסבא, כמה מילים לא מובנות באידיש או עם אותה תשובה סובייטית: “אצלנו בבית לא דיברו על זה במיוחד”.