- October 7, 2026
- 5:22 pm
- בעולם
רפאל למקין נתן לעולם את המילה “ג’נוסייד”. עורך דין יהודי-פולני שלמד בלבוב, איבד במהלך השואה 49 קרובי משפחה, כולל הוריו. מאוחר יותר, עבודתו הפכה לאחת מהבסיסים האינטלקטואליים של אמנת האו”ם למניעת פשע הג’נוסייד משנת 1948. אך עבור ההיסטוריה האוקראינית, לשם למקין יש משמעות נוספת: בשנת 1953 בניו יורק הוא דיבר על המדיניות הסובייטית באוקראינה כהשמדה שיטתית של האומה האוקראינית.
מחבר: אלכסנדר חמלניצקי
היום שמו נושא ארגון לא ממשלתי אוקראיני — חברת רפאל למקין, המאחדת עורכי דין, חוקרים, אנשי תרבות ופעילי זכויות אדם. אחת השאלות שהיא עוסקת בהן במהלך המלחמה הנוכחית, נראית במבט ראשון כמוזיאונית: מה קורה עם האוספים האוקראיניים והמוסדות התרבותיים בשטחים שנכבשו על ידי רוסיה?
אבל מהר מאוד השאלה הזו מפסיקה להיות רק מוזיאונית.
כי אפשר להרוס מוזיאון. אפשר להוציא ממנו ציורים, מסמכים וממצאים ארכיאולוגיים. ואפשר להשאיר את המוזיאון פתוח — ולשנות את ההיסטוריה שהוא מספר לאנשים.
זו בדיוק התמונה שהחוקרים האוקראינים מנסים לתעד היום.
בחומרים שפורסמו בהשתתפות נמו: מעבדת ניטור המורשת האוקראינית וחברת רפאל למקין, מדובר לא רק על ההפסדים הפיזיים של המוזיאונים האוקראיניים. החוקרים מתעדים את שינוי התערוכות, תוכן ההרצאות והסיורים, הופעת הנרטיבים ההיסטוריים הרוסיים והשימוש במוסדות תרבות להשפעה על תפיסות התושבים בשטחים הכבושים על ההיסטוריה והזהות שלהם.
על כך בשידור “סוספילנה קולטורה” ב-6 באוקטובר 2026 דיברו המומחית המשפטית והאנליסטית של חברת רפאל למקין דרינה פידגורניה והאוצרת של תחום התיעוד נמו אליזבטה יבסייבה. פידגורניה חוקרת בפירוט את אותו נושא ביחס למוזיאונים במחוזות דונצק, לוהנסק, זפוריז’יה, חרסון ובחצי האי קרים הכבוש.
מדוע החברה באוקראינה נושאת את שמו של עורך דין יהודי
לקורא הישראלי כאן חשובה הביוגרפיה של למקין עצמו.
הוא נולד בשנת 1900 למשפחה של יהודים פולנים, למד משפטים בלבוב, ובשנת 1944 הציג את המונח genocide — “ג’נוסייד”. למקין ניסה לתאר פשע המכוון לא רק נגד מספר רב של אנשים בודדים, אלא נגד קיומה של קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית מסוימת ככזו.
הנאצים השמידו כמעט את כל משפחתו. לפי נתוני מוזיאון השואה האמריקאי, למקין למד על מותם של 49 קרובי משפחה, כולל הוריו.
אבל פרט חשוב לדיון הנוכחי הוא עד כמה למקין עצמו הבין בתחילה את השמדת הקבוצה באופן רחב. הוא חקר לא רק רציחות המוניות, אלא גם את הרס התרבות, השפה, החיים הדתיים, המוסדות החברתיים, המסורות — מה שדרכו הקבוצה ממשיכה לזהות את עצמה. חברת רפאל למקין מכנה חלק זה של מורשתו כאחד מהבסיסים האינטלקטואליים של עבודתה.
בשנת 1953 למקין נשא נאום בניו יורק שכותרתו “הג’נוסייד הסובייטי באוקראינה”. הוא דיבר על השמדת האינטליגנציה האוקראינית, הכנסייה והאיכרים במהלך הרעב המלאכותי ועל שינוי המבנה הדמוגרפי של אוקראינה כאלמנטים קשורים של מכה על האומה.
לכן שם החברה האוקראינית של למקין כיום אינו אזכור היסטורי דקורטיבי.
הארגון חוזר לשאלה שבה עסק למקין עצמו: מה קורה כאשר מנסים להשמיד לא רק אנשים, אלא גם את המנגנונים שדרכם העם שומר ומעביר את זהותו?
לישראל השאלה הזו גם אינה מופשטת. ההיסטוריה של השואה היא סיפור של רצח אנשים, אך בו זמנית סיפור של קהילות, בתי ספר, בתי כנסת, ארכיונים, ספרים, בתי קברות, שפה ועולם יהודי שלם שנהרסו באירופה. לכן הוויכוח על מי שייך הזיכרון ומי מקבל את הזכות לספר את סיפורם של הנרצחים והניצולים מובן כאן ללא הקדמה תיאורטית ארוכה.
נאנובוסטי כבר כתבו בפירוט על איך המאבק על ניסוחי הזיכרון התבטא סביב באבי יאר: לאחר הרצח ההמוני של יהודי קייב, הזיכרון הרשמי הסובייטי העדיף במשך עשורים להמיס את זהותם היהודית בנוסחה הכללית על “אזרחים סובייטים” שנרצחו. “85 שנים לטרגדיית באבי יאר: יד ושם מאחד את זיכרון ישראל, אוקראינה והיוצאים מאוקראינה”
קודם כל צריך להקצות את המוזיאון
המחקר על המוזיאונים הכבושים מתחיל לא מסיור, אלא ממסמכים.
לאחר משאלי העם המזויפים הרוסיים בשנת 2022, באקטים על מה שנקרא “הצטרפות” של חלקים כבושים של מחוזות דונצק, לוהנסק, זפוריז’יה וחרסון הופיעו סעיפים על רכוש, שרוסיה החילה גם על ערכי תרבות ומוסדות.
פידגורניה מכנה שלב זה הקצאה משפטית.
לאחר מכן מתקבלים תקנות רוסיות, המוזיאונים נכללים במערכת הניהול הרוסית, והפריטים מהאוספים האוקראיניים מקבלים מעמד מנהלי אחר. בדצמבר 2023 התקבל חוק רוסי הקובע את הכללת פריטי המוזיאון מהשטחים הכבושים בקטלוג הממלכתי של קרן המוזיאונים של הפדרציה הרוסית עד שנת 2027.
נוצרת רצף: קודם כל שליטה צבאית על השטח, לאחר מכן מבנה משפטי רוסי, ואז הכללת המוסד האוקראיני והאוסף שלו במערכת המוזיאונים הרוסית.
ואז כבר אפשר לשנות את מה שהמוזיאון הזה מספר למבקר.
חרסון ומריופול: כאשר האוספים עוזבים יחד עם הכיבוש
השכבה הראשונה והבולטת ביותר — הפסדים פיזיים.
במהלך הכיבוש של חרסון, הכוחות הרוסיים הוציאו פריטים ממוסדות התרבות המקומיים. ההעברה הוצגה כ”פינוי”, אך ארגוני זכויות אדם בינלאומיים תיעדו את הביזה של המוסדות התרבותיים בעיר.
במריופול היקף ההפסדים עוד יותר כבד.
לפני המלחמה הכוללת, אוסף המוזיאון ההיסטורי של מריופול כלל כ-60 אלף פריטים. היום המוזיאון עצמו, שעובד בפינוי, מדווח שכמעט 90% מהאוסף נפגע כתוצאה מהפצצות ושריפה, וגורלם של כמות גדולה של פריטים נותר לא ידוע. חלק מהדברים זוהו לאחר מכן על ידי העובדים בכתבות רוסיות מהדונצק הכבוש.
בין האבודים והמוצאים — יצירות אמנות, חומרים ארכיאולוגיים, מסמכים. ארגון Human Rights Watch תיעד בנפרד את הביזה של המוזיאון ההיסטורי של מריופול, מוזיאון חיי העם ומוזיאון האמנות על שם ארכיפ קוינדז’י. באוסף המוזיאון ההיסטורי לפני המלחמה היו יותר מ-53 אלף מוצגים וספרייה מדעית של כ-17 אלף ספרים.
כעת המוזיאונאים אוספים את המוזיאון שנעלם מחדש — לפחות בדיגיטל.
היסטוריון אלכסנדר גור, שעבד במוזיאון כעשרים שנה ושרד את המצור על מריופול, שיחזר מידע על האוספים לפי תמונות ששרדו, ספרי מלאי ותיעוד. יחד עם חברת רפאל למקין, הצוות יצר קטלוג דיגיטלי פתוח של האוספים האבודים. בו כבר מוצגים כ-1700 יצירות ציור וגרפיקה של 532 מחברים.
כך נוצר מוזיאון מוזר של המאה ה-21: הבניין נהרס, גורל הדברים אינו ידוע, והעותק הדיגיטלי הופך בו זמנית לקטלוג, זיכרון והוכחה פוטנציאלית.
אבל לגנוב מוצג — זה לא אומר לשכתב את המוזיאון
לאחר שנת 2022 הכאוטית, החוקרים הבחינו בתהליך אחר.
מוזיאונים שהמשיכו לעבוד תחת שליטה רוסית החלו לשנות בהדרגה את התוכן. כפי שמציינת פידגורניה, זה קרה ללא קשר לפרופיל המקורי של המוסד.
הרצאה, תערוכה, סדנה או סיור יכולים כעת לכלול את נושא התמיכה בצבא הרוסי ובמה שנקרא “מבצע צבאי מיוחד”. הצבא הרוסי מוצג ככוח שמשחרר כביכול את השטח, והמלחמה עצמה כמאבק נגד “נאציזם”.
נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר כתבו על איך המלחמה משנה את עצם האופטיקה של הזיכרון על השואה באוקראינה ואיך המבנים ההיסטוריים הסובייטיים והרוסיים ממשיכים להשפיע על השיחה המודרנית על העבר. “זיכרון תחת אש: השואה באוקראינה, המלחמה והנרטיבים האימפריאליים הרוסיים”
במוזיאונים הכבושים התהליך הזה כבר לא תיאורטי.
שם משתנה עצם הבמה המוזיאונית.
המבקר הראשי — ילד
תשומת לב מיוחדת החוקרים נותנים לקהל של אירועים כאלה.
אלה תלמידים, חניכי כיתות קדטיות, משתתפי “יונארמיה” — ארגון נוער צבאי-פטריוטי רוסי — ומבנים מיליטריסטיים אחרים. אבל אלה יכולים להיות גם ילדים רגילים שהובאו לכיתה לסיור.
מולם מופיעים חיילים רוסים, נציגי הממשלות הכובשות, המשטרה, ה-FSB ומבנים כוחניים אחרים. לילדים מספרים על “אביב קרים”, הצבא הרוסי, “שחרור” השטחים והמאבק נגד מה שנקרא נאציזם אוקראיני.
אחד הפרויקטים המייצגים ביותר נקרא “היסטוריה של נובורוסיה”.
לקורא הישראלי כאן נדרש הסבר. “נובורוסיה” הוא שם היסטורי שהאימפריה הרוסית השתמשה בו עבור מספר שטחים שנכבשו במאה ה-18 בצפון הים השחור. ברטוריקה הפוליטית הרוסית המודרנית, המונח הוחזר כבר ככלי לקביעה שהדרום והמזרח של אוקראינה הם מרחב רוסי היסטורית.
הפרויקט המולטימדיה מורכב מסרטונים קצרים של כ-10–15 דקות. באותה מבנה מופיעים שם יקטרינה השנייה, פטר הראשון ודמויות מודרניות של המלחמה הרוסית נגד אוקראינה — למשל, אלכסנדר זכרצ’נקו וולדימיר ז’וגה. הסרטונים מוצגים במוזיאונים ובבתי תרבות, ולאחר הצפייה מתקיימים לילדים שיעורים נוספים.
ההיסטוריה במוזיאון כזה מפסיקה להיות ניסיון להבין את העבר.
היא צריכה להסביר את ההווה.
רחפן בתצוגה ליד המלחמה הפטריוטית הגדולה
כלי נוסף — תערוכות חדשות על המלחמה.
פידגורניה מביאה דוגמאות מטוקמק, דונצק, לוהנסק ולפי המידע שיש לה, מריופול. לאוספי המוזיאונים נכנסים רחפנים שהופלו, תחמושת, חלקי ציוד, אלמנטים של מדים צבאיים אוקראיניים.
חשובה במיוחד המסגרת שבה כל זה מוצג.
הפלישה הרוסית ממוקמת כהמשך לסיפור הסובייטי על המאבק בנאציזם. בנרטיב כזה נמתחת קו ישר בין 1945 למלחמה הנוכחית: החייל הרוסי שוב נלחם ב”נאצי”, רק שעכשיו ה”נאצי” הוא אוקראיני.
החוקרים מזהים שלושה נרטיבים חוזרים.
הראשון: “השטחים האלה תמיד היו שייכים לרוסיה”. אוקראינה בגרסה כזו נראית כמקריות היסטורית, והשתלטות על השטח — כהחזרת סדר טבעי כביכול.
השני: רוסיה מופיעה כיורשת החוקית היחידה של הניצחון על הנאציזם, והמלחמה הנוכחית מוצגת כהמשך של מלחמת העולם השנייה.
השלישי קשור ל“ערכים מסורתיים”: רוסיה מוצגת כמגינת האמונה הנכונה, המשפחה והמוסר, והמלחמה מקבלת כבר ממד כמעט רוחני.
במוזיאונים מופיעים גם חללים זיכרוניים המוקדשים לחיילים הרוסים שנהרגו. הביוגרפיות שלהם הופכות לחלק מעבודת החינוך, והחיילים עצמם — לדוגמאות לילדים.
כך המוזיאון כבר לא רק שומר על פריטי המלחמה.
הוא מסביר את מי המבקר צריך לראות כגיבור.
כאשר ה-FSB מגיע למוזיאון
בסוף 2025 — תחילת 2026 פידגורניה תיעדה מגמה נוספת: שיתוף פעולה הדוק יותר של מוסדות תרבות עם מבנים כוחניים.
מדובר במפקדות צבאיות, משטרה, FSB. במחוזות דונצק, לוהנסק וחרסון מופיעות רעיונות למוזיאונים במבנים צבאיים ואירועים משותפים.
מייצג במיוחד הוא סטארובילסק במחוז לוהנסק.
המוזיאון ההיסטורי המקומי השתמש בחומרים ארכיוניים שהועברו על ידי ה-FSB על מרגלים גרמנים מתקופת מלחמת העולם השנייה בהקשר לסיפור המודרני על קשר היסטורי כביכול של האוקראינים עם הנאציזם. עובדי המוזיאון גם הגיעו למוסדות לקטינים עם אירועים על “קיצוניות” ו”טרור”, והציגו תמונות של חיילים אוקראינים, רומן שוחביץ’, סטפן בנדרה.
כלומר, המוזיאון מתחיל לעבוד כבר לא רק עם העבר.
הוא הופך לאחד מהאלמנטים של מערכת הסוציאליזציה הפוליטית בשטח הכבוש.
נמו וחברת למקין מסתכלים על תהליך אחד מצדדים שונים
כאן חשוב לא לערבב בין שני הארגונים מההודעה המקורית.
נמו: מעבדת ניטור המורשת האוקראינית עוסקת בתיעוד המורשת התרבותית האוקראינית: מצב האובייקטים, נזקים, הפסדים של אוספים, שינויים בעבודת המוסדות. עבודה כזו יוצרת מאגר נתונים על מה שקרה וקורה פיזית עם התשתית התרבותית.
חברת רפאל למקין מסתכלת על חומרים דומים בעיקר דרך האופטיקה המחקרית והמשפטית.
דרינה פידגורניה מספרת שהתחילה בניתוח החקיקה והבסיס הנורמטיבי הרוסי. לאחר מכן חקרה רישומים, מסמכים מנהליים ותהליכי הכללה משפטית של המוסדות הכבושים במערכת הרוסית.
מאגר הוכחות אחר רוסיה יוצרת בעצמה.
משרדי התרבות הכובשים, מוזיאונים וממשלות מנהלים ערוצי טלגרם, מפרסמים תמונות של תערוכות ואירועים, מציינים את החיילים והכוחות המוזמנים, מראים ילדים באולמות, מתארים תערוכות חדשות. עבור החוקר זה הופך לכרוניקה של שינוי המוזיאון מבפנים.
לכן מתועדים לא רק ציורים שנעלמו.
מתועדת תווית חדשה.
סיור חדש.
ניסוח חדש.
גיבור חדש על הסטנד.
האם אפשר לקרוא לזה “ג’נוסייד תרבותי”
כאן נדרשת זהירות משפטית.
המונח “ג’נוסייד תרבותי” משמש חוקרים וקיימת דיון מדעי רחב סביבו, אך במשפט הפלילי הבינלאומי המודרני הוא לא מעוצב כהרכב פשע עצמאי נפרד בדומה לג’נוסייד במובן האמנה משנת 1948.
חברת רפאל למקין אומרת במפורש שהיא עובדת על מקרים שמטרתם הסופית היא יצירת מסגרת משפטית להערכת ג’נוסייד תרבותי.
המשפט הבינלאומי כבר מאפשר להעמיד לדין על השמדת אובייקטים תרבותיים, העברה בלתי חוקית של ערכים וביזה.
ידוע, למשל, תהליך בית הדין הפלילי הבינלאומי על הרס המאוזוליאומים בטימבוקטו. פשעים נגד המורשת התרבותית נידונו גם בתיקים הקשורים למלחמות ביוגוסלביה לשעבר.
אבל כאן עולה שאלה אחרת.
מה לעשות אם המוזיאון לא נהרס?
אם הקירות עומדים, הדלת נפתחת בבוקר, העובדים עורכים סיורים, בתצוגות יש פריטים — אבל למבקר מסבירים בעקביות שהמדינה שלו לא התקיימה היסטורית, האדמה שלו תמיד הייתה שייכת למדינה אחרת, הצבא שלו הוא “נאצי”, והחיילים שכבשו את עירו הם משחררים?
לשאלה זו יש הרבה פחות תשובות משפטיות פשוטות קיימות.
מבקשים לבדוק את המוזיאונאים הרוסים ברמה הבינלאומית
במאי 2026 חברת רפאל למקין פנתה בפומבי לICOM — המועצה הבינלאומית למוזיאונים, הארגון המקצועי הבינלאומי הגדול ביותר של קהילת המוזיאונים.
החברה דרשה לחקור את תפקיד הוועדה הלאומית הרוסית של ICOM ועובדי המוזיאונים הרוסים בפעילות בשטחים הכבושים של אוקראינה. בין הטענות המפורטות — העברה בלתי חוקית של אוספים, עבודת מוסדות רוסים בשטח הכבוש ושימוש במורשת למטרות תעמולה.
דוגמה נפרדת — חרסונס טאוריצ’סקי בחצי האי קרים הכבוש, אתר מורשת עולמית של אונסק”ו. המדיניות המוזיאונית הרוסית ממקמת אותו יותר ויותר בנרטיב על “ערש הנצרות הרוסית”, למרות שההיסטוריה של חרסונס העתיקה והימי ביניימית הרבה יותר עתיקה מהמדינה הרוסית המודרנית.
זה שוב מחזיר את השיחה לאותו מנגנון.
לא חייבים להשמיד אובייקט עתיק.
לפעמים מספיק לקבל מונופול על ההסבר של מה הוא אומר.
בין באבי יאר למוזיאון של היום יש מקבילה לא נוחה
היא לא בכך שהאירועים ההיסטוריים זהים. הם לא זהים, ומחיקת הגבול הזה תהיה שגויה.
הקשר הוא אחר – במאבק על הזכות לקרוא לעבר במילים שלך.
ההיסטוריה של באבי יאר מראה היטב לקורא הישראלי מדוע לניסוח על לוח המוזיאון יש לפעמים משמעות החורגת בהרבה מעבר לענייני מוזיאון.
בספטמבר 1941 ירו הנאצים בבאבי יאר במשך יומיים ב-33,771 יהודים מקייב. לאחר המלחמה, המדיניות הסובייטית של הזיכרון לא הכחישה את הרצח ההמוני עצמו, אך במשך עשורים העדיפה לא לדבר ישירות על הזהות היהודית של קבוצת הקורבנות העיקרית של אותם יומיים.
בשנת 1966, האסיפות העצמאיות הראשונות לזיכרון בבאבי יאר נתפסו על ידי הרשויות הסובייטיות כחשודות כל כך, שבמסמכי הקג”ב הופיעה הנוסחה על “לאומנים יהודים ואוקראינים”. נובוסטי שחזרו בפירוט את הסיפור הזה. “אסיפה מבישה של לאומנים יהודים ואוקראינים”: בשנת 1966 התקיים המפגש הראשון בבאבי יאר
כמובן, המוזיאון האוקראיני הכבוש של היום אינו באבי יאר, והמדיניות המוזיאלית הרוסית הנוכחית אינה השואה.
אבל למקין חשוב דווקא משום שהוא מכריח להסתכל על השמדת קבוצה לפני השלב האחרון.
על השפה.
על בית הספר.
על הדת.
על הארכיון.
על הספר.
על המוזיאון.
על מה שמספרים לאדם על אבותיו שלו.
לא רק לגנוב את העבר – להכריח אותו לדבר אחרת.
היום חלק מעבודתם של החוקרים האוקראינים נראה כמעט יומיומי.
לשמור צילום מסך של ערוץ הטלגרם של המוזיאון. לרשום את שם המרצה. למצוא תקנה רוסית. להשוות תמונה של מוצג עם כרטיס אינבנטורי שלפני המלחמה. לתעד איזו הרצאה שמעו התלמידים. לשחזר תמונה של ציור שנעלם.
אבל בהדרגה מתוך אלפי פרטים כאלה נבנית מבנה הרבה יותר גדול.
בהתחלה השטח נמצא תחת שליטה צבאית. לאחר מכן מוסדות התרבות נכללים משפטית במערכת הרוסית. חלק מהאוספים מושמדים או מועברים. המוזיאונים הנותרים מקבלים תערוכות חדשות. בהם מופיעים חיילים רוסים. לאחר מכן מביאים לשם ילדים. והסיפור ההיסטורי מתחיל להסביר להם מדוע עירם כביכול תמיד הייתה רוסית.
זו הסיבה שההיסטוריה של המוזיאונים האוקראינים תחת כיבוש היא כבר לא רק היסטוריה על יצירות אמנות שאבדו.
לגנוב ציור אפשר בכמה דקות.
לשכתב את זיכרון החברה קשה בהרבה.
לשם כך יש להשאיר את המוזיאון פתוח – ולספר בו סיפור אחר במשך שנים.
