«לעולם לא עוד – זה גם על אחריות»: רפאט צ’ובארוב הזכיר שבבאבי יאר הנאצים הרגו לא רק יהודים

ראש המג’ליס של העם הטטרי-קרימאי רפאט צ’ובארוב ביום השנה ה-85 להוצאות להורג ההמוניות בבאבי יאר הזכיר לא רק את 33,771 היהודים שנרצחו כאן ביומיים בספטמבר 1941, אלא גם את הקורבנות האחרים של הנאצים – רומא, שבויים, מחתרתיים אוקראינים ולאומנים. חלק נפרד מהטור שלו הוא הקדיש לישראל, לפורום הזיכרון העולמי לשואה 2020 ביד ושם ולשאלה היכן מסתיימת הזיכרון ההיסטורי ומתחילה השימוש הפוליטי שלה.

מחבר: סטס שיפר

ב-29 בספטמבר 2026 ראש המג’ליס של העם הטטרי-קרימאי רפאט צ’ובארוב פרסם טור בעיתון ‘גורדון’, המוקדש ליום השנה להוצאות להורג ההמוניות בבאבי יאר.

צ’ובארוב מתחיל דווקא מהטרגדיה היהודית. ב-29–30 בספטמבר 1941 יחידות אס.אס, משטרת גרמניה ועוזריהם ירו כאן ב-33,771 יהודים. מספר זה מופיע בדוחות האיינזצגרופן ומאושר על ידי מוזיאון הזיכרון לשואה בארה”ב ויד ושם. זה היה אחד מההוצאות להורג ההמוניות הגדולות ביותר של יהודים במקום אחד במהלך השואה.

אבל ההוצאות להורג בבאבי יאר לא הסתיימו כאן. בשנתיים הבאות הנאצים המשיכו להשתמש במקום זה להוצאות להורג. בין הקורבנות היו רומא, שבויים סובייטים, אזרחים אוקראינים, מחתרתיים וקבוצות אחרות. לפי הערכת מוזיאון הזיכרון לשואה בארה”ב, המספר הכולל של הנרצחים בבאבי יאר עשוי להגיע לכ-100 אלף איש.

דווקא לחלק זה של ההיסטוריה מתייחס צ’ובארוב.

בין הנרצחים היו גם נציגי התנועה הלאומנית האוקראינית, במיוחד המשוררת והפעילה של ארגון הלאומנים האוקראינים ילנה טליגה. עבור הקורא הישראלי חשוב לא לערבב בין שני קני מידה שונים של הטרגדיה: ההוצאה להורג ההמונית של יהודים ב-29–30 בספטמבר 1941 הייתה פעולה מאורגנת במיוחד של השואה, שלאחריה באבי יאר המשיך לפעול כמקום להוצאות להורג של קבוצות אחרות. עצם העובדה של הוצאות להורג נוספות לא משנה את המקום המרכזי של הטרגדיה היהודית בהיסטוריה של באבי יאר.

נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מזכירה: היום בשטח באבי יאר קיימים אנדרטאות לקבוצות שונות של נרצחים, אך דווקא ההוצאה להורג ההמונית של כמעט 34 אלף יהודים קייביים ביומיים הפכה את המקום לאחד הסמלים המרכזיים של השואה במזרח אירופה.

צ’ובארוב, עם זאת, הולך מעבר לכרוניקה ההיסטורית. המושג המרכזי של הטקסט שלו הופך להיות Never again — “לעולם לא עוד”.

“לעולם לא עוד צריך להתייחס לא רק לפשעים של העבר”, — הוא כותב בטור. [תרגום מאוקראינית.]

לדעת צ’ובארוב, הזיכרון על השואה מאבד חלק ממשמעותו אם הוא נשאר רק נוסחה הנאמרת במהלך טקסי זיכרון. הוא מקשר אותה להתנגדות המודרנית להוצאות להורג המוניות, רדיפות אתניות, תוקפנות וכיבוש. זו עמדה פוליטית של המחבר עצמו, שהוא מעביר למלחמה הנוכחית של רוסיה נגד אוקראינה ולמצב בחצי האי קרים הכבוש.

למה צ’ובארוב נזכר ביד ושם

עבור ישראל החלק הרגיש ביותר של הטור מתחיל מהאירועים של 23 בינואר 2020, כאשר ביד ושם בירושלים התקיים הפורום העולמי החמישי לזיכרון השואה, שהוקדש ל-75 שנה לשחרור אושוויץ-בירקנאו.

אחד מהנואמים בפורום היה ולדימיר פוטין. נשיא פולין אנדז’יי דודה לא הגיע לאירוע על רקע ויכוח סביב מתן האפשרות לו לנאום. מארגני הפורום לאחר מכן ציינו בעצמם שהיעדרות נשיא פולין הפכה לחלק ניכר מהקונפליקט סביב פרשנויות שונות של ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.

צ’ובארוב מזכיר את הפרק הזה משום שעד ינואר 2020 רוסיה כבר כמעט שש שנים שלטה בחצי האי קרים שסופח, והיחסים בין מוסקבה לקייב היו במצב של סכסוך מזוין.

אבל כאן יש עוד פרט חשוב, והוא מאושר לא רק במילים של צ’ובארוב.

לאחר הפורום יד ושם אכן הכיר בטעויות בחומרי הווידאו ההיסטוריים שהוצגו. במרכז הזיכרון נמסר כי הסרטונים הכילו אי דיוקים ונתנו ייצוג חלקי ולא מאוזן של האירועים ההיסטוריים. במיוחד, לא הוצג בהם חלוקת פולין בין גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-1939, ובמפות היו טעויות בגבולות פולין והמדינות השכנות.

יד ושם התנצל על טעויות אלו והדגיש את המחויבות לדיוק היסטורי.

עבור הקהל הישראלי זהו רגע משמעותי. מדובר לא בהאשמה חיצונית כלפי יד ושם: המרכז הזיכרון הישראלי עצמו הכיר בבעיה ותיקן את עמדתו לאחר הביקורת.

דווקא מהפרק הזה צ’ובארוב מסיק כבר מסקנה פוליטית משלו.

“הזיכרון לא צריך להפוך לכלי ללגיטימציה פוליטית”, — הוא כותב. [תרגום מאוקראינית.]

באבי יאר כוויכוח לא רק על העבר

בשנת 2026 באבי יאר נשאר מקום שבו חוצים כמה שכבות של זיכרון. בראש ובראשונה — זיכרון על הקהילה היהודית הכמעט כולה שנכחדה בקייב הכבושה. לאחר מכן — זיכרון על עשרות אלפי אנשים אחרים שהנאצים הרגו כאן עד 1943.

יש גם שכבה נוספת — ויכוח על האופן שבו הזיכרון על מלחמת העולם השנייה משמש כבר מדינות ופוליטיקאים מודרניים.

צ’ובארוב בוחן את הבעיה הזו דרך הניסיון של העם הטטרי-קרימאי, הכיבוש הרוסי של קרים והמלחמה נגד אוקראינה. מסקנתו — זו עמדה אישית של המחבר, ולא תמצית היסטורית. אבל הדוגמה שהביא עם הפורום של 2020 חשובה גם משום שהוויכוח אז התרחש לא סתם, אלא בירושלים, במרכז הזיכרון הישראלי המרכזי לשואה.

לכן המשפט האחרון של הטור שלו נשמע כבר לא כל כך על 1941, אלא על היום:

“לעולם לא עוד — זה לא רק על זיכרון. זה גם על אחריות”. [תרגום מאוקראינית.]

85 שנה לאחר הוצאת להורג של 33,771 יהודים קייביים באבי יאר נשאר לא רק מקום של אבל. זה גם מקום לשיחה קשה על מה בדיוק האנושות מתכוונת כשהיא אומרת את המילים “לעולם לא עוד”.