- October 5, 2026
- 9:33 pm
- בעולם
בקיץ 1939 בקונסטנצה הרומנית עמד רכבת עם יהודים פולנים תחת שמירה. אנשים אלו היו אמורים לעבור לTiger Hill — ספינת קיטור ישנה שהוכנה להפלגה בלתי חוקית לארץ ישראל. אך השלטונות הרומנים קיבלו הוראה לעצור את המשך שליחת קבוצות כאלה, והרכבת הוכנסה למסלול שמור.
אחת ממארגנות המבצע לא התכוונה להשלים עם זה.
מחבר: סטס שיפר
שמה היה רות קלוגר. בתמיכת הבנקאי היהודי מבוקרשט גאורגה מנדל היא ניסתה להגיע לאנשים שיכולים לשנות את ההחלטה: לפקידים בכירים, לסביבת המלך קרול השני, לשר החוץ גריגורה גפנקו. ההיסטוריון יורגן רובר מתאר כיצד לאחר התערבותו של גפנקו, הספינה הורשתה לבסוף לצאת לים. מקור אחר, המוקדש ליהודי בסרביה, גם מתעד את העבודה המשותפת של רות ויוסף בר-פל ואת פנייתה האישית לגפנקו בשל הפליטים המעוכבים.
כעבור כמה שבועות Tiger Hill תגיע לחופי תל אביב. הכוחות הבריטיים יפתחו באש. שני אנשים ייהרגו.
אבל סיפור האישה שהגיעה למלך הרומני למען ספינה עם פליטים יהודים, לא התחיל כלל ברומניה.
הוא התחיל בקייב.
לפני קלוגר ואליאב היא הייתה רות פולישוק
לפי הגרסה המפורטת ביותר של הביוגרפיה כיום, רות פולישוק נולדה ב-27 באפריל 1910 בקייב, אז חלק מהאימפריה הרוסית. היא הייתה הצעירה מבין שמונה ילדים במשפחה יהודית. האב, סוחר סוסים, עזב זמן קצר לאחר לידתה, ורות למעשה גדלה בלעדיו.
במדריכים ישנים מופיעה גם שנת 1914, ובהערות לביוגרפיה שלה מתועדים עוד כמה גרסאות. אבל מוזיאון ההיסטוריה והתרבות היהודית של בוקובינה בצ’רנוביץ והביוגרפיה העברית המודרנית משתמשים בתאריך 27 באפריל 1910 וקייב.
למדור שלנו ‘יהודים מאוקראינה‘ זה לא שורה פורמלית ‘מקום לידה’. שני העשורים הראשונים של חייה של רות קשורים לכמה אזורים של אוקראינה המודרנית: קייב, פודוליה וצ’רנוביץ.
עוד לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה נשלחה רות הקטנה לסבתה ולאחיות אמה. בקיץ 1914 היא כבר חיה אצלם באחד מהעיירות היהודיות ליד קמנץ-פודולסקי, אז המרכז המנהלי של מחוז פודוליה באימפריה הרוסית. איך בדיוק נקראה העיירה הזו, מקורות ביוגרפיים לא מציינים. במרחק של כמה עשרות קילומטרים מקמנץ היו אז קהילות יהודיות גדולות בז’בנצ’ה, אורינינה, קיטאיגורוד, בלינה, סמוריץ ודונייבצי.
באותו זמן גם קמנץ-פודולסקי עצמו היה מרכז יהודי גדול בפודוליה. בשנת 1910 חיו בעיר כ-22.3 אלף יהודים — כ-47% מכלל האוכלוסייה. כאן פעלו עשרות בתי כנסת ובתי תפילה, בתי ספר יהודיים, מוסדות צדקה ובית חולים.
כאשר בשנת 1914 החלה מלחמת העולם הראשונה, רות בת הארבע הייתה אצל סבתה ודודותיה מצד אמה באחד מהעיירות היהודיות ליד קמנץ-פודולסקי. שמו לא מופיע בביוגרפיות ידועות. בין האפשרויות האפשריות — אורינינה וז’בנצ’ה: שניהם היו במרחק של כ-15–20 קילומטרים מקמנץ והיו להם קהילות יהודיות גדולות. עם זאת, מסמך ישיר הקושר את משפחת רות לאחת מהעיירות הללו עדיין לא נמצא.
נסיעה רגילה לקרובי משפחה הפכה עבורה לפרידה ממושכת מאמה, מאחיה ואחיותיה. בגלל המלחמה רות לא יכלה לחזור לקייב וביחד עם דודותיה עברה בשנים הבאות ממקום למקום, בעוד האימפריה הרוסית מתמוטטת, הגבולות משתנים והשלטון מתחלף. הביוגרפיות מזכירות גם את האלימות האנטי-יהודית שראתה כילדה באותן שנים; באורינינה, למשל, מתועדים אירועים אנטי-יהודיים כבר בשנת 1914, ומאוחר יותר — פוגרומים בשנים 1919–1920. אבל אין בסיס לטעון שדווקא שם הייתה רות.
כ-שבע שנים לאחר מכן התאחדה המשפחה בצ’רנוביץ. שבע השנים הללו לא היו דרך מקמנץ לצ’רנוביץ, אלא זמן של פרידה, מלחמה והעברות רבות. רות למדה מוקדם מאוד מה זה אומר להימצא בין מלחמה, גבולות משתנים ודרך שנסגרת פתאום.
כעבור שני עשורים היא תפתח דרכים כאלה כבר עבור אחרים.
צ’רנוביץ: העיר שבה התגבשה המשתתפת העתידית בעלייה ב
מוזיאון צ’רנוביץ מתארך את האיחוד של רות עם משפחתה לשנת 1918. הביוגרפיה העברית מדברת על שבע שנות פרידה, מה שמוביל יותר לתחילת שנות ה-1920. קשה לקבוע היום את התאריך המדויק, אבל שתי הגרסאות מסכימות על דבר אחד: לאחר נדודי הילדות רות הייתה עם אמה, אחיה ואחיותיה דווקא בצ’רנוביץ.
לקורא הישראלי כאן קל ללכת לאיבוד במפה. היום צ’רנוביץ היא מרכז מחוז במערב אוקראינה. אבל לאחר התפרקות אוסטרו-הונגריה נכנסה בוקובינה לרומניה, ובשנות נעוריה של רות העיר נקראה Cernăuți. זה לא היה פרק פרובינציאלי בביוגרפיה שלה, אלא אחד המרכזים התרבותיים היהודיים הגדולים במזרח אירופה.
רות סיימה כאן בית ספר יסודי ובית ספר תיכון — במקורות היא בדרך כלל נקראת גימנסיה. שם המוסד החינוכי הספציפי עדיין לא ניתן לקבוע, ולייחס לה אחת מהגימנסיות הידועות בצ’רנוביץ יהיה לא נכון.
הרבה יותר ידוע במה היא עסקה מחוץ לבית הספר.
בצ’רנוביץ רות הצטרפה ל‘השומר הצעיר’ — Hashomer Hatzair. לשם המודרני של ישראלי זה מוכר, אבל בבוקובינה של שנות ה-1920 זה היה הרבה יותר מתנועה נוער רגילה. הארגון הצ’רנוביצי צמח מקבוצות של בני נוער יהודים שחזרו לאחר מלחמת העולם הראשונה מווינה. כבר בשנת 1918 הם החלו ליצור בעיר את הקבוצות הראשונות של Hashomer Hatzair העתידי, קיימו פגישות, למדו עברית, דנו בציונות ובארץ ישראל.
עד 1923 התאחד המרכז הבוקוביני עם קבוצות מבסרביה. בשנת 1924 הצטרפה התנועה למבנה העולמי של Hashomer Hatzair, כאשר הארגון הרומני, שבו שיחקו צ’רנוביץ תפקיד משמעותי, נחשב לאחד הגדולים. בעיר עצמה הופיעו קבוצות הכשרה — הכנה מעשית של צעירים ציונים לעלייה ולחיים עתידיים בארץ ישראל. אחת מהן נשאה את שמו של יוסף טרומפלדור ועברה במודע לעברית בחיי היומיום עוד לפני היציאה.
אין בסיס לטעון שרות הייתה חלק מקבוצה זו. אבל זו הייתה הסביבה שלה.
לכן הדרך של רות פולישוק לישראל העתידית לא התחילה בנמל רומני ולא על סיפון Tiger Hill. היא התחילה כבר בצ’רנוביץ — בין הנוער היהודי, שלגביו העלייה לא הייתה סיסמה יפה, אלא תוכנית לחיים האישיים.
שבע שפות, שמונה או תשע — ולמה צ’רנוביץ כאן חשובה יותר מהמספר
מאוחר יותר היכולת של רות לדבר כמעט עם כל אחד תהפוך לאחת הסיבות להצלחתה בעבודה המחתרתית.
הביוגרפיה העברית מפרטת שבע שפות שהיא שלטה בהן: רוסית, יידיש, גרמנית, רומנית, אנגלית, ספרדית ועברית. מאוחר יותר היא למדה פורטוגזית. מוזיאון צ’רנוביץ מציין רשימה רחבה יותר של תשע, מוסיף צרפתית ומחשיב את הפורטוגזית בין השפות העיקריות.
כאן מעניין יותר לא הוויכוח על המספר, אלא מקור היכולת הזו.
היהודים בצ’רנוביץ חיו בכמה מרחבים לשוניים בו זמנית. גם לאחר המעבר של בוקובינה לשלטון רומניה, הגרמנית המשיכה להיות שפה חשובה בתרבות היהודית העירונית; במקביל התקיימו הסביבה הממשלתית הרומנית, האוקראינית, היידיש, העברית ושפות המשפחות שהגיעו מהאימפריה הרוסית לשעבר. בהיסטוריה של Hashomer Hatzair הבוקוביני מצוין במפורש שהגרמנית עוד זמן רב נשארה שפת היומיום של משתתפיו, במקביל ללימוד העברית בעקשנות.
רות גדלה בתוך הרב-לשוניות הזו. מאוחר יותר היא תהפוך לכלי מעשי: עם אדם אחד יהיה צורך לדבר כפקיד, עם אחר כבן בנקאי, עם שלישי כקפטן ספינה, ולפעמים לעבור ביום אחד בין כמה מדינות וכמה עולמות פוליטיים.
וינה, משפטים ועלייה
לאחר סיום הלימודים בצ’רנוביץ, כנראה בסוף שנות ה-1920, רות נסעה לוינה, שם החלה ללמוד משפטים. השנים המדויקות של לימודיה במקורות הביוגרפיים שנמצאו לא מצוינות, ולכן לקשור את הקבלה לשנה מסוימת יהיה לא נכון.
באנציקלופדיות ישנות מופיעה הנוסחה שרות סיימה את הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה. עם זאת, הביוגרפיות הישראליות המודרניות מבהירות: היא עברה חלק ניכר מהלימודים, אך עזבה את אוסטריה לפני השלמת העבודה הסופית. לכן נכון יותר לומר שרות למדה משפטים בוינה, אך לא סיימה פורמלית את ההשכלה האוניברסיטאית.
לביוגרפיה שלה בעתיד חשוב לא רק השאלה על התעודה. לסביבה הרב-לשונית של צ’רנוביץ נוספו הכשרה משפטית, חיים בבירה אירופית ועוד ניסיון קיום בין עולמות תרבותיים ופוליטיים שונים.
לשנת 1934 רות עדיין הייתה באירופה. באותה שנה היא נישאה לעמנואל קלוגר. כעבור שנה, ב1935, הזוג עלה לארץ ישראל המנדטורית והתיישב במשמר העמק — קיבוץ של תנועת השומר הצעיר בצפון הארץ.
לרות זה היה מסלול הגיוני. כבר בצ’רנוביץ היא נכנסה לסביבה של השומר הצעיר, שבה העלייה והחיים בארץ ישראל לא היו רעיון מופשט, אלא חלק מההכנה המעשית של צעירים ציונים. עכשיו מה שדיברו עליו בקבוצות הנוער הצ’רנוביציות הפך לחייה האישיים.
השנים הראשונות היו קשות. הילד הראשון של רות ועמנואל מת מדלקת קרום המוח בגיל צעיר. לרות היה קשה להתרגל לחיי הקיבוץ, וכבר ב1936 היא עברה לתל אביב, שם החלה לעבוד במחלקת הקשרים החיצוניים של ההסתדרות — הפדרציה הכללית של העובדים היהודים בארץ ישראל, אחד המוסדות המרכזיים של היישוב עד להקמת המדינה.
עבודה זו התבררה כחשובה לה יותר ממה שיכול היה להיראות מבחוץ. לסביבה הרב-לשונית של צ’רנוביץ וההכשרה המשפטית של וינה נוספו קשרים בינלאומיים, משא ומתן ותקשורת מתמדת עם אנשים ממדינות שונות. דווקא סט הכישורים הזה יהפוך את רות בקרוב ליקרה במיוחד עבור אלו שעסקו בעלייה בלתי חוקית.
בשלב זה התקופה האוקראינית של חייה כבר הסתיימה גיאוגרפית. אבל צ’רנוביץ המשיכה להיות חלק מהביוגרפיה שלה: שם רות הצטרפה לתנועה הציונית, למדה להתקיים בין כמה שפות ותרבויות וקשרה לראשונה את עתידה האישי עם ארץ ישראל.
הפנייה הבאה בחייה שוב תהיה קשורה לרומניה — אך תחילה לא כפי שיקרה בקיץ 1939.
שישה עשר אנשים במדי מלחים
בשלב זה בביוגרפיה של רות מופיעה לראשונה נסיעה לרומניה. מה בדיוק הביא אותה לשם, מקורות ביוגרפיים זמינים לא מבהירים. לכן לקשור את הנסיעה הזו למשימה ספציפית של ההסתדרות או לעבודה העתידית ב’מוסד לעלייה ב’ יהיה לא נכון.
ידוע דבר אחר: בדרך חזרה מרומניה רות פגשה באחד הנמלים היווניים 16 יהודים פולנים. הם ניסו להגיע לארץ ישראל, אך לא היו להם התעודות, המסמכים והכסף הנדרשים.
לא הייתה שום פעולה מתוכננת מראש. קלוגר החלה לפעול בעצמה.
היא אספה כסף מנוסעי המחלקה הראשונה ואפילו מכמרים יווניים אורתודוקסים. לאחר מכן היא סיכמה עם שני קציני הספינה.
שישה עשר האנשים הולבשו כמלחים. ביניהם היו ארבע בנות — הן נאלצו לקצר את שיערן. בלילה הקבוצה הועברה לספינה והוחבאה בתא פנוי במחלקה הראשונה.
עבור שישה עשר האנשים הללו, הפעולה המאולתרת הייתה הזדמנות להמשיך את הדרך לארץ ישראל. עבור רות עצמה זה היה הרגע שבו כל הכישורים שנרכשו קודם לכן נפגשו בנקודה אחת: שפות, משא ומתן, יכולת למצוא במהירות כסף ואנשים נחוצים ולפעול במקום שבו לא היה קיים פתרון רשמי.
כאשר על הסיפור הזה שמעו אליהו גולומב וברל כצנלסון, שכבר הכירו את רות מעבודתה בהסתדרות, היה ברור שכישוריה יהיו מועילים לפעולות גדולות בהרבה.
וזה קרה ברגע שבו אנשים כאלה הפכו לנחוצים במיוחד.
לאחר ‘ליל הבדולח’ בשנת 1938 הסכנה ליהודי גרמניה ואוסטריה עלתה בחדות. במקביל, בריטניה קבעה במאי 1939 מדיניות הגירה חדשה לארץ ישראל המנדטורית: כ75 אלף מהגרים יהודים לחמש השנים הבאות, ולאחר מכן ההגירה היהודית תצטרך להיות תלויה בהסכמת האוכלוסייה הערבית. המסמך קבע במיוחד מאבק בהגירה בלתי חוקית.
מספר היהודים האירופיים שנזקקו לדרך לצאת מאירופה גדל בדיוק כאשר האפשרויות החוקיות להגיע לארץ ישראל הצטמצמו.
אחת התשובות של היישוב הייתה עלייה ב — הובלה בלתי חוקית, מבחינת השלטונות הבריטיים, של יהודים לארץ ישראל המנדטורית. תיאום הפעולות הללו נעשה על ידי מבנה של ‘ההגנה’ ‘מוסד לעלייה ב’, שבראשו עמד שאול אביגור.
זה לא המוסד הישראלי הנוכחי. מדובר בארגון אחר, מוקדם יותר, שנוצר כדי לעקוף את המגבלות ההגירה הבריטיות. USHMM מתארך את התיאום השיטתי של פעולותיו לשנת 1938.
ביוני 1939 רות הצטרפה ל’מוסד לעלייה ב’. היא הפכה לחברה העשירית בארגון והאישה היחידה בצוותו אז.
ועכשיו רומניה הופיעה בחייה כבר באיכות אחרת.
רות נשלחה לשם עם משימה ספציפית לארגון עלייה בלתי חוקית. הידע שלה על המדינה והשפה הרומנית היה מועיל במיוחד. ברומניה כבר עבד יוסף בר-פל, יחד איתו היה עליה לארגן את שליחת הפליטים.
באופן רשמי קלוגר ייצגה את קרן קיימת לישראל. למעשה עבודתה נראתה אחרת: לאסוף כסף, לחפש ספינות, ליצור קשרים, להשיג אישורים לכניסת פליטים יהודים לרומניה, ולאחר מכן — אישורים לספינות לעזוב את הנמלים הרומניים.
מה שהתחיל בנמל היווני כניסיון ספונטני לעזור לשישה עשר אנשים, הפך כעת לעבודה שיטתית, שבה מדובר כבר במאות חיי אדם.
נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר ניתחו עד כמה עמוק היה העקבות האוקראיני בהיסטוריה של שירותי הביטחון הישראליים. רות חשובה כאן גם כי פעילותה מתייחסת לעולם מוקדם יותר של מבנים מחתרתיים של היישוב, שממנו יצמחו מאוחר יותר מוסדות המדינה של ישראל.
יהודים מאוקראינה: איך יוצאי אוקראינה הקימו את ‘המוסד’
רומניה: רכבת, בנקאי, שר ומלך
כך רות שוב מצאה את עצמה ברומניה. רק שעכשיו היא הגיעה לשם כבר כמשתתפת ב‘מוסד לעלייה ב’.
יחד איתה עבד יוסף בר-פל, ואחת מהתמיכות הכספיות הייתה הבנקאי היהודי מבוקרשט גאורגה מנדל. למבצע נוסף נשכרה ספינת קיטור יוונית ישנה, שקיבלה את השם Tiger Hill.
בהתחלה עלו על הסיפון קבוצות קטנות מבולגריה, הבלטיות וגרמניה. לאחר מכן נשלחה מפולין רכבת עם כ-חמש מאות חלוצים — צעירים ציונים שהתכוננו לעלייה.
השלטונות הרומניים ניסו לעצור אותה כבר בגבול. קלוגר הצליחה להעביר את הרכבת הלאה, אך בקונסטנצה הרכבת הועמדה על מסלול שמור.
מאות אנשים מצאו את עצמם קרוב מאוד לספינה שהייתה אמורה להוציא אותם מאירופה, אך לא יכלו לעלות עליה.
החלה אותה מלחמת משרדים, שבה נפתחת הסיפור הזה.
בתמיכת גאורגה מנדל רות הגיעה לדרגים הגבוהים של השלטון הרומני ולסביבת המלך קרול השני. שר החוץ גריגורה גפנקו התערב בעניין.
ההיתר התקבל.
Tiger Hill יצאה מרומניה עם כ729 אנשים על הסיפון.
אבל זו עדיין לא המספר הסופי.
בסוף אוגוסט הספינה הגיעה לביירות וקיבלה נוסעים מספינת פליטים אחרת — Frossoula, שנתקעה ליד חופי לבנון. לאחר העברת האנשים Tiger Hill הייתה עמוסה.
לכן מקורות שונים מציינים מספרים סופיים שונים: הביוגרפיה הישראלית מדברת על 1,417 נוסעים, בעוד שהדו”ח הרשמי של הקונסול הכללי האמריקאי בירושלים מתעד 1,205 אנשים על הסיפון ברגע שהספינה הגיעה לחופי תל אביב.
ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה תקפה את פולין. החלה מלחמת העולם השנייה. באותו יום Tiger Hill כבר הייתה ליד תל אביב.
לחוף, שלמענו רות נלחמה דרך משרדי הפקידים הרומניים, נותרו קילומטרים ספורים.
המסמך הדיפלומטי האמריקאי מתעד שב-2 בספטמבר הספינה הושמה על שרטון ליד תל אביב, השלטונות הבריטיים פתחו באש ושני נוסעים נהרגו.
שמותיהם נשמרו: צבי בינדר, משתתף בתנועת ‘חלוץ’ מפולין, וד”ר רוברט שניידר מצ’כוסלובקיה, שלפי עדות נוסע, ניסה לעזור לפצועים.
על החוף התאספו תושבי תל אביב. חלק מהנוסעים הצליחו לברוח ולהתערבב בין הקהל. אחד הנוסעים זכר כ300 אנשים שהצליחו לברוח, וכ-1,200 שנעצרו ונשלחו לסרפנד.
ב-11 בספטמבר הם שוחררו.
המספרים של עדות זו לא תואמים לחלוטין את הסטטיסטיקה הדיפלומטית, אך רצף האירועים תואם: נחיתה, ניסיון להסתיר חלק מהאנשים, מעצר המוני ושחרור לאחר מכן.
המבצע, שהתחיל עם רכבת מעוכבת ברומניה ומשא ומתן במשרדי המלוכה, הסתיים על חופי ישראל העתידית.
צ’רנוביץ שוב הופיעה בחייה
יש פרט שבגללו הסיפור הזה מתאים במיוחד למדור ‘יהודים מאוקראינה’.
בעבודתה ברומניה בשנים 1939–1941, רות פגשה את אחיה, נשותיהם, דודותיה מצ’רנוביץ ווינה, וגם את אהבת נעוריה ומשפחתו מצ’רנוביץ.
עכשיו היא שכנעה אותם לעלות על ספינות, כל עוד הייתה אפשרות כזו.
פעם המלחמה ניתקה את רות פולישוק הקטנה ממשפחתה בקייב והעבירה אותה דרך פודוליה לצ’רנוביץ. עכשיו רות קלוגר הבוגרת ניסתה להוציא מאירופה אנשים מאותו עולם שבו גדלה.
צ’רנוביץ חזרה לחייה כבר לא כעיר הנעורים, אלא כפני האנשים שהיא הכירה ושלהם ניסתה כעת לפתוח דרך מאירופה.
זה לא הסיפור הימי האוקראיני-ישראלי היחיד של אותן שנים. במדור שלנו כבר סיפרנו על אריה גרבנוב מאיצ’נה, שכבר בשנת 1933 הניף את הדגל הכחול-לבן עם מגן דוד מעל ספינתו.
יהודים מאוקראינה: אריה גרבנוב והדגל היהודי מעל הים
אחרי Tiger Hill היו Hilda ו-Darien II
Tiger Hill לא הייתה שיא הקריירה של קלוגר. זה היה יותר רגע שבו היקף עבודתה הפך בולט במיוחד.
בדצמבר 1939 החלה מבצע Hilda. הספינה הייתה חסומה זמן רב בבאלצ’יק הבולגרית. התנאים על הסיפון הפכו קשים יותר ויותר, הנוסעים היו מותשים, נוצר סכסוך עם הצוות והשלטונות המקומיים.
רות שוב נאלצה לעסוק לא במשימה ספציפית אחת, אלא בהכל בבת אחת. היא הצליחה להשיג אספקה חדשה ואפילו סיכמה שיתנו לאנשים אפשרות להתרחץ בחמאם נטוש בארמון המלכה הרומנית מריה.
לאחר עיכובים חדשים Hilda הגיעה לארץ ישראל ב23 בינואר 1940; הגברים בין הנוסעים נשלחו על ידי השלטונות הבריטיים למחנה עתלית.
באותה שנת 1940 רות התגרשה מעמנואל קלוגר.
בסוף 1940 המצב ברומניה הפך למסוכן מדי גם עבור קלוגר עצמה. היא עברה לאיסטנבול, אך לא הפסיקה את העבודה.
הסיפור הגדול הבא היה Darien II, הקשור לפליטים יהודים שנתקעו בקלאדובו ושבאץ ביוגוסלביה.
ב-19 בפברואר 1941 יצא Darien II מנמלי רומניה, עבר דרך וארנה ולבסוף הגיע לחיפה עם כמעט 800 אנשים. ביניהם היו גם 70 ניצולים לאחר טביעת ספינת פליטים אחרת – Salvador.
אותם פליטים מקלאדובו-שבאץ, שלא הספיקו להוציאם, נרצחו מאוחר יותר במהלך השואה.
סביב Darien II התעורר קונפליקט קשה בתוך היישוב עצמו: הנהגת ‘ההגנה’ רצתה להשתמש בספינה בשיתוף פעולה עם הבריטים למשימות צבאיות נגד גרמניה, בעוד שאנשי ‘מוסד לעלייה ב”, כולל קלוגר, התעקשו על הצלת הפליטים.
מחלוקת זו קיבלה מאוחר יותר את השם ‘דילמת Darien’.
מצרים, צרפת ואירופה המשוחררת
עד 1943 רות הייתה במצרים כנציגת ‘מוסד לעלייה ב” והסוכנות היהודית. באופן רשמי עסקה בגיוס כספים לחיילי היחידות היהודיות בצבא הבריטי; במקביל חיפשה דרכים להוציא יהודים ממצרים, סוריה ולבנון, מקורות נשק ל’הגנה’ וקשרים עם בעלות הברית, כולל נציגי ‘צרפת החופשית’ של שארל דה גול.
ב-1944 שלח אותה בן-גוריון לצרפת כאחת הנציגות הראשונות של היישוב.
לאחר שחרור המחנות נכנסה קלוגר לעולם שבו הניסיון הקודם של ספינות סודיות היה רק הכנה: מחנות עקורים, חיפוש ילדים יהודים שהוסתרו במהלך המלחמה, משא ומתן עם הממשלות הצבאיות.
היא ביקרה בברגן-בלזן שבוע לאחר השחרור, השתתפה בארגון סדר פסח לכ-ארבעת אלפים ילדים, ביניהם ניצולי בוכנוולד, ועזרה לחפש ילדים שהוסתרו במהלך המלחמה.
ב-1945 לאחר פגישה עם הגנרל דוויט אייזנהאואר העניק לה הקולונל האמריקאי ארנסט ויטה אפשרות להשתמש בספינת המטען Ascania להובלת כ-2,500 פליטים יהודים.
במסורת הביוגרפית הזיכרונית מתואר פרק זה גם כקבלת קלוגר מעמד קולונל כבוד, שאיפשר לה להוציא פקודות נדרשות. האמריקאים לא אפשרו לחזור על המסע בשל לחץ בריטי.
היקף השתנה, אך עקרון עבודתה נשאר אותו דבר, כמו פעם בנמל היווני: למצוא אפשרות במקום שבו רשמית כמעט ולא הייתה קיימת.
המדינה שעדיין לא הייתה קיימת, סוף סוף הופיעה
ב-1947 חזרה רות לארץ ישראל, אך לזמן קצר. בתחילת 1948 נשלחה לגייס כספים בדרום אמריקה למדינה העתידית ולהגנתה.
14 במאי 1948, ביום הכרזת מדינת ישראל, היא הייתה בארצות הברית.
לאישה ששלחה במשך שנים ספינות לחופי מדינה שעדיין לא הייתה קיימת מבחינה חוקית, יום זה סימן את סוף עידן אחד ותחילת עידן אחר.
בערך אז הופיע בחייה השם שבו זוכרים אותה היום לרוב בישראל – אליאב. JTA כתבה שדוד בן-גוריון הציע לה לקחת שם משפחה זה בשל עבודתה רבת השנים בעלייה ב’. אנציקלופדיה יודאיקה מקשרת את ‘אליאב’ ישירות לשם עלייה זו.
בתחילת 1949 חזרה לישראל והצטרפה ל-ZIM. ארגנה ועמדה בראש המשרד הירושלמי של החברה עד 1955, לאחר מכן הקימה נציגויות ZIM בדרום אמריקה, ייצגה את החברה במזרח אסיה ואוסטרליה, וב1958–1972 ניהלה את מחלקת קשרי הציבור.
על עבודתה במהלך המלחמה קיבלה רות את צלב לורן והמסדר של לגיון הכבוד הצרפתי. ב-1974 מועצת הנשים היהודיות הלאומית של ארה”ב קראה לה אשת השנה.
זיכרונותיה, שנכתבו יחד עם פגי מאן, יצאו באנגלית ב-1973 תחת הכותרת The Last Escape. מאוחר יותר הופיעה הספר The Secret Ship, המוקדש להיסטוריה של Hilda.
היא אימצה וגידלה שני ילדים ששרדו את השואה.
רות קלוגר-אליאב נפטרה ב-16 בפברואר 1980 ונקברה במשמר העמק – אותו קיבוץ אליו הגיעה בתחילת חייה בארץ ישראל.
מקייב לתל אביב
בהיסטוריה הישראלית ניתן לתאר אותה בדרכים שונות: פעילת עלייה ב’, נציגת היישוב באירופה, מארגנת ספינות פליטים, עובדת ZIM.
אבל בהיסטוריה של יהודי אוקראינה דרכה מתחילה לפני כל התפקידים הללו.
בהתחלה הייתה רות פולישוק מקייב. אחר כך – ילדה אצל קרובים ליד קמנץ-פודולסקי. אחר כך – צ’רנוביץ, בית ספר, גימנסיה, גרמנית ויידיש מסביב, עברית ב-Hashomer Hatzair ושיחות על הארץ, שאליה עוד היה צריך לנסוע.
מצ’רנוביץ היא יצאה לווינה. מווינה – לארץ ישראל.
ואז הדרך התהפכה לכיוון ההפוך.
בהתחלה הייתה נסיעה לרומניה, שמטרתה מקורות ביוגרפיים לא מסבירים, ומפגש מקרי בדרך חזרה עם שישה עשר יהודים פולנים בנמל יווני. אחר כך – הצטרפות ל’מוסד לעלייה ב” ונסיעה חדשה לרומניה, הפעם עם משימה ספציפית: להוציא מאירופה מאות אנשים, לחפש עבורם ספינות, כסף והיתרים, להתווכח עם פקידים ולהגיע לשרים ולסביבת המלוכה.
ב-1939 הילדה לשעבר מקייב השיגה מהרשויות הרומניות אפשרות להוציא את Tiger Hill. באותה שנה הספינה הגיעה לחופי תל אביב, והאנשים שלמענם נוהלו המשא ומתן דרכו על אדמת מדינה שעדיין לא הייתה קיימת.
תשע שנים לאחר מכן מדינת ישראל הופיעה.
וקצת מאוחר יותר שם המפעל, שלמענו רות הקדישה שנים מחייה, הפך לחלק משמה שלה – רות קלוגר-אליאב.
עבור רות אוקראינה אינה שורה פורמלית ‘מקום לידה’. כעשרים השנים הראשונות לחייה קשורות למספר אזורים באוקראינה המודרנית: קייב, פודוליה וצ’רנוביץ. אלו בדיוק הגורלות – של אנשים שדרכם התחילה באוקראינה והמשיכה כבר בהיסטוריה של ישראל, – אנו אוספים במדור ‘יהודים מאוקראינה’.
בוויקיפדיה האוקראינית יש ערך נפרד על רות קלוגר-אליאב.
