יין אוקראיני «יפה נהר»: איך השם העברי החזיר את הזיכרון על יפינגר — מושבה חקלאית יהודית באזור הים השחור

באוקראינה, אותה התעמולה הרוסית מנסה כבר שנים רבות להציג כמדינה הזקוקה ל”דנאזיפיקציה”, יש יין עם שם בעברית — יפה נהר. זה לא אקזוטיקה שיווקית ולא משחק מקרי עם הנושא היהודי. היין של יקב אוקראיני Beykush מוקדש לייננים היהודים של אזור הים השחור ולזכר המושבה איפינגר — יישוב חקלאי יהודי בדרום אוקראינה, שההיסטוריה שלו החלה בתחילת המאה ה-19 והסתיימה באופן טראגי במהלך השואה.

העמוד הרשמי של היצרן האוקראיני Beykush (73/2, Chornomorka, Mykolaiv region, Ukraine) מתאר את יפה נהר כיין לבן יבש מסדרה היסטורית, תערובת של שרדונה וריזלינג, המוקדש לייננים היהודים של אזור הים השחור.

מטרת המאמר הזה היא לא לספר מחדש את כל ההיסטוריה של המושבה היהודית איפינגר: יש עליה כבר לא מעט חומרים, תיעודים ארכיוניים ופרסומים מחקריים באינטרנט. כאן חשוב יותר להראות את אוקראינה המודרנית, שבה הזיכרון על העבר היהודי לא בהכרח נשאר רק במוזיאונים, בתאריכים טרגיים ובטקסטים מדעיים. הוא יכול לחזור דרך התרבות, יוזמות מקומיות, יחס כנה להיסטוריה וכבוד למסורות. היין יפה נהר מבית Beykush הופך בהקשר זה לא רק למשקה, אלא לסמל של כבוד: יקב אוקראיני בדרום המדינה לוקח שם עברי, מקשר אותו להיסטוריה היהודית האמיתית של האזור ובכך מזכיר שהמורשת היהודית של אוקראינה היא לא נושא זר, אלא חלק מהזיכרון המשותף של הארץ הזו.

איפינגר: “נהר יפה” על מפת אוקראינה היהודית

השם איפינגר קשור לביטוי העברי יפה נהר — “נהר יפה”. במסורת הסלאבית מופיעים וריאנטים איפינגר, איפינגר, איפנגר. האנציקלופדיה היהודית האלקטרונית מציינת שזה היה מושבה חקלאית יהודית על נהר אינגול, במחוז חרסון לשעבר, בשטח מחוז ניקולייב הנוכחי של אוקראינה.

יש אי התאמה קטנה עם תאריך הייסוד. Beykush בעמוד היין מציין את שנת 1807, והאנציקלופדיה היהודית האלקטרונית — 1809. לכן נכון יותר לומר כך: המושבה נוסדה בתחילת המאה ה-19, ובמקורות שונים מופיעים השנים 1807 ו-1809.

בשנת 1835 חיו במושבה 755 אנשים. בשנת 1845 היו באיפינגר 99 חצרות (60 בתים מאבן ו-39 בתים מעפר), 2 בתי תפילה יהודיים, חנות ומרחץ, נמנו 111 משפחות, היו 15 משפחות לא מיושבות.

זהו הבהרה חשובה, כי ההיסטוריה עצמה לא משתנה מכך. בדרום אוקראינה אכן היה יישוב חקלאי יהודי, הקשור לחקלאות, גידול גפנים, מלאכות, מסחר וחיי הקהילה היהודית מחוץ לדימוי המוכר של העיירה.

לא רק זיכרון, אלא גם עבודה

ההיסטוריה של איפינגר היא ההיסטוריה של אנשים שניסו לבנות חיים חדשים על האדמה. העשורים הראשונים היו קשים: חוסר ניסיון, כשלי יבול, עוני, מאבק להישרדות.

באחד מהחומרים ההיסטוריים המפורטים על המושבה מובא אפיזודה עם כשל יבול בשנת 1811: המתיישבים חיו בבקתות ללא גגות, כי היה צריך להסיר את הקש להאכיל את הבקר, והם עצמם ניזונו מחמציץ מבושל. מאוחר יותר המושבה התחזקה: במקורות מוזכרים חנויות, סדנאות, טחנות, בתי שמן, מחלבה, מפעל יין ומפעל מים מוגזים.

פרט חשוב במיוחד מספרו של יוסף פרל, שבו תוארה תוצרת המתיישבים כאיכותית: החמאה והגבינה שלהם נקנו אפילו על ידי נוצרים, למרות המחיר הגבוה. זה שובר כמה סטריאוטיפים בבת אחת — גם על יהודי מזרח אירופה, גם על דרום אוקראינה, וגם על איך ההיסטוריה היהודית, האוקראינית והים השחור היו שזורות זו בזו.

לקהל הישראלי יש עומק נוסף בסיפור הזה. זה לא “עקבות יהודיים” מופשטים אי שם במזרח אירופה. זהו סיפור של אנשים שדיברו בשפות יהודיות, השתמשו בשם עברי, עבדו על האדמה, בנו חקלאות והשאירו אחריהם זיכרון שניסו להשמיד פעמיים.

10 בספטמבר 1941: היום שבו איפינגר חדלה להיות יישוב יהודי

התאריך הנורא ביותר בהיסטוריה של איפינגר הוא 10 בספטמבר 1941.

לאחר הגעת הכובשים הגרמנים, כל האוכלוסייה היהודית של המושבה, שנותרה תחת שלטון הנאצים, הושמדה. האנציקלופדיה היהודית האלקטרונית מציינת את המספר 521 אנשים. בחומרים מפורטים יותר על איפינגר מובא הבהרה: בין הנרצחים היו 377 ילדים.

לפי נתונים אלה, היהודים רוכזו בבית הספר, ואז הובלו למחצבת חול במרחק כמה קילומטרים מהכפר ושם נורו. זו לא הייתה רק עוד טרגדיה של השואה בשטח הכבוש. זה היה סוף של קהילה שלמה.

המושבה, שהתקיימה יותר ממאה שנה, נעלמה ביום אחד.

לאחר המלחמה איפינגר שונה לפלושצ’בקה. האנציקלופדיה היהודית האלקטרונית כותבת שהכיתוב על האנדרטה לא ציין שהנרצחים היו יהודים, והבית הקברות היהודי הישן הושמד.

זה מה שהופך את הסיפור לעוד יותר כואב.

קודם כל הרגו את האנשים כיהודים.
אחר כך את הזיכרון עליהם הפכו לאנונימי.

בפורמולה הסובייטית הם הפכו ל”תושבים שקטים”, “קורבנות הפשיזם”, “תושבים מקומיים” — ללא שם העם, ללא היסטוריה יהודית, ללא שפה, ללא אותו יפה נהר שממנו הכל התחיל.

למה זה חשוב היום

ל-חדשות ישראל הסיפור הזה חשוב לא רק כאפיזודה היסטורית. הוא מראה איך על אדמת אוקראינה התקיימה חיים יהודיים עמוקים, שלא ניתן לצמצם לא לטרגדיה ולא לקלישאות תעמולתיות.

אוקראינה היא לא רק באבי יאר, לא רק אודסה, לא רק לבוב, לא רק אומן. זה גם מושבות יהודיות קטנות, ששמותיהן כמעט נעלמו מהזיכרון. אלה אנשים שגידלו גפנים, עשו חמאה וגבינה, החזיקו סדנאות, בנו בתים, גידלו ילדים, דיברו בשפותיהם וחיו ליד כפרים אוקראיניים.

זו הסיבה שהסיפור של יפה נהר נשמע כל כך חזק.

כי כאן הזיכרון חוזר לא דרך דוח זיכרון רשמי ולא דרך תיעוד ארכיוני יבש. הוא חוזר דרך תווית היין, דרך השם העברי, דרך מוצר אוקראיני שאומר: הסיפור הזה היה, האנשים האלה היו, את שמם אי אפשר למחוק.

Beykush ויפה נהר: כשהיין הופך לנושא זיכרון

היקב Beykush ממוקם במחוז ניקולייב, באזור הים השחור. בעמוד יפה נהר https://beykush.com/en/product/yafe-nagar/ היא מציינת במפורש: זהו יין מסדרה היסטורית, שמו מתורגם מעברית כ”נהר יפה”, והיין עצמו מוקדש לייננים היהודים של אזור הים השחור.

Wines from Ukraine גם מתאר את Beykush יפה נהר כיין מחווה — יין המוקדש לייננים היהודים של אזור הים השחור. שם מצוין שזהו יין לבן יבש משרדונה וריזלינג, הקשור לאזור ניקולייב.

יש עוד פרט חשוב: באתר Beykush במאמר נפרד נאמר שהמתיישבים היהודים היו קשורים לייננות, והיין הלבן יפה נהר שומר על הזיכרון של תרומת החקלאים היהודים לפיתוח האזור.

זה לא רק מחווה יפה. זה דוגמה לאיך עסק אוקראיני, תרבות אזורית וזיכרון יהודי יכולים לעבוד יחד.

היין הופך לא לסובניר, אלא לצורת שיחה.

כשפותחים בקבוק יפה נהר, אדם יכול לספר לחברים לא רק על זני הענבים, ההתיישנות או האזור. הוא יכול לספר על איפינגר. על נהר אינגול. על החקלאים היהודים. על 10 בספטמבר 1941. על הילדים שנרצחו. על האנדרטה שלא הרשו לכתוב עליה שהם היו יהודים.

וזה כבר רמה אחרת של זיכרון.

תשובה לשקר הרוסי — לא סיסמה, אלא עובדה

בסיפור הזה יש גם עצב פוליטי עכשווי.

בעוד מוסקבה ממשיכה למכור לעולם את המיתוס על “דנאזיפיקציה” של אוקראינה, יקב אוקראיני מוציא יין עם שם עברי לזכר מושבה יהודית שהושמדה על ידי הנאצים. זה לא מבטל את הדפים המורכבים של ההיסטוריה האוקראינית. אבל זה מראה את מה שהתעמולה הרוסית בכוונה לא רוצה לראות: באוקראינה יש מרחב זיכרון חי, שבו ההיסטוריה היהודית אינה זרה.

לישראל זה חשוב במיוחד.

הזיכרון על השואה אי אפשר להפוך לכלי מניפולציה של הקרמלין. אי אפשר לאפשר לאלה שהיום הורסים ערים אוקראיניות להסתתר מאחורי מילים על מאבק בנאציזם. ואי אפשר לשכוח שהזיכרון האמיתי — זה לא סיסמה, אלא שמות, מקומות ותאריכים ספציפיים.

איפינגר.
יפה נהר.
10 בספטמבר 1941.
521 נרצחים.
377 ילדים.

חדשות ישראל מזכירים: סיפורים כאלה חשובים בדיוק כי הם מחזירים לאנשים שם. לא “תושבים מקומיים”, לא סטטיסטיקה חסרת פנים, לא “קורבנות מלחמה” מופשטים, אלא יהודי איפינגר — קהילה שהושמדה, אבל הזיכרון עליה עדיין ניתן להחזיר.

למה סיפורים כאלה אי אפשר לאבד בפעם השנייה

יש סיפורים שנעלמים לאט.

קודם כל נעלמים האנשים. אחר כך נעלם השם. אחר כך נעלם בית הקברות. אחר כך בכיתוב הרשמי נעלם המילה “יהודים”. אחר כך הדור החדש כבר לא יודע שבמקום הזה היה עיירה יהודית, מושבה, קהילה, בית ספר, סדנאות, מפעל יין, משפחות, ילדים.

ואז פתאום מופיעה בקבוק יין עם שם עברי.

והזיכרון חוזר.

לא במלואו. לא במקום הארכיון, לא במקום האנדרטה, לא במקום המחקר ההיסטורי. אבל חוזר כך שאפשר שוב לומר אותו בקול.

יפה נהר — זה לא רק יין ממחוז ניקולייב. זה סימן קטן לכך שההיסטוריה היהודית של אוקראינה לא הסתיימה בקברי אחים ולא נמסה בנוסחאות הסובייטיות.

היא יכולה לחזור דרך השפה.
דרך השם.
דרך התווית.
דרך הסיפור על השולחן.

ואם הסיפור הזה יועבר הלאה, אז איפינגר לא נעלם בפעם השנייה.

הסיבה לכתיבת הפרסום הזה הייתה הערה בפייסבוק, למרבה הצער היא אבדה, אבל תודה למחבר.