«הפסיקו לפחד מפוטין»: נתן שרנסקי הסביר מדוע הגיע הזמן שישראל תסתכל אחרת על אוקראינה

נתן שרנסקי רואה באחד הכישלונות העיקריים של פוטין את העובדה שהפחד הולך ופוחת כאמצעי לשליטה באוקראינה ובמערב. אך עבור ישראל בראיון החדש שלו חשוב יותר שאלה אחרת: מדוע החישוב הישן של זהירות מול מוסקבה בגלל סוריה מאבד משמעות ומה אוקראינה עצמה מסוגלת לתת לישראל כיום.

מחבר: לב ורשבסקי

ב-29 באוגוסט 2026 נתן שרנסקי נתן ראיון גדול להוצאה האוקראינית Shelter. ניתן לסכם אותו בציטוט אחד: האכזבה העיקרית של פוטין היא שהפסיקו לפחד ממנו.

אם נעצור כאן, זה יהיה פוסט טוב לרשתות החברתיות וכתבה גרועה.

מה אמר נתן שרנסקי על אוקראינה, מדוע הוא סבור שהפסיקו לפחד מפוטין, האם ישראל צריכה לעזור יותר לאוקראינה והאם באמת פטריוטים ישראליים לשעבר הגיעו לצבא האוקראיני? ניתחתי את הראיון הגדול של שרנסקי דרך השאלות הללו. מאחורי משפט רועש אחד התגלתה היסטוריה שמחברת את בית הסוהר הסובייטי, התפרקות ברית המועצות, הזהירות של ישראל בסוריה, הברית של רוסיה עם איראן והניסיון האוקראיני במלחמת הרחפנים.

הראיון יצא ב-29 באוגוסט 2026 — ממש ביום שאחרי שחדשות ישראל סיפרו שוולודימיר זלנסקי העניק לנתן שרנסקי את עיטור הכבוד האוקראיני “על הישגים” דרגה שנייה. זהו כבר העיטור האוקראיני השני של האסיר הפוליטי הסובייטי לשעבר והשר הישראלי. הראשון, דרגה שלישית, הוא קיבל ב-2022.

עבור חדשות ישראל — חדשות ישראל כאן חשובה לא רק עמדתו של הישראלי המפורסם בתמיכה באוקראינה. שרנסקי מנסה לענות על שאלה יותר לא נוחה: האם נשארו ב-2026 הסיבות שבגללן ישראל לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה כל כך בזהירות מדדה את הסיוע הצבאי לקייב?

מדוע המילה “פחד” עבור שרנסקי משמעותית יותר מסיסמה פוליטית

נתן שרנסקי נולד ב-1948 בסטלינו — כיום דונצק. בברית המועצות הוא הפך לאחד ה”סרבנים” המפורסמים ביותר: כך כינו את היהודים הסובייטים שהמדינה אסרה עליהם לצאת, בעיקר לצורך עלייה לישראל. מאוחר יותר הצטרף שרנסקי לקבוצת הלסינקי של מוסקבה והעביר למערב מידע על הפרות זכויות אדם.

ב-1977 נעצר על ידי הקג”ב, ובשנה שלאחר מכן בית המשפט הסובייטי גזר עליו 13 שנות מאסר באשמות שכללו בגידה במדינה. הוא שוחרר רק בפברואר 1986 לאחר כמעט תשע שנים בבתי כלא ומחנות. לאחר חילופי שבויים הגיע שרנסקי מיד לישראל, ומאוחר יותר הפך לחבר כנסת, שר ויושב ראש הסוכנות היהודית.

לכן איני רואה את השיחה המתמדת שלו על פחד כריטוריקה פוליטית רגילה. בראיון שרנסקי מתאר שוב את הכלל שגיבש לעצמו במאסר: אם המטרה העיקרית הופכת להישרדות בכל מחיר, הסוהר מקבל כמעט את כל המנופים לשליטה באדם. הוא עצמו ניסה לראות כל יום שבו לא נכנע כ”עוד יום של ניצחוני”.

הסיפור הזה כבר מוכר לקוראי חדשות ישראל. במאי 2025 סיפרנו כיצד זיכרונותיו של שרנסקי “לא אפחד מרע” יצאו לראשונה בשפה האוקראינית והוצגו בו זמנית בקייב ובירושלים. אז הוא הזכיר שאוקראינה היא מקום הולדתו, והאוקראינית הייתה אחת משפות ילדותו.

כעת שרנסקי מעביר את הפסיכולוגיה הזו למלחמה. לפי זיכרונותיו, חודש לאחר הפלישה הרוסית הוא הגיע לוושינגטון וגילה שהפוליטיקאים האמריקאים מנסים כל הזמן לקבוע את גבול הסיוע לאוקראינה, שלאחריו פוטין עשוי להגיב בהסלמה ישירה. שרנסקי סבור שמוסקבה קיוותה להפוך את הפחד הראשוני הזה לשיתוק פוליטי של המערב.

לומר שאין יותר פחד בכלל יהיה לא נכון. רוסיה נשארת מעצמה גרעינית, והממשלות המערביות עדיין לוקחות בחשבון את הסיכון להסלמה. משהו אחר השתנה: האיום של הקרמלין כבר לא אומר ויתור אוטומטי על הצעד הבא. טנקים, פטריוט, נשק ארוך טווח והחלטות אחרות עברו בהדרגה מ”בלתי אפשרי” לאספקה ממשית.

שרנסקי רואה את אותו מנגנון גם בתוך רוסיה. ב-10 באוגוסט 2026 בית המשפט העליון הסיר את “יאבלוקו” — המפלגה הרוסית היחידה הרשומה רשמית שהתנגדה למלחמה — מהבחירות לפרלמנט. שרנסקי עצמו מפרש זאת כפחד של המשטר אפילו מהאופוזיציה החוקית החלשה ביותר. עובדת האיסור נקבעה; הטענה על המניעים הפסיכולוגיים של הקרמלין נשארת הערכה פוליטית שלו.

מדוע שרנסקי כינה את אוקראינה “הלב” של ברית המועצות

לקורא הישראלי כדאי להסביר בנפרד את החלק האוקראיני בזיכרונותיו. שרנסקי מספר שבקרב הדיסידנטים הסובייטים יציאת אוקראינה נחשבה כרגע שלאחריו ברית המועצות כבר לא תוכל להישאר אותה אימפריה פיזית.

הסיבה לא הייתה רומנטית. לאוקראינה היו עשרות מיליוני תושבים, פחם דונבאס, תעשיית מתכת, אדמות פוריות, תעשייה ביטחונית גדולה, תעשיית תעופה ומפעלים של תעשיית החלל הסובייטית. לפי שרנסקי, הפרדת אוקראינה נראתה כהזדמנות “לקרוע את הלב” מהמבנה הסובייטי.

לצד זה מופיע זיכרון מעניין על ג’ורג’ בוש האב. שרנסקי טוען שנשיא ארה”ב לפני ביקורו ההיסטורי בקייב שאל אותו כיצד לשכנע את האוקראינים לא לצאת מברית המועצות. בראיון הוא מייחס את השיחה לשנת 1990, אך הנאום המפורסם של בוש ברדא העליונה התקיים ב-1 באוגוסט 1991. מאוחר יותר הוא קיבל בתקשורת האמריקאית את הכינוי Chicken Kiev speech.

איני יכול לקבוע את תאריך שיחתם הפרטית לפי מסמכים פתוחים ולכן איני מתקן את זיכרונו של שרנסקי אוטומטית. אך אם אכן מדובר בהכנה לאותו ביקור בקייב, לוח הזמנים הנשיאותי הרשמי מצביע על שנת 1991. 23 ימים לאחר מכן אוקראינה הכריזה על עצמאות, וב-1 בדצמבר יותר מ-90% מהמשתתפים במשאל העם תמכו בה.

החלק הבא של הסיפור פחות נעים לאוקראינה. שרנסקי ציפה שהמדינה תהפוך במהירות לאחת המובילות באירופה, אך זה לא קרה. הוא נזכר בביקורו ב-1997 כבר כשר התעשייה והמסחר הישראלי: יחד איתו הגיעו יזמים, נדונו פרויקטים רבים, אך רובם לא התפתחו. הסיבות שהעסקים ציינו היו שחיתות, חוסר שקיפות בכלכלה וכללים לא ברורים.

נראה לי חשוב לא לחתוך את הפרק הזה למען כתבה יפה. שרנסקי בו זמנית רואה את עצמאות אוקראינה כהכרח היסטורי ומכיר בכך שהמדינה לא ניצלה את ההזדמנות הראשונה לאחר התפרקות ברית המועצות במלואה. במלחמה הנוכחית הוא רואה הזדמנות להתחלה שנייה — כבר לא רק בזכות משאבי טבע ותעשייה, אלא גם בזכות המוניטין של מדינה המסוגלת להגן על עצמה וליצור במהירות טכנולוגיות חדשות.

מדוע ישראל נזהרה עם רוסיה — ומדוע הטיעון הישן נחלש

שרנסקי אומר במפורש שישראל צריכה לעזור יותר לאוקראינה ושהוא מתווכח על כך עם ההנהגה הישראלית מאז תחילת המלחמה המלאה. עם זאת, הוא לא מציג את הזהירות הקודמת של ירושלים כחסרת משמעות.

לאחר ההתערבות הרוסית במלחמת סוריה ב-2015, מוסקבה קיבלה נוכחות צבאית משמעותית בסוריה. ישראל במקביל תקפה באופן קבוע את התשתית האיראנית ונתיבי אספקת הנשק ל”חיזבאללה” — ארגון חמוש לבנוני הקשור קשר הדוק לטהראן.

לצבאות הישראלי והרוסי היה צורך לתאם פעולות כדי לא להתנגש ישירות בשמי סוריה. לכן היה חישוב ברור: אם ירושלים תיכנס בגלוי לעימות עם מוסקבה בגלל אוקראינה, רוסיה תוכל להקשות על פעולות צה”ל נגד איראן.

אני רואה חשיבות להכיר תחילה בלוגיקה הזו, ורק לאחר מכן לבדוק מה קרה לה. משטר בשאר אסד נפל בדצמבר 2024, המצב הרוסי בסוריה השתנה, ושיתוף הפעולה של רוסיה עם איראן, להיפך, העמיק. בינואר 2025 מוסקבה וטהראן חתמו על הסכם שותפות אסטרטגית ל-20 שנה, הכולל שיתוף פעולה בתחום הביטחון וההגנה.

חדשות ישראל לאחרונה ניתחו בפירוט את הקשר בין רוסיה, איראן, ישראל ואוקראינה והסבירו בנפרד מדוע אי אפשר לפשט אותו לסיסמה על “ציר” צבאי אחד. רוסיה ואיראן אינן מחויבות אוטומטית להיכנס יחד לכל מלחמה. אבל הקשר הצבאי-טכנולוגי ביניהן אמיתי, וה-Shahed האיראניים הפכו לאחד הכלים העיקריים של המתקפות הרוסיות על אוקראינה.

מכאן הפרדוקס של שרנסקי: במשך שנים ישראל נזהרה עם מוסקבה גם כדי להילחם נגד איראן בסוריה, ועכשיו מוסקבה עצמה הפכה לאחד השותפים החשובים ביותר של המשטר האיראני. הטיעון הישן לא נעלם לחלוטין, אבל משקלו כבר שונה לחלוטין.

פטריוט הראו עד כמה שיתוף פעולה אמיתי מורכב יותר מניסוחים רשמיים

הטענה העובדתית המעניינת ביותר של שרנסקי נוגעת למערכות הפטריוט האמריקאיות, שהיו בעבר בישראל. הוא אומר שהמערכות הללו הגיעו לאחר מכן לאוקראינה דרך ארה”ב.

בחדשות ישראל הסיפור הזה התחיל הרבה לפני הראיון הנוכחי. כבר בינואר 2025 סיפרנו כיצד כ-90 טילים מיירטים אמריקאיים פטריוט ממחסנים בישראל נשלחו לכיוון אוקראינה דרך פולין. ישראל אז הדגישה שהיא מחזירה את הציוד האמריקאי לארצות הברית, ולא מחמשת ישירות את אוקראינה.

מאוחר יותר המצב הפך לעוד יותר מסובך. שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי אמר בפומבי שהפטריוטים הישראליים לשעבר הגיעו לאוקראינה. לאחר מכן משרד החוץ הישראלי הכחיש את הניסוח על העברת המערכות לאוקראינה. לבסוף, בספטמבר 2025 זלנסקי כבר דיבר ישירות על מערכת מישראל שפועלת בצד האוקראיני.

אני לא רואה טעם לבחור באופן מלאכותי גרסה נוחה. ייתכן מאוד שהסתירה קשורה לנתיב המשפטי: הנשק האמריקאי חזר תחילה באופן פורמלי לארה”ב, ורק לאחר מכן וושינגטון החליטה עליו הלאה. אבל אין מסמך רשמי שמסביר במלואו את כל ההצהרות הסותרות זו את זו, ואין לו גישה פתוחה.

לכן דברי שרנסקי מוסיפים עוד אישור לנתיב עצמו, אך אינם מאפשרים לכתוב שישראל הכירה רשמית באספקה ישירה של פטריוט לאוקראינה.

והבעיה כבר מזמן לא רק בכמות המערכות. חדשות ישראל הסבירו בנפרד, מדוע לאוקראינה כמעט ואין תחליף מלא לפטריוט. באוגוסט 2026 קייב דיברה שוב על מחסור קריטי בטילים מיירטים. ארבע וחצי שנות מלחמה גדולה התבררו כארוכות בהרבה מהתרחישים של צריכת תחמושת, שעל פיהם נבנו במשך עשרות שנים יכולות הייצור המערביות.

אוקראינה לראשונה יכולה לפנות לישראל לא רק בבקשה

כאן, לדעתי, נמצאת המחשבה החשובה ביותר בראיון. שרנסקי מציע לאוקראינה להפסיק לראות את היחסים עם ישראל והמערב רק כחיפוש אחר ספקי נשק חדשים.

במהלך שנות המלחמה אוקראינה צברה את מה שלא ניתן להזמין במהירות מחברת הגנה: כמות עצומה של ניסיון ממשי בשימוש ברחפנים, במאבק בהפרעות אלקטרוניות, בזיהוי מטרות, בהתמודדות עם Shahed ובהתאמה מהירה של טכנולוגיה לשינויים בחזית.

אישור מעשי הופיע ממש חמישה ימים לפני הראיון. ב-24 באוגוסט בריטניה ואוקראינה חתמו על הסכם לפיתוח משותף של מערכות הגנה מבוססות בינה מלאכותית. מומחים בריטיים קיבלו גישה למעבדות Avengers AI האוקראיניות, שנבנו סביב מאגר של כ-5 מיליון תמונות מסומנות משדה הקרב האמיתי.

זהו דוגמה טובה למה ששרנסקי מדבר עליו. אוקראינה לראשונה הופכת לא רק למקבלת טכנולוגיות מערביות, אלא גם לבעלת נתונים ופתרונות ייחודיים, שאליהם מגיעות צבאות אחרות.

עבור ישראל הקשר הזה מעניין במיוחד בגלל איראן. הכוחות הרוסיים משתמשים באוקראינה במשך שנים ב-Shahed האיראניים ובמל”טים רוסיים שנוצרו על בסיסם. אוקראינה בתגובה צברה ניסיון מעשי עצום בזיהוי, ליווי והשמדתם. ישראל חיה תחת איום ישיר של מדינה שיצרה את הטכנולוגיות הללו.

שרנסקי לא טוען שתעשיית ההגנה האוקראינית חזקה יותר מהישראלית. לישראל יש מערכות הגנה אווירית משלה, פלטפורמות מודיעין, אלקטרוניקה, תעופה ועשרות שנים של ניסיון טכנולוגי. אבל דווקא בגלל זה הניסוח שלו מעניין: לשתי המדינות יש יכולות שונות שכדאי להחליף ביניהן.

לאחר בדיקה השארתי לא את כל הטענות המרשימות של שרנסקי

בראיון יש מספר שלא השתמשתי בו במודע כעובדה מוכחת. שרנסקי נזכר בסקר ישראלי שבו כביכול כ-82% היו “בעד אוקראינה” ו-11% “בעד רוסיה”, והוא עצמו מודה מיד שאינו זוכר את הנתונים המדויקים.

ניסיתי למצוא מחקר מייצג כזה ולא מצאתי. יש מספרים דומים של Pew Research Center: רוב מוחלט של הישראלים התייחסו לרוסיה באופן שלילי ולא סמכו על פוטין. אבל יחס שלילי לרוסיה אי אפשר להפוך אוטומטית ל”82% תמיכה באוקראינה”.

באותו אופן לא חזרתי על הטענה של שרנסקי שהיעלמות פוטין תעצור כמעט מיד את המלחמה ללא הסברים. זהו תחזיתו, המבוססת על תפיסת המלחמה כפרויקט אישי של המנהיג הרוסי. שרנסקי עצמו מכיר בכך שהסרת דיקטטור אחד לא יוצרת אוטומטית דמוקרטיה ולא מבטיחה שהמערכת הרוסית החדשה תהיה בטוחה.

לאחר התיקונים הללו הראיון הופך, לדעתי, למעניין יותר. הוא כבר לא מסתכם במשפט “הפסיקו לפחד מפוטין”. שרנסקי מחבר את בית הסוהר שלו עם מנגנון הדיקטטורה, את העצמאות האוקראינית עם התפרקות ברית המועצות, את הזהירות של ישראל עם סוריה, ואת אוקראינה של היום עם טכנולוגיות שיכולות להיות נחוצות לישראל עצמה.

דווקא הקשר האחרון נראה לי החשוב ביותר. בתחילת המלחמה השאלה הייתה: מדוע ישראל לא נותנת יותר לאוקראינה? בשנת 2026 היא משתנה בהדרגה: מה שתי המדינות, המנהלות מלחמות שונות לחלוטין, יכולות לתת זו לזו?

רוסיה ואיראן כבר מחליפות נשק, טכנולוגיות ותמיכה פוליטית. אוקראינה לומדת במשך ארבע וחצי שנים את דרכי המלחמה הרוסיות והאיראניות בפועל. ישראל מתמודדת עם מערכת האיומים האיראנית ישירות בגבולותיה.

לכן עבור חדשות ישראל — חדשות ישראל המסקנה כאן אינה מוסרית, אלא פרגמטית לחלוטין. ישראל יכולה להמשיך להתווכח כמה נשק היא מוכנה להעביר לאוקראינה. אבל הניסיון הצבאי האוקראיני כבר הופך למשאב שישראל צריכה ללמוד — במיוחד כאשר אויבי שתי המדינות משתמשים יותר ויותר בטכנולוגיות זו של זו.