ברית המועצות הפכה את האנטי-ציונות לתנועה המונית על ידי תמיכה במאמצים נגד ישראל.

Уבוקר ה-7 באוקטובר 2023 בלונדון, בעוד מחבלי חמאס ערכו טבח, תומכיהם מהסולידריות הפלסטינית התכוננו לארגון הפגנה המונית, שלא כוונה נגד הרוצחים, אלא נגד קורבנותיהם.

ברגע דרמטי זה התמלאה בירת בריטניה בסיסמאות המשוות את ישראל לאפרטהייד ואת הציונות לגזענות. העיר הוצפה בדגלים פלסטיניים ובשלטים שהשוו את מגן דוד לצלב הקרס.

פעילים מערביים החלו להאשים את ישראל ב”פשעי מלחמה” ו”ג’נוסייד”, עוד לפני שהחלה התגובה הראשונה של חיל האוויר הישראלי. ההרס שחמאס ביצע הוצג כהתנגדות לגיטימית ל”קולוניאליזם הציוני”. פעולה זו, שנתפסה כהבעת זעם ספונטנית, הייתה למעשה תוצאה של קמפיין רב-שנים לדלגיטימציה של ישראל.

מקורות הרטוריקה האנטי-ישראלית

שורשי הרטוריקה האנטי-ישראלית הנוכחית, כותב www.jns.org ב-28 באוקטובר 2025, נעוצים בשנות ה-60, כאשר ברית המועצות החלה במלחמה אידיאולוגית גלובלית נגד הציונות, שמטרתה הייתה לערער את השפעת ארה”ב במזרח התיכון. ברית המועצות יצרה מכונת תעמולה מורכבת, שמטרתה הייתה להציג את ישראל כפרויקט קולוניאלי וגזעני. שפה מניפולטיבית זו, מלאה בשקרים והחלפת משמעויות, שרדה את מהפך האירועים של התקופה הסובייטית ועדיין מרעילה את הדיונים הציבוריים.

ציונות כתנועה לשחרור לאומי

הציונות מתחילה כתנועה לשחרור העם היהודי, השואפת להחזיר את ריבונותו הפוליטית במולדת ההיסטורית. במאה ה-19 עיצב העיתונאי האוסטרי תיאודור הרצל את הגרסה המודרנית של התנועה, אותה שאף לבסס בזירה הבינלאומית באמצעות דיפלומטיה והכרה בזכות היהודית להגדרה עצמית.

לאחר השואה, האידיאולוגיה הציונית קיבלה משמעות חדשה לחלוטין, והפכה לשאלת הישרדות. הניצולים, שנדחו על ידי מדינות רבות, ראו במדינה היהודית את הדרך היחידה לחיים בכבוד. ישראל בהדרגה זכתה לתמיכה גם בקרב אלו שראו עצמם כשמאלנים, כשהם רואים בה סמל למאבק המדוכאים על זכויותיהם.

ישראל וברית המועצות: יחסים משתנים

מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות הייתה מהראשונות להכיר בישראל. הכרה זו נתפסה כהזדמנות להחליש את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון. אולם המצב הגיאופוליטי השתנה במהירות, במיוחד לאחר משבר סואץ, כאשר שיתוף הפעולה של ישראל עם בריטניה הפך למקור אכזבה במוסקבה והחזיר את האנטישמיות לרטוריקה הרשמית.

1967 והשינוי בתדמית ישראל

לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, ישראל קיבלה שטחים חדשים, והציגה את רעיון “שטחים תמורת שלום”. אולם מדינות ערב דחו גישה זו, וקיבעו ב’הצהרת חרטום’ שלושה תנאים: לא שלום, לא הכרה בישראל, ולא משא ומתן עמה. כאן יצרה ברית המועצות תדמית חדשה, והעניקה לציונות מעמד של פרויקט קולוניאלי אקספנציוניסטי.

בינתיים, יהודים בברית המועצות החלו לפעול באופן פעיל למען זכותם להגר, מה שעודד את התחושות השליליות כלפי הציונות. תעמולת הקג”ב שינתה את שם התנועה לאיום אנטי-סוציאליסטי גלובלי, שניתן היה למקם במרכז קמפיין הסברה בינלאומי.

אנטי-ציונות בזירה העולמית

בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו”ם מ-1975, “הציונות היא צורה של גזענות”. למרות שהמערב דחה גישה זו, היא נתמכה על ידי מדינות הגוש המזרחי, אפריקה ואמריקה הלטינית, מה שהעניק לתעמולת ברית המועצות לגיטימציה. האו”ם הפך לפלטפורמה למיסוד האנטישמיות החדשה: מדינות שלא רצו להראות שנאה גלויה ליהודים יכלו להצביע נגד “הציונות” בשם הגנה על זכויות האדם.

יצירת זהות פלסטינית

בין המרכיבים הבסיסיים של האסטרטגיה האנטי-ישראלית הסובייטית הייתה יצירת זהות פלסטינית נפרדת. עד שנות ה-60, המונח “פלסטיני” התייחס לכל תושבי המנדט הבריטי, כולל יהודים. אך בהשפעת מוסקבה, זהות זו החלה להתבטא כאמצעי לדלגיטימציה של ישראל.

על כך מעידים דבריו של יון פצ’פה, קצין בכיר לשעבר בגוש הסובייטי, שטען כי יצירת הזהות הפלסטינית החדשה הייתה פעולה מתוכננת של הקג”ב. הקג”ב הבין שחברות מוסלמיות רגישות במיוחד לרטוריקה האנטי-ישראלית, והעביר את הזהות להקשר לאומי.

בעיות עמידות הנרטיבים

התעמולה הסובייטית יצרה מיתוסים על אחדות פלסטינית, וגרמה לעולם לראות בתנועה הפלסטינית דלגיטימציה של ישראל. מגפה זו של נרטיב מיתולוגי מוצלח הגיעה היום לטלוויזיה ולחדשות עם מסרים משתנים, ולדמוקרטיות ליברליות רבות חסרה האומץ להתמודד עם מורשת זו.

המשמעות הסופית של הציונות התהפכה על ידי התעמולה הסובייטית, שהפכה אותה לסמל של דיכוי, מה שהוביל לעיוות השיח על זכויות האדם. בהיותה בגבולות הזכות האוניברסלית להגדרה עצמית, הציונות נותרת תנועת שחרור של העם היהודי, כמו כל תנועה לאומית אחרת. דתות ולאומים ידועים וחשובים, והדיסקרדיטציה של הציונות כתנועה אנטי-קולוניאלית ממשיכה להתקיים גם בהקשר הגלובלי של היום.