הונאה היסטורית: כיצד התעמולה הרוסית טשטשה מאות שנים של דו-קיום בשלום בין אוקראינים ליהודים – UJE

“למעשה, ההתעקשות על אנטישמיות של האוקראינים הייתה נקודה חשובה בסדר היום של התעמולה המוסקבאית, שנעלמה לאחר מכן בדיוק משום שלא הצליחה. עם זאת, הסיסמה על דה-נאציפיקציה נשארת וממשיכה לפעול”.

“התרבות הרוסית, אפשר אפילו לומר, ברובה העם הרוסי, שנוצר, ללא ספק, והממשלות הרוסיות מתקופת הצאריזם ועד השלטון הסובייטי ועד ימינו בצורה מאוד עקבית פשוט לא יכולים לקבל את העובדה שהאוקראינים אינם חלק מ’העולם הרוסי'”.

…
לדעתו של פאבל-רוברט מאגוצ’י, ראש המחלקה ללימודי אוקראינה באוניברסיטת טורונטו, התעמולה הרוסית מדגישה מקרים נדירים של אנטישמיות באוקראינה כדי להצדיק את מה שנקרא “דה-נאציפיקציה של המדינה”.

Ukrainian Jewish Encounter (UJE) מפרסם (אוק’) את החומר הזה.

«דיון בשני ספרים חשובים מאוניברסיטת טורונטו» — כך נקרא האירוע שהתקיים במכון לענייני ציבור ע”ש פ. גואריני באוניברסיטת ג’ון קאבוט. לאחר הצגת המנהל של המכון, ההיסטוריון פדריגו ארג’נטיירי — אחד החוקרים המובילים של ההיסטוריה של מזרח אירופה והמומחה האיטלקי הגדול ביותר למהפכה בהונגריה — שוחח עם הקהל פאבל-רוברט מאגוצ’י, פרופסור להיסטוריה ומדע המדינה וראש המחלקה ללימודי אוקראינה באוניברסיטת טורונטו.

פרופסור מאגוצ’י נולד בניו ג’רזי ויש לו שורשים אתניים הונגריים ורוסיניים. הוא נשיא כבוד של הקונגרס העולמי של הרוסינים — קבוצה אתנית קטנה, קרובה לאוקראינים, אך נפרדת. במקביל, פרופסור מאגוצ’י הוא מומחה לשאלות לאומיות בכלל, ובעריכתו יצא לאור אוסף חשוב של מאמרים על עמי קנדה הילידים. עם זאת, בראש ובראשונה הוא חוקר את ההיסטוריה של אוקראינה. מכיוון שפרופסור עצמו הוא אוקראיני אמריקאי ובמקור שייך לשתי קבוצות אתניות מיעוטות, עבודותיו הן תשובה משמעותית לנרטיב על אוקראינה כמדינה אולטרה-לאומנית המדכאת לא-אוקראינים בשטחה.

אחד הספרים שהוצגו באירוע הוא «יהודים ואוקראינים. אלף שנות דו-קיום» (2016). פרופסור מאגוצ’י כתב אותו בשיתוף עם יוחנן פטרובסקי-שטרן, מומחה אמריקאי ליהדות שנולד בקייב. בספרם מנסים המחברים להסביר שבפועל היו יותר תקופות של דו-קיום שקט בין אוקראינים ליהודים מאשר תקופות של קונפליקטים.

הספר השני שהוצג — «באבי יאר: היסטוריה וזיכרון» (2023) — נכתב על ידי פרופסור מאגוצ’י יחד עם ולדיסלב גרינביץ’, חוקר בכיר במכון למחקר פוליטי ואתנו-לאומי באקדמיה הלאומית למדעים של אוקראינה. בעבודה זו מסופר על המקום שבמהלך הכיבוש הגרמני הפך לזירת השמדה נוראית של אנשים — יהודים, כמו גם רומאים, שבויים, קומוניסטים ולאומנים אוקראינים. לאחרונה יצאה גם חוברת קצרה מאת פרופסור מאגוצ’י עם הסבר על הזהות האוקראינית — «Ucraina redux: מדינתיות וזהות לאומית».

אחד משני הספרים שהוצגו מציע סקירה פנורמית והצגה נושאית של שני עמים חשובים מאוד החיים בשטח אוקראינה המודרנית — אוקראינים ויהודים.

הספר בנוי בצורה נושאית ובוחן היבטים שונים של האינטראקציה בין שני העמים במהלך האלף האחרון: דפוסי התיישבות, מבנה כלכלי, מוזיקה, תיאטרון, אמנות, פיסול, אדריכלות, היסטוריה. המחברים גם מראים שתקופות הקונפליקטים, שהודגשו במיוחד לאחר מכן, היו למעשה מוגבלות מאוד על רקע התקופה הכללית, שבה יש הרבה יותר מאות שנים של חיים יומיומיים משותפים, אינטראקציה ודו-קיום. באוקראינה המודרנית יש עקבות של יישובים יהודיים המגיעים לתקופת השלטון הרומי והביזנטי בחצי האי קרים לפני אלפיים שנה. בנוסף, היו קולוניות יהודיות נפרדות שעסקו בדרך כלל במסחר.

בתקופה שלפני רוס של קייב היה קאגנאט הכוזרי. חלק מהשליטים של ישות ייחודית זו במאה ה-9 קיבלו את היהדות, והיא נחשבה למדינה היהודית הראשונה, אם כי היא לא הייתה אך ורק באוקראינה, אלא יותר באזור הוולגה התחתונה. עם זאת, נוכחות משמעותית של יהודים נוצרה במאות ה-15 וה-16 והגיעה לשיאה במחצית הראשונה של המאה ה-17. לכן נשאיר בצד את העת העתיקה ונפנה רק לתקופה הימי-ביניימית של רוס של קייב — זה 1000 שנה. אם נצמצם עוד יותר את הסקירה ונתחיל את הספירה מהרגע שבו התיישבות יהודית התבססה, זה 450 שנה. אז כמה מתוך 450–1000 השנים הללו היו מסומנות באלימות בין יהודים לאוקראינים? לא יותר מ-18–20.

בראש ובראשונה מדובר במרד בוגדן חמלניצקי של 1648, שבו כרוניקות יהודיות מתעדות מספר עצום של יהודים שנרצחו, כלומר 300 אלף. חוקרים ישראלים ויהודים צמצמו את המספר הזה ללא יותר מ-18 אלף. המרד נמשך שלוש שנים. התקופה הבאה של השמדת יהודים הגיעה בסוף המחצית השנייה של המאה ה-18 במהלך הגיידמאצ’ינה, שנמשכה שנתיים.

אם נעבור למאה ה-19, הפוגרום הראשון בשטח אוקראינה התרחש ב-1880. וגם כאן מדובר בעיקר על תפיסת רכוש, הכאות וכו’, בעוד שמספר הקורבנות האנושיים היה יחסית קטן. פעולות כאלה הגיעו לשיאן במהלך הפוגרום של 1906 בקישינב — עיר שלמעשה אפילו לא נמצאת באוקראינה, שכן היא בירת מולדובה. עם זאת, זה חלק מהעולם שלנו, ולכן נוסיף עוד שנתיים. הפוגרומים הראשונים בהיקף גדול יותר התרחשו למעשה לאחר מלחמת העולם הראשונה ב-1918 וב-1919, בעיקר באוקראינה. שוב, זו תקופה של שנתיים, ואז שום דבר עד השואה. אחזור: אם נסכם הכל, נקבל 18–20 שנות אלימות על רקע תקופה כללית של 450–1000 שנה.

אבל מה אפשר לומר על כל שאר התקופות? במשך לפחות ארבע מאות שנים יהודים ואוקראינים חיו יחד, סחרו יחד, לעיתים נדירות אפילו נישאו זה לזה. ללא ספק, התרבות הייתה משותפת להם. ההיסטוריה של היחסים בין יהודים לאוקראינים בשטח אוקראינה היא בעיקר היסטוריה של דו-קיום, שבה היו תקופות קצרות, למרבה המזל, אם כי רציניות של אלימות נוראית.

היהודים תרמו תרומה עצומה להתפתחות ההיסטורית של אוקראינה: הן דרך חינוך ומחקר והן דרך פעילותם היצירתית. ולהפך, האוקראינים השפיעו על היהודים שחיו בקרבם.

עם זאת, התעמולה הרוסית מתעקשת על מקרים של אנטישמיות כדי לקדם בעקשנות את הסיסמה על דה-נאציפיקציה של אוקראינה.

כך בדיוק, זו תעמולה. מחקרים סוציולוגיים מראים שהיום לאוקראינה יש את שיעורי האנטישמיות הנמוכים ביותר באירופה. אוקראינה מאז 1991 היא מדינה עצמאית, ומחקרים מראים שהבדלים אתניים ודתיים כמעט ולא משנים לרוב המכריע של האוכלוסייה של אוקראינה זו מאז 1991. דווקא אנשים שחיים מחוץ למדינה בתפוצות נוטים יותר להחריף את בעיית הזהות — בדיוק משום שהם מרגישים את הסביבה של אנשים אחרים.

עד לבחירתו של זלנסקי אף אחד מעולם לא דיבר על העובדה שהוא יהודי, אף אחד לא עשה הערות משפילות בעניין זה, והוא עצמו מעולם לא זיהה את עצמו כיהודי. הוא נאלץ לעשות זאת מאוחר יותר, לאחר שהפך לנשיא, ורק משום שהייתה ניסיון להתערבות חיצונית — כפי שסברו, היא עשויה להיות מוצלחת — מצד הרוסים, שניהלו מלחמת תעמולה, וטענו שהאוקראינים הם אנטישמים, כדי לעורר קונפליקט בינם לבין היהודים. אז זלנסקי השיב כדי להפריך את ההאשמה הזו — והוא הצליח בכך. למעשה, ההתעקשות על אנטישמיות של האוקראינים הייתה נקודה חשובה בסדר היום של התעמולה המוסקבאית, שנעלמה לאחר מכן בדיוק משום שלא הצליחה. עם זאת, הסיסמה על דה-נאציפיקציה נשארת וממשיכה לפעול.

למעשה, איך אפשר לדבר על דה-נאציפיקציה כאשר המדינה מונהגת על ידי נשיא יהודי?

אלה רק מילים, שהן חלק בלתי נפרד לא רק מהתעמולה, אלא גם ממלחמת המידע מצד המדינה, שפשוט מכחישה את עצם קיומה של אוקראינה. אני סבור שזה חשוב, ולכן לא כדאי לשכוח זאת. האם אנחנו מדברים על ממשלת הצאר, על ממשלת הסובייטים או על הפדרציה הרוסית של היום, רוסיה פשוט לא מסוגלת לקבל את הרעיון שאוקראינה עם שפתה ותרבותה יכולה להתקיים בנפרד ממנה. בעמדת כזו ובניסיון לאשר אותה באמצעות אלימות, רוסיה תשתמש בכל שיטה כדי להחליש את אויבה.

עד כדי ג’נוסייד? זו שאלה שנויה במחלוקת. יש הטוענים שהכוונות הרוסיות לאסימילציה של האוקראינים בכל זאת היו שונות מג’נוסייד, שהיה מרמז על השמדה פיזית.

ג’נוסייד ופוגרום הם מונחים בולטים כאלה שלפעמים גובלים ברצון ליצור סנסציה. עם זאת, דווקא יהודי אוקראיני מלבוב, רפאל למקין, נתן הגדרה למונח ג’נוסייד. מעניין שלמרות שלמקין היה יהודי, הוא פיתח את המונח הזה בהתייחסו לא לשואה, אלא להולודומור של 1932–1933 באוקראינה. לדבריו, זהו הדוגמה הטובה ביותר לג’נוסייד. אני חוזר, שהתרבות הרוסית, אפשר אפילו לומר, ברובה העם הרוסי, שנוצר, ללא ספק, והממשלות הרוסיות מתקופת הצאריזם ועד השלטון הסובייטי ועד ימינו בצורה מאוד עקבית פשוט לא יכולים לקבל את העובדה שהאוקראינים אינם חלק מ’העולם הרוסי’.

פוליטית, תרבותית, וגם, אפשר לומר, לשונית. הם הרי באופן מסורתי חשבו על “הניב האוקראיני” פשוט כדיאלקט של השפה הרוסית. מנקודת מבטם, האוקראינים לא קיימים, השפה האוקראינית היא דיאלקט של הרוסית, והאוקראינים למעשה הם ענף של העם הרוסי הגדול. ואם אתה לא מסכים עם זה, אז צריך להשמיד אותך. צריך להשמיד אותך כפרט, צריך להשמיד אותך כחברה שלמה, ועכשיו צריך להשמיד אותך כמדינה. זה לא ישתנה, כי המנטליות הרוסית והמסורת ההיסטורית, שקיימת כבר מאות שנים, לא ישתנו.

השאר תגובה בערוץ הטלגרם – נאנובסטי↓

קראו אותנו בערוצים חדשות ישראל Nikk.Agency Новини Ізраїлю ב  —  Telegram,  —  Facebook,  —  Google News