ונציה בחזית: מדוע אמנים דרשו להסיר את ישראל, רוסיה וארה”ב מהביאנלה

סביב הביאנלה ה-61 של ונציה מתפתח שערורייה בינלאומית חדשה, והפעם הוויכוח אינו רק על אמנות עכשווית. קבוצת משתתפים בתערוכה דרשה מהנהלת אחד הפורומים התרבותיים המפורסמים בעולם להוציא את רוסיה, ישראל וארצות הברית מרשימת המשתתפים הרשמיים. על הפנייה חתמו 73 אמנים ואנשי תרבות.

לקהל הישראלי הסיפור הזה חשוב לא רק משום שבמכתב נזכרת במפורש המשלחת הישראלית.

השערורייה סביב הביאנלה מראה כיצד הבמות התרבותיות הגדולות בעולם הופכות יותר ויותר למרחב של לחץ פוליטי, קמפיינים אידיאולוגיים וביקורות סמליות, שבהן השאלה כבר אינה באיכות התצוגה, אלא במי בכלל מותר להיות מיוצג.

כאשר האמנות מפסיקה להיות טריטוריה נייטרלית

מה בדיוק דרשו משתתפי הביאנלה

הפנייה המשותפת פורסמה במגזין האמנות הדרום אפריקאי ArtThrob. מחבריה הצהירו על סולידריות עם אנשים שלדבריהם סובלים מדיכוי שיטתי, מלחמה, אלימות ואי-שוויון באזורים שונים בעולם – מפלסטין, סודן ומיאנמר ועד אוקראינה, לבנון, איראן, ונצואלה ונקודות אחרות של משבר גלובלי.

מחברי המכתב הדגישו כי הם רואים בפרקטיקה דה-קולוניאלית, סדר יום אנטי-גזעני והגנה על זכויות אדם חלק בלתי נפרד מעבודתם. לכן הם יצאו נגד נוכחותן של משלחות רשמיות של מדינות שלדבריהם מעורבות בפשעי מלחמה.

ברשימה זו הם ציינו במיוחד את ישראל, רוסיה וארצות הברית.

זעם מיוחד בקרב החותמים עורר ההחלטה להעביר את הביתן הישראלי לארסנלה – אחד המרחבים המרכזיים של הביאנלה, שבו תתרכז עיקר התוכנית התערוכתית. לדעת המבקרים, החלטה כזו מדגישה את מעמד ההשתתפות הישראלית, בעוד היעדר הביתן הפלסטיני, לעומת זאת, מדגים אי-שוויון וחוסר איזון פוליטי.

מדוע סביב הביתן הישראלי התפתח סכסוך נפרד

האמנים בפנייה טוענים כי נוכחות הביתן הישראלי במקום החדש כביכול סותרת את רוח הקונספט של האוצרת המנוחה קויו קואו. בנוסף, הם הצהירו כי אמצעי הביטחון המוגברים, כולל ליווי משטרתי וצבאי, ייצרו אווירת פחד ולחץ סביב התערוכה.

כאן הסכסוך התרבותי מפסיק להיות רק דיון מקצועי.

העניין כבר אינו בהתקנות, לא בלוגיקה האוצרותית ולא בשפה האמנותית, אלא בניסיון לשלול ממדינות שלמות את הזכות לנוכחות תרבותית רשמית. במקרה של ישראל זה רגיש במיוחד, שכן המדינה כבר באופן קבוע הופכת למושא של קמפיינים בינלאומיים, שבהם מבנים אמנותיים, אקדמיים והומניטריים משמשים ככלים לבידוד פוליטי.

מדוע לצד ישראל הציבו את רוסיה וארצות הברית

לוגיקת המכתב והאפקט של השוואה

החלק הכי מהדהד בפנייה היה הדרישה לא לאפשר השתתפות לא רק לרוסיה, אלא בו זמנית לישראל וארצות הברית. מחברי המכתב למעשה מציעים להחיל על מדינות אלו את אותו עיקרון: אם מדינה מואשמת בפעולות מלחמה חמורות, השתתפותה הרשמית בתערוכה אמנותית בינלאומית לא צריכה להתנרמל.

הצגת השאלה בצורה כזו נראית לרבים בישראל לא רק שנויה במחלוקת, אלא פרובוקטיבית במכוון.

היא מוחקת את ההבדל בין מדינה שנלחמת נגד חמאס לאחר הטבח הטרוריסטי הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית שלה, לבין רוסיה שהחלה תוקפנות רחבת היקף נגד אוקראינה ומשתמשת כבר כמה שנים בתרבות כאחד הכלים ללגיטימציה של מדיניות החוץ שלה.

לכן יוזמות כאלה מעוררות בישראל תגובה חריפה במיוחד. כאשר ישראל בקמפיין בינלאומי מוצבת בשורה אחת עם מדינות שמנהלות מדיניות כיבוש או דיכוי גלויה, זה נתפס לא כהגנה על זכויות אדם, אלא כהשוואה פוליטית שבה נמחק ההקשר, סיבת המלחמה וזכות המדינה להגנה עצמית.

מדוע החזרה של רוסיה עוררה הלם נפרד

המצב מחמיר עוד יותר בשל העובדה שבשנה זו רוסיה נכנסה לראשונה מאז תחילת המלחמה רחבת ההיקף נגד אוקראינה שוב לרשימת המשתתפים הרשמיים של הביאנלה הוונציאנית.

בביתן הרוסי מתכוונים להציג פרויקט בהשתתפות יותר מ-50 מוזיקאים, משוררים ופילוסופים צעירים מרוסיה וממדינות אחרות, כולל ארגנטינה, ברזיל, מאלי ומקסיקו.

אחת הנושאים המרכזיים של התערוכה תהיה הרעיון שהפוליטיקה קיימת בממדים זמניים, בעוד שהתרבויות כביכול מתקשרות בנצח. על רקע המלחמה המתמשכת נגד אוקראינה, נוסחה כזו נשמעת כניסיון להוציא את הנוכחות התרבותית הרוסית מחוץ לאחריות פוליטית ולהציג אותה שוב כמשהו אוניברסלי, נפרד מפעולות המדינה.

חדשות ישראל | Nikk.Agency מציינים כי מבנים תרבותיים כאלה מוסקבה אוהבת במיוחד להשתמש בהם לחזרה למוסדות בינלאומיים. המשמעות של מחוות כאלה פשוטה: להראות שהתרבות הרוסית כביכול עדיין נשארת חלק מהעולם ה’נורמלי’, למרות המלחמה, ההרס, המכות על ערים אוקראיניות והניסיונות לכפות על השכנים אידיאולוגיה של מה שנקרא ‘העולם הרוסי’.

ביאנלה בין חופש האמנות לאחריות פוליטית

מי עומד מאחורי הפרויקט הרוסי ולמה זה עורר שאלות

הקומיסרית של הפרויקט הרוסי מונתה אנסטסיה קרנייבה – בתו של גנרל בדימוס וסגן מנהל אחת מחברות ההגנה הגדולות ‘רוסטך’ ניקולאי וולובויב. כבר עובדה זו חיזקה את החשדות של המבקרים, הסבורים שמדובר לא ביוזמה אמנותית עצמאית, אלא בהמשך ההשפעה התרבותית הממשלתית תחת מעטפת אסתטית.

נציג רוסיה להחלפות תרבות בינלאומיות ושר התרבות לשעבר מיכאיל שווידקוי הצהיר במפורש כי השתתפות המדינה בביאנלה מאשרת: לא הצליחו לבודד את התרבות הרוסית, והניסיונות ל’ביטולה’ מצד האליטות המערביות נכשלו. משפט זה רק חיזק את דעתם של אלה הסבורים שהחזרה הנוכחית של מוסקבה אינה אירוע אמנותי, אלא הפגנה פוליטית.

זעם נוסף עוררה גם התוכנית שבה המארגנים הכריזו על השתתפותם של חמישה אנשי תרבות עכשוויים, שלכאורה יש להם חוסר פופולריות רצינית אצל ממשלותיהם – בארצות הברית, ישראל, סין, רוסיה ואפילו באיחוד האירופי. על רקע זה הגבולות בין ניסוי אוצרותי למניפסט פוליטי הופכים לפחות נראים.

כיצד הגיבו אוקראינה, אירופה ואיטליה

לאחר הכללת רוסיה ברשימת המשתתפים, אוקראינה קראה למארגנים לשקול מחדש את ההחלטה ולשמור על העמדה הקודמת של גינוי המדינה הכובשת. לאחר מכן, בוועדת האיחוד האירופי איימו לשלול מהביאנלה הוונציאנית מימון מענקים אם ההשתתפות הרוסית תאושר סופית.

שר התרבות של איטליה אלסנדרו ג’ולי, מצדו, קרא לנציגת הממשלה במועצת הביאנלה תמרה גרגורטי להתפטר, והצהיר כי משרדו לא הוזהר על האפשרות של אישור רוסיה.

עם זאת, מארגני התערוכה השיבו כי לא הפרו שום כללים ולא רואים סיבה לבטל את ההשתתפות. עמדתם מתמצה בכך שהביאנלה צריכה להישאר מרחב של דיאלוג, פתיחות וחופש אמנותי.

בפורמולה זו מסתתר היום הסכסוך המרכזי. בעוד שאחדים מדברים על חופש האמנות, אחרים רואים בו כיסוי נוח ללגיטימציה פוליטית. בעוד שאחדים מגנים על הזכות להשתתפות, אחרים רואים בהשתתפות עצמה צורה של נרמול.

לישראל הסיפור הזה חשוב גם משום שהוא מראה: במות תרבות בינלאומיות הופכות יותר ויותר לזירה של מאבק לא על האמנות כשלעצמה, אלא על הזכות לקבוע מי נחשב משתתף לגיטימי בשיחה העולמית. ובעולם החדש הזה, חרם, מרחב תערוכתי ומניפסט פוליטי כבר מזמן נמצאים בשורה אחת.