יום השואה והגבורה: מדוע דברי הרב הראשי של אוקראינה מהדהדים היום במיוחד גם בישראל

ב-14 באפריל 2026, הרב הראשי של אוקראינה משה אסמן פרסם פנייה ליום השואה והגבורה של יהדות אירופה. דבריו מחזירים לאחת מהדפים הקשים והאמיצים ביותר בהיסטוריה היהודית – זיכרון ששת המיליונים של היהודים שנרצחו על ידי הנאצים של היטלר, וזיכרון המרד בגטו ורשה, שהפך לסמל ההתנגדות במקום שבו, לכאורה, לא נותרו סיכויים.

עבור הקהל הישראלי, הנושא הזה תמיד חורג הרבה מעבר לתאריך בלוח השנה. יום השואה – זה לא רק יום זיכרון לעבר. זה יום שבו שאלות על חוסר הגנה, על זכות להגנה עצמית, על מחיר השתיקה של העולם ועל מה שקורה כאשר העם היהודי מתמודד עם אויב שמצהיר בגלוי על השמדתו, שוב נמצאות במרכז התודעה הציבורית.

לכן הפנייה הנוכחית של משה אסמן נשמעת במיוחד חדה. הוא לא מסתפק בזיכרון הטרגדיה והגבורה של גטו ורשה. הוא מעביר קו מוסרי ישיר מאותם ימים לזמן המלחמה הנוכחי, כאשר, לדבריו, העם היהודי שוב שומע איומים להשמדה – הפעם מצד איראן ושלוחותיה, כמו חמאס וחיזבאללה. אבל בהקבלה זו יש גם הבדל מפתח: אז היהודים היו כמעט נטושים וחסרי הגנה, והיום לעם היהודי יש כוח ונכונות להגן על עצמו.

גטו ורשה כסמל לאומץ, ולא רק לטרגדיה

בפנייתו מזכיר משה אסמן כי בימים אלה החל המרד היהודי ההרואי בגטו ורשה. לשם הנאצים של היטלר דחפו כ-חצי מיליון יהודים, גזרו עליהם תנאים בלתי אנושיים, רעב, השפלה ומוות כמעט בלתי נמנע. אבל גם בתנאים כאלה החליטו היהודים לא ללכת בשקט עד הסוף, אלא להילחם.

פרט זה חשוב במיוחד להבנת המשמעות של יום השואה והגבורה. מדובר לא רק בזיכרון הקורבנות. מדובר גם בזיכרון של אלה, שבמינימום נשק, לעיתים קרובות שנרכש בקרב, קמו נגד אחת מהצבאות החזקים ביותר של זמנם. הם שלחו הודעות רדיו, ביקשו עזרה, אבל העולם כמעט ולא הגיב.

המרד נמשך כמעט חודש – מ-19 באפריל עד 16 במאי 1943. נגד המורדים הוכנסו טנקים, בתים הושמדו, שכונות נשרפו בלהביורים. אבל גם בתנאי חוסר שוויון מוחלט בכוחות, היהודים המשיכו להתנגד עד האחרון. ובדיוק בזה רואה משה אסמן את אותו עצב היסטורי, שנשאר חי גם היום: אומץ לא נמדד בסיכויים לניצחון, הוא נמדד בנכונות לא להיכנע.

למה הזיכרון הזה חשוב במיוחד דווקא לישראל

עבור ישראל, המרד בגטו ורשה – זה לא רק חלק מהזיכרון הכללי של השואה. זהו לקח יסודי על כך שבלי כוח עצמאי, העם היהודי לעיתים קרובות מדי מצא את עצמו לבד מול האויב ואדישות העולם.

כאשר היום בישראל נשמעת הצפירה של יום השואה, המדינה קופאת לכמה דקות. אבל יחד עם זיכרון הנופלים תמיד קיים גם תחושה אחרת – הבנה שהריבונות היהודית המודרנית לא נולדה מרעיון מופשט, אלא מניסיון היסטורי נורא, שבו לרבים מדי לא הגיעו לעזרה בזמן.

לכן המילים על המרד בגטו כל כך מהדהדות בהקשר הישראלי. זה תזכורת לכך שהגבורה של העם היהודי לא התחילה אחרי הקמת מדינת ישראל. היא התקיימה גם אז, כאשר כמעט לא היו סיכויים, והעולם העדיף להסתכל הצידה.

מהזיכרון על השואה למלחמה של היום

החלק החזק ביותר בפנייה של משה אסמן מתחיל שם, כשהוא מעביר את השיחה משנת 1943 לשנת 2026. הוא כותב שגם היום העם היהודי חי בזמן מלחמה קשה, כאשר שוב יש כוחות שמצהירים בגלוי על רצונם להשמידו. בהקשר זה הוא מציין במפורש את איראן, וכן את חמאס וחיזבאללה.

עבור הקורא הישראלי זה לא נשמע כהגזמה רטורית, אלא כהצהרה של המציאות שבה המדינה נמצאת כבר זמן רב. איומים מצד טהרן, טרור רקטות, התקפות של מבנים פרוקסי, שפת השמדה שנשמעת באופן קבוע כלפי ישראל – כל זה הופך את הזיכרון על השואה לא רק להיסטורי, אלא גם לפוליטי חי.

אבל הדגש העיקרי של אסמן הוא על דבר אחר. בין אז להיום, הוא מדגיש, יש הבדל עצום. היום העם היהודי לא חסר הגנה. היום הוא יודע ומוכן להגן על עצמו. במשפט זה טמון כל המשמעות המודרנית של יום השואה עבור ישראל: הזיכרון על השואה לא צריך להוביל לשיתוק, הוא צריך לחזק את הזכות להגנה עצמית.

בדיוק כאן רואה חדשות ישראל | Nikk.Agency את החשיבות המיוחדת של הפנייה הזו עבור הקהל הישראלי. דברי הרב הראשי של אוקראינה לא רק מחברים את הטרגדיה של העבר עם הדאגה של ההווה. הם מנסחים אחד מהמסקנות המרכזיות של ההיסטוריה היהודית: זיכרון ללא כוח משאיר את העם פגיע, וזיכרון המחובר ליכולת להגן, הופך ליסוד של יציבות לאומית.

למה הקול הזה מאוקראינה נשמע במיוחד כבד

יש גם שכבה חשובה נוספת. את המילים האלה אומר לא פרשן חיצוני, אלא הרב הראשי של אוקראינה – מדינה שבה הזיכרון על השואה נושא כובד מיוחד ושבה ההיסטוריה היהודית שזורה בטרגדיות, מלחמות ומאבק להישרדות.

לכן הפנייה של משה אסמן נקראת לא כהטפה היסטורית מופשטת. בה נשמע קולו של אדם שמדבר על זיכרון השואה ברגע של מלחמה חדשה, כאשר נושא ההגנה על העם, החירות וההתנגדות שוב הופך לאקדמי, אלא קונקרטי ביותר.

עבור ישראל זה גם אות חשוב. הזיכרון היהודי לא שייך למדינה אחת, גם אם ישראל הפכה לבית הפוליטי וההיסטורי המרכזי שלו. הוא ממשיך להישמע גם בתפוצות, בקהילות, ובקולות של אלה שמדברים על השואה לא רק כעבר, אלא גם כמצפן מוסרי בהווה.

יום זיכרון שמזכיר את הכוח

המשמעות של דברי משה אסמן בסופו של דבר מתמצה למחשבה מאוד ברורה. יום השואה והגבורה – זהו יום של אבל על הנרצחים ויום של כבוד לאלה שנלחמו בתנאים חסרי תקווה. אבל זה גם יום שמזכיר: העם היהודי לא צריך להיות יותר אובייקט של רצון זר ואכזריות זרה.

לכן בפנייתו עומדים זה לצד זה שישה מיליון הנרצחים, המרד בגטו ורשה, איראן, חמאס, חיזבאללה והביטחון בכך שהיום היהודים כבר לא חסרי הגנה. אלה לא נושאים נפרדים. זו קו אחד – מהזיכרון להחלטיות, מהטרגדיה לנכונות להגן על החיים.

ואולי, בדיוק לכן המילים הסופיות של פנייה כזו נשמעות לא כפורמליות, אלא כתוצאה של כל ההיגיון ההיסטורי. זיכרון הנופלים צריך להיות מבורך. והעם היהודי חי. עם ישראל חי.