מדוע ה’מקבילה של כיפת ברזל’ האוקראינית לא תהפוך לפתרון פלא – הגנרל האוקראיני הסביר מה באמת נחוץ להגנת השמיים

ב-23 באפריל 2026, הגנרל-לויטננט בדימוס איגור רומננקו, סגן ראש המטה הכללי לשעבר של הכוחות המזוינים של אוקראינה ומייסד הקרן ‘נסגור את שמי אוקראינה’, הצהיר כי מערכת ההגנה האווירית האוקראינית המבוססת על עקרונות ‘כיפת ברזל’ הישראלית לא תוכל להיות פתרון אוניברסלי למלחמה עם רוסיה. המחשבה המרכזית שלו נשמעת קשה אך מפוכחת: גם מערכת חזקה וטכנולוגית לא מספקת הגנה מוחלטת, והשיחות על ‘מערכת פלא’ שתסגור את כל האיומים בבת אחת אינן תואמות את המציאות.

לציבור הישראלי הנושא הזה רגיש במיוחד, כי הדימוי של ‘כיפת ברזל’ הפך מזמן לסמל של הגנה יעילה על המדינה. אך דווקא לכן חשוב להבהיר את הפרטים. המודל הישראלי מבוסס לא על סוללה אחת ולא על שם אחד, אלא על ארכיטקטורה רב-שכבתית, שבה פועלים אמצעים שונים נגד סוגי איומים שונים. וכאשר הצבא האוקראיני מביא את הניסיון הישראלי כדוגמה, מדובר לא בהעתקה ישירה, אלא בניסיון להתאים עקרונות מסוימים למלחמה שונה לחלוטין, בקנה מידה שונה של שטח וספקטרום התקפות שונה.

למה ‘כיפת ברזל’ לא פותרת הכל

לדברי רומננקו, ‘כיפת ברזל’ הישראלית נוצרה בראש ובראשונה ליירוט רקטות ופגזים בטווח קצר ובינוני, כולל איומים מסוג מטחי מערכות רקטיות. הוא הזכיר שהמערכת יעילה נגד סוג מסוים של מטרות, אך אינה מהווה הגנה מוחלטת בתנאי מתקפה מסיבית ומעמיסה. במילים אחרות, גם מערכת חזקה מאוד מתחילה לחוות את גבולותיה כאשר תוקפים אותה עם מספר רב של מטרות בו זמנית.

זהו הערה חשובה, כי בדיונים ציבוריים ההגנה האווירית הישראלית נתפסת לעיתים קרובות כמעט כנס טכנולוגי ללא חולשות. בפועל, גם ישראל וגם אוקראינה מתמודדות עם אותה בעיה בסיסית: תמיד יש שאלה של רוויה באוויר. אם יש יותר מדי התקפות, אם הן מגיעות בגלים, אם משתמשים בסוגים שונים של אמצעי פגיעה, אז גם שיעורי יירוט גבוהים אינם מבטיחים חסינות מוחלטת.

רומננקו הדגיש גם מחשבה נוספת: לישראל יש לא רק הגנה אווירית חזקה, אלא גם הגנה מפני טילים, ובנוסף לכך – שטח קטן יחסית. אך גם עם סט כזה של תנאים, שיעורי היירוט, לדבריו, נמצאים ברמה של כ-90%, כמו במקרה האוקראיני בכמה כיוונים. אך תוצאה של מאה אחוז, הוא הדגיש, כיום לא יכולה להבטיח אף מערכת בעולם.

למה זה חשוב במיוחד לאוקראינה

לאוקראינה הבעיה נראית עוד יותר קשה. אם ישראל מגנה על שטח קומפקטי בתנאים של ארכיטקטורת הגנה צפופה מאוד, אז אוקראינה נאלצת לכסות שטח עצום, מספר רב של מתקנים תשתיתיים, ערים במרחק ניכר זו מזו ובו זמנית להגיב על התקפות משולבות רוסיות.

לכן הרעיון עצמו של ‘לעשות כיפת ברזל משלנו ולפתור את הבעיה’ נשמע יפה רק ברמת הסיסמה. במציאות מדובר בבנייה ארוכה ויקרה של מערכת מורכבת, שבה פתרון אחד לא מחליף אחר, וכל טכנולוגיה מכסה רק את חלקה באיומים.

אילו מטרות נשארות הכי קשות

לפי הערכת רומננקו, לאוקראינה נותרה במיוחד קשה המאבק נגד טילים בליסטיים. הוא ציין במפורש את ‘איסקנדר’, ‘קינז’ל’ ו’צירקון’ בין האיומים שיוצרים את העומס הכבד ביותר על ההגנה. זהו סוג המטרות שבו הדרישות למהירות תגובה, דיוק, תמיכה רדארית ועלות היירוט הן גבוהות במיוחד.

אך גם כאן לא מסתיים רשימת הבעיות. מלבד הבליסטיקה, איום עצום ממשיכים ליצור גם ‘שהידים’, שמותשים את ההגנה בעקביות, במספרים גדולים ובשימוש זול יחסית. דווקא השילוב הזה – טילים מורכבים ויקרים בתוספת רחפנים המוניים – הופך את המלחמה האווירית הנוכחית לכזו קשה לכל מדינה.

לקורא הישראלי כאן יש מסקנה מעשית חשובה. הניסיון הישראלי אכן יקר ערך, אך הוא פועל כחלק ממערכת שלמה, ולא כפורמולה קסומה. Nikk.Agency רואים בסיפור כזה את המשמעות העיקרית במקום אחר: הגנה מודרנית על השמיים – זה כבר לא ויכוח על איזו מערכת ‘טובה יותר’, אלא שאלה של איך לבנות הגנה מדורגת, שבה יש מקום לרדארים, יירוטים, תעופה, יחידות ניידות, אמצעי לוחמה אלקטרונית ודור חדש של פתרונות בלתי מאוישים.

הגנה אווירית קטנה והימור חדש על יירוט רחפנים

רומננקו ציין שבאוקראינה כבר נבנתה מה שנקרא הגנה אווירית קטנה. ברמת הבריגדות פועלות יחידות קבועות שעובדות נגד רחפנים עוינים. מדובר גם בקבוצות ניידות וגם ברחפנים יירוטים, שהופכים לחלק חשוב יותר ויותר מההגנה על רקע התפקיד הגובר של רחפנים במלחמה.

אך גם כאן הוא ציין את גבולות היכולות הנוכחיות. כרגע הלוגיקה של העבודה נראית כמו ‘מפעיל אחד – רחפן אחד’. השלב הבא, לדבריו, צריך להיות מעבר למודל שבו מפעיל אחד יוכל לנהל כבר נחיל של רחפנים יירוטים. זה היה מעלה באופן חד את המדרגיות והיעילות של הגנה כזו, אך כרגע חלק ניכר מהפתרונות הללו נותר שאלה של פרספקטיבה ולא פרקטיקה יומיומית פרוסה במלואה.

בדיוק בנקודה זו ההערה שלו נשמעת במיוחד ריאליסטית. הוא לא מבטיח נס טכנולוגי מהיר ולא יוצר אשליה כאילו פיתוח חדש כבר מחר יסיר את כל האיומים. להפך, מדובר במעבר הדרגתי מהגנה יחידנית להמונית, שבה הגורם המרכזי יהיה לא רק איכות היירוט הבודד, אלא גם היכולת לנהל מספר רב של אמצעים כאלה בו זמנית.

מה כבר מיושם ולאן הולכת המלחמה

רקע נפרד למילים אלו היה ההצהרה מ-23 באפריל 2026 של שר ההגנה מיכאיל פדורוב על כך שאוקראינה יישמה טכנולוגיה של ניהול מרחוק של רחפנים יירוטים. לדבריו, זה מאפשר למפעילים להשמיד מטרות אוויריות במרחקים של מאות ואלפי קילומטרים.

פרט זה מראה היטב לאן בכלל נעה ההגנה המודרנית. המלחמה באוויר הולכת ופחות מתמצה לדו-קרב קלאסי ‘טיל נגד טיל’ והופכת יותר ויותר לרשת מורכבת, שבה חשובים ניהול מרחוק, אוטומציה, תיאום, פתרונות המוניים זולים והיכולת להסתגל במהירות לסוגי התקפות חדשים.

לישראל יש כאן עניין כפול. מצד אחד, הניסיון הישראלי של הגנה אווירית רב-שכבתית נשאר אחד הנחקרים ביותר בעולם. מצד שני, טבע האיומים עצמו משתנה כל כך מהר, שגם המודלים ההגנתיים המפורסמים ביותר כבר לא ניתן לתפוס כטמפלט מוכן שניתן פשוט להעביר למדינה אחרת ללא התאמה לגיאוגרפיה, קנה המידה של המלחמה וסוג האויב.

בזה טמון המסקנה המרכזית מדברי רומננקו. אוקראינה יכולה לקחת עקרונות ישראליים, יכולה לבנות את שכבות היירוט שלה, יכולה להגדיל את המרכיב הרחפני ולחזק את ההגנה האווירית הקטנה. אך שום ‘אנלוג כיפת ברזל’ משלה לא יהפוך לפתרון פלא בפני עצמו. המלחמה כבר דורשת לא פתרון אחד רועש, אלא מערכת יציבה, גמישה ורב-שכבתית, שיודעת לעמוד גם בפני בליסטיקה, גם בפני טילים שיוט, גם בפני רחפנים המוניים וגם בפני התקפות על התשה. לכן חשוב לנתח נושאים כאלה עד הסוף – ולעקוב אחר התפתחותם בהמשך.