עיראק לאחר הבחירות — כיצד השיעים, הסונים והכורדים שוב אוספים את השלטון בחלקים

עיראק שוב מראה למזרח התיכון איך נראית מדינה שבה השלטון לא כל כך נכבש בבחירות, אלא נאסף דרך משא ומתן ממושך בין קהילות, מפלגות, חמולות ומרכזי השפעה חיצוניים.

לאחר הבחירות הפרלמנטריות של 2025, המדינה נכנסה לשלב נוסף של משא ומתן על מאזן הכוחות. ראש הממשלה החדש עלי אל-זעידי הושבע במאי 2026, אך ממשלתו אושרה רק חלקית: הפרלמנט תמך ב-14 שרים, בעוד שבכמה תפקידים מרכזיים, כולל הבלוק הביטחוני, לא הייתה הסכמה. זה לא היה עיכוב טכני, אלא אבחנה פוליטית של כל המערכת העיראקית.

עיראק נשארת רפובליקה פרלמנטרית, אך ההיגיון האמיתי של הניהול שם כבר מזמן נבנה סביב מאזן אתנו-דתי. לפי נוסחה בלתי כתובה, תפקיד ראש הממשלה מאויש על ידי שיעי, הנשיא הופך לכורדי, ותפקיד יו”ר הפרלמנט עובר לסוני. המודל הזה היה אמור למנוע את התפרקות המדינה מחדש לאחר 2003, אך עם הזמן הפך למנגנון חלוקת משרדים, תקציבים, מנופי כוח וגישה למשאבים.

מוחאססה: פשרה שהפכה למערכת תלות

בפוליטיקה העיראקית זה נקרא “מוחאססה” – מערכת של מכסות והסכמות, שבה תפקידים מרכזיים מחולקים בין הקהילות והמפלגות העיקריות.

על הנייר, ארכיטקטורה כזו נראית כדרך למנוע מקבוצה אחת למונופול על השלטון. עבור מדינה עם מורשת כבדה של דיקטטורה, מלחמה, פלישה אמריקאית, מאבק בדאעש ולחץ מתמיד של שכנים, זו הייתה ניסיון לשמור על איזון מינימלי.

אבל בפועל, מוחאססה לעיתים קרובות פועלת אחרת.

משרדים הופכים לנכסים פוליטיים, ולא רק לגופי ניהול. מפלגה מקבלת משרד – ויחד איתו השפעה על חוזים, מינויים, תקציבים, היררכיה של כוח ורשתות נאמנות. לכן המאבק על הקבינט בעיראק לעיתים קרובות חשוב יותר מתוכניות ציבוריות, והמשא ומתן לאחר הבחירות יכול להיות קשה יותר מהקמפיין עצמו.

זו הסיבה שממשלה חלקית של אל-זעידי נראית סמלית. השלטון החדש הופיע פורמלית, אך המחלוקות העיקריות לא נעלמו לשום מקום. השאלה היא לא רק מי תפס את הכיסאות, אלא אילו כוחות קיבלו גישה למנופי המדינה ואילו שחקנים נותרו לא מרוצים.

למה זה חשוב לישראל

עבור ישראל, הפוליטיקה העיראקית אינה סיפור פנימי רחוק. עיראק נמצאת במרכז קשת אזורית שבה מצטלבים האינטרסים של איראן, ארה”ב, טורקיה, מדינות המפרץ וקבוצות חמושות מקומיות.

כל משבר בבגדד יכול להשפיע על כל מערכת הביטחון של המזרח התיכון: מנתיבי האספקה של קבוצות פרו-איראניות ועד מאזן הכוחות סביב סוריה, ירדן, המפרץ הפרסי והים התיכון המזרחי.

לכן השאלה “מי שולט בעיראק” בעצם אומרת משהו אחר: מי שולט בנשק, בכסף, בגבולות, בנפט, במסדרונות התחבורה ובהחלטה הפוליטית עד כמה בגדד מוכנה להתרחק מהשפעת טהראן.

שלוש קהילות – אבל לא שלושה מונוליתים

לעיתים קרובות מתארים את עיראק בפשטות יתרה: שיעים, סונים וכורדים. תכנית כזו נוחה, אך היא כבר לא מסבירה את כל המציאות.

השיעים מהווים את רוב האוכלוסייה במדינה. לפי הערכות בסיסי מחקר על מבנה דתי, המוסלמים השיעים בעיראק מהווים כ-60–65% מהאוכלוסייה, בעוד שהמוסלמים הסונים מהווים כשליש, כולל ערבים-סונים, כורדים-סונים וקבוצות אחרות.

עם זאת, הקהילה השיעית אינה מאוחדת. בתוכה מתחרות מפלגות, סמכויות דתיות, מבנים חמושים, חמולות, קבוצות עסקיות ותנועות מחאה. לאחר הבחירות של 2025, המועצה הקואורדינטיבית השיעית שוב הפכה לשחקן מרכזי בהקמת השלטון, אך זה לא אומר שליטה מלאה על כל הרחוב השיעי. תנועת הסדריסטים של מוקתדא א-סדר נשארת כוח חזק של גיוס, גם כשהיא משתמשת בחרם כנשק פוליטי.

תפקיד נפרד יש לאייתוללה הגדול עלי א-סיסטאני. השפעתו על השיעים העיראקים עצומה, אך הוא לא מקדם מודל שלטון ישיר של הכמורה לפי הדגם האיראני. עבור עיראק זו הבדל עקרוני: בית הספר הדתי בנג’ף שומר על משקלו, אך לא הופך להעתק של מערכת “ולאית-י פקיה” של טהראן.

הקהילה הסונית גם היא לא נראית כבלוק אחד. לאחר 2003 היא עברה דרך שוליים, מלחמה, רדיקליזציה של חלק מהאזורים, קטסטרופה של דאעש וחזרה כואבת לפוליטיקה חוקית. מפלגת “תקדום” של מוחמד אל-חלבוסי נשארת אחד מהפרויקטים הסוניים הבולטים; לאחר הבחירות, הפרלמנט החדש בחר בנציג המפלגה הזו, חיבת אל-חלבוסי, ליו”ר. אבל קיומה של מפלגה חזקה לא אומר שלסונים יש מנהיג אחד מוכר לכל הקהילה.

הגורם הכורדי: אוטונומיה כבר לא מבטיחה שקט

הכורדים נחשבו זמן רב לאלמנט היציב ביותר בפסיפס העיראקי. האזור הכורדי בצפון היה בעל מוסדות אוטונומיים, מערכת פוליטית משלו ויחסים מיוחדים עם שותפים חיצוניים.

אבל גם שם האיזון הופך למורכב יותר.

התחרות העיקרית נשארת בין שני מרכזי כוח – המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן, הקשורה למשפחת ברזאני, והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן, הקשור היסטורית למשפחת טלאבאני. זו לא רק תחרות מפלגתית. מאחוריה עומדות טריטוריות השפעה שונות, מבנים חמושים, אינטרסים כלכליים וגישות ליחסים עם בגדד, טורקיה, איראן וארה”ב.

בגדד בשנים האחרונות הגביר את הלחץ על האוטונומיה הפיננסית של ארביל, במיוחד סביב הכנסות הנפט, התקציב והייצוא. לכן המפלגות הכורדיות נאלצות לא רק להתווכח ביניהן, אלא גם לחפש נוסחה חדשה ליחסים עם השלטון המרכזי.

שחקנים חיצוניים והשאלה המרכזית: מי שולט בנשק

הפוליטיקה העיראקית לא קיימת בנפרד מהלחץ החיצוני.

איראן בנתה השפעה במשך שנים רבות דרך מפלגות שיעיות, מבנים חמושים ורשת של בעלי ברית בתוך המערכת העיראקית. עבור טהראן, עיראק היא לא רק שכנה, אלא עומק אסטרטגי, מסדרון השפעה וחלק מהתשתית האזורית של לחץ.

ארה”ב, לעומת זאת, דורשת הגבלת הקבוצות הפרו-איראניות והגברת המונופול הממשלתי על הנשק. ראש הממשלה החדש אל-זעידי כבר עומד בפני הדילמה הזו: וושינגטון מצפה לצעדים לפירוק נשק או לפחות לריסון קבוצות הקשורות לאיראן, אך בתוך עיראק כוחות אלו כבר מזמן משולבים בפוליטיקה ובנוף הכוח. רויטרס והפייננשל טיימס ציינו במפורש כי בין האתגרים המרכזיים לממשלת אל-זעידי – המאבק בשחיתות, האיזון בין וושינגטון לטהראן והשאלה של הקבוצות החמושות הפרו-איראניות.

טורקיה פועלת אחרת. אנקרה מגבירה את הנוכחות הצבאית, הכלכלית והתשתיתית בצפון עיראק, תוך קידום יחד עם בגדד את פרויקט “דרך הפיתוח”. מסדרון תחבורה זה אמור לחבר את נמל גרנד-פאו בדרום עיראק עם טורקיה והלאה לאירופה, ולהפוך את המדינה לגשר מעבר בין המפרץ הפרסי לשווקים האירופיים.

באמצע התמונה הזו עבור נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency חשוב במיוחד המסקנה האזורית: עיראק נשארת מדינה שבה הפשרה הפנימית כמעט תמיד קשורה לאינטרסים חיצוניים. הרכב הממשלה בבגדד משפיע לא רק על הערים העיראקיות, אלא גם על הביטחון של כל המזרח התיכון.

למה ממשלת אל-זעידי אינה הסוף, אלא תחילת המשא ומתן

הקבינט החלקי של אל-זעידי מראה שהמערכת העיראקית שוב בחרה לא בפריצה חדה, אלא בהרכבה זמנית של איזון.

זו לא ניצחון של תוכנית אחת. זהו תוצאה של משא ומתן מורכב, שבו כל קבוצה גדולה מנסה להבטיח לעצמה משרדים, זרמי כספים, עמדות כוח והבטחות פוליטיות.

עבור המפלגות השיעיות חשוב לשמור על שליטה בליבת השלטון. עבור הכוחות הסוניים – לא לחזור למצב של פריפריה פוליטית. עבור הכורדים – לשמור על האוטונומיה, הכסף והזכות להתמקח עם בגדד כמרכז נפרד. עבור ארה”ב – להגביל את השפעת איראן. עבור איראן – לא לאבד את עומק ההשפעה. עבור טורקיה – להבטיח את הכיוון הצפוני ומסדרונות התחבורה.

עיראק כזו יכולה לתפקד, אבל קשה לה לבצע רפורמות.

חולשתה אינה רק בפיצול בין שיעים, סונים וכורדים. הבעיה העיקרית עמוקה יותר: בתוך כל קהילה יש קווי שבר משלה, והמדינה נאלצת כל הזמן לקנות יציבות דרך חלוקת תפקידים ומשאבים.

לכן השאלה על עתיד עיראק לא נשמעת כך: האם שלוש הקהילות יגיעו להסכמה ביניהן. השאלה מורכבת יותר – האם בגדד תוכל לבנות מדינה שבה המשרדים יפסיקו להיות שלל, הקבוצות החמושות יפסיקו להתחרות עם השלטון הרשמי, והפוליטיקה תהפוך למשהו יותר מחלוקת השפעה נוספת.

בינתיים התשובה נשארת פתוחה.

אבל כבר עכשיו ברור: הקבינט החדש של אל-זעידי אינו סוף המשבר, אלא קומה נוספת של אותה ארכיטקטורת פשרה שעליה נשענת עיראק המודרנית.