שגריר ארה”ב בישראל כינה את המתנחלים “טרוריסטים ישראלים”: מדוע צה”ל הרס שני מאחזים ליד קוסרה רק לאחר ארבעה ימי מצור

בלילה שבין 13 לאוגוסט 2026, צה”ל הרס שני מאחזים בלתי חוקיים בשומרון — אחד ליד הכפר הפלסטיני קוסרא מדרום לשכם, והשני בשולי ג’אלוד השכנה. הציוד הוחרם, ישראלי אחד נעצר, ולמקום נשלחו לוחמי גדוד 51 של חטיבת גולני. אך האירוע הפוליטי המרכזי בסיפור זה לא היה הפירוק עצמו.

בבוקר שגריר ארה”ב בישראל מייק האקבי כינה את פעולות האנשים שהקיפו את הבתים הפלסטיניים כ”מעשה טרור מזעזע” והשתמש בנוסח יוצא דופן לדיפלומט אמריקאי — “טרוריסטים ישראלים”. האקבי הדגיש במיוחד: צה”ל והמשטרה הגיעו לקוסרא לבקשת הצד האמריקאי.

עבור נאנובוסטי — חדשות ישראל הסיפור הזה חשוב לא כעוד ויכוח בין תומכי ומתנגדי ההתנחלויות. ויקטוריה קצמן השוותה את הכרונולוגיה של האירועים מה-9 עד ה-13 באוגוסט, את הצהרות צה”ל, את הדיווחים בתקשורת הישראלית, את עדויות המשפחות ואת תגובת וושינגטון, כדי לענות על שאלה לא נעימה יותר: מדוע להחלטה הממשלתית נדרשו מספר ימים והתערבות ברמה הדיפלומטית הגבוהה ביותר לפני שהמצב הופסק למעשה.

במקביל, איננו מחליפים חקירה במסקנה משפטית. המערכת אינה קובעת בעצמה את הבעלות על הקרקעות השנויות במחלוקת ואינה קובעת את חוקיות המבנים הפלסטיניים: במקום שבו טענות כאלה נשמעות מצד משתתפי הסכסוך, הן נשארות טענותיהם. אך את רצף הפעולות של הצבא, השגריר האמריקאי והפיקוד הישראלי כבר ניתן לשחזר במדויק.

מה קרה בקוסרא ולמה זה נקרא מצור?

הסיפור התחיל ביום ראשון, 9 באוגוסט. קבוצה של ישראלים התמקמה ממש ליד הבתים הפלסטיניים בשולי קוסרא, הקימה מבנים זמניים והחלה לחסום את הגישות. מאוחר יותר צה”ל הגדיר את המאחז שהוקם שם כבלתי חוקי והודיע שהוא נמצא באזור B; לאזור הוצא צו שטח צבאי סגור.

התושבים טענו כי במשך מספר ימים לא יכלו להיכנס ולצאת מהבתים כרגיל. ערוץ 13 דיווח גם על חסימת דרכי הגישה וניתוק הבתים ממים וחשמל.

הפרט הביתי הפשוט ביותר מראה את היקף האירועים טוב יותר מסיסמאות פוליטיות. באחת המשפחות חלתה ילדה בת שנתיים — לילדה הייתה חום גבוה והקאות. אמבולנס לא הצליח להגיע לבית ללא הפרעה בתחילה; האם עם הילדות הצליחו להתפנות מאוחר יותר.

בבית אחר היו קרובי משפחה של הפלסטיני-אמריקאי לואי רידי. רידי עצמו גר בטולדו, אוהיו, אך נולד בקוסרא ועזב לארה”ב לפני 23 שנה. אחיו קוסאי ואחיינו בן ה-18 נשארו בתוך הבית.

רידי סיפר ל-The Times of Israel שכבר השקיע כמיליון דולר בבניין שעדיין לא הושלם. הוא הסביר שזה לא פרויקט השקעה: הוא רצה לשמור על הקשר של שתי בנותיו עם המקום שממנו מגיעה משפחתן. דרך מצלמות האבטחה באוהיו הוא צפה במשך מספר ימים במה שקורה סביב הבית.

זו הסיבה שהמילה “מצור” הופיעה בסיפור זה לא רק ברטוריקה פוליטית. אנשים אכן הוגבלו בתנועה, הסיוע הרפואי היה קשה, והכוחות לא הצליחו להסיר את הפעילים שהיו ליד הבתים במשך מספר ימים.

מדוע הניסיון הראשון של צה”ל הסתיים כמעט בכלום?

ב-12 באוגוסט 2026 הגיעו לקוסרא כוחות צה”ל ומשמר הגבול. החיילים פירקו את הסככה שהוקמה ליד הבתים, אך לאחר דיווחים על פינוי מתוכנן הגיעו למקום פעילים נוספים.

היו עימותים. הדרכים נחסמו באבנים, כוחות הביטחון השתמשו באמצעים לפיזור, אך פינוי מלא לא התרחש אז.

רויטרס דיווח כי לאחר עזיבת החיילים ניסו האנשים שהיו ליד הבתים לפגוע בשער של אחד המבנים. התושבים דיברו על אבנים, קללות ופחד מתמיד.

בשלב זה הסיפור הפך לבעיה לא רק עבור המשטרה. לקוסרא הגיע מפקד פיקוד המרכז, אלוף אבי בלוט, יחד עם קצינים בכירים נוספים. הפיקוד הצהיר כי הוא מתייחס לפעולות האזרחים הישראלים נגד המשפחה הפלסטינית ברצינות רבה.

הופיע גם פרק לא נעים נוסף. חיילים ישראלים צולמו מתפללים ליד משתתפי המאחז במקום להסירם מהשטח. צה”ל הודיע רשמית על צעדים משמעתיים נגד החיילים המעורבים.

זה משנה את משמעות הסיפור. השאלה כבר לא הייתה רק אם כמה עשרות פעילים רדיקליים יכולים להקים אוהל ליד בית פלסטיני. השאלה הייתה אחרת: עד כמה המדינה עצמה מסוגלת לבצע את החלטתה כאשר המפרים הם אזרחי ישראל.

בערב קיים הרמטכ”ל אייל זמיר ישיבה בנושא קוסרא. לפי ערוץ 13, הוא הורה להפסיק את תקופת המנוחה והשיקום של לוחמי גולני, שהיו אמורים להמשיך לפעול בלבנון, ולשלוח כוחות לשומרון.

בלילה הגיע לשם גדוד 51. צה”ל הודיע כי החיילים יבצעו משימות הגנה ויסיירו באזור לשמירה על הביטחון.

מדוע דבריו של מייק האקבי חשובים כאן יותר מביקורת רגילה של ארה”ב?

דמותו של השגריר האמריקאי הופכת את כל הפרק לפוליטי יוצא דופן. קשה לדמיין את מייק האקבי כמבקר מסורתי של תנועת ההתנחלות. במשך שנים רבות הוא החזיק בעמדות קרובות יותר לימין הישראלי מאשר לרוב הממסד הדיפלומטי האמריקאי.

נאנובוסטי כבר סיפרו על הצהרותיו של מייק האקבי על זכותה של ישראל על שטחי המזרח התיכון, שגרמו לתגובה חריפה מצד מדינות ערב. זו הסיבה שהנוסח הנוכחי של השגריר שוקל הרבה יותר ממילים דומות של פקיד הידוע בביקורתו המתמדת על ההתנחלויות.

הפעם כתב האקבי כי הפעולות נגד המשפחה היו “מזעזעות”, כינה את המתרחש מעשה טרור שנועד להפחיד ולרדוף אנשים, והוסיף: אין הצדקה להתנהגות כזו.

אבל החלק הפוליטי הרגיש ביותר בהצהרה היה אחר.

השגריר הודיע כי וושינגטון הייתה “VERY involved” — “מאוד מעורבת” בניסיונות להפסיק את המתרחש. לדברי האקבי, צה”ל והמשטרה נשלחו להסיר את “הטרוריסטים הישראלים” לבקשת הצד האמריקאי.

נוסח זה יוצר לישראל בעיה שלא הייתה קיימת בביקורת דיפלומטית רגילה. השגריר האמריקאי לא רק הודיע שוושינגטון לא מרוצה. הוא קישר בפומבי את פעולות כוחות הביטחון הישראליים לפנייה אמריקאית.

אחד הבתים שייך לאזרח ארה”ב. התקשורת הישראלית דיווחה שהמתרחש נדון בבית הלבן ושהנציגים האמריקאים דרשו מהשלטונות הישראליים להסביר מדוע המצב נמשך.

נוצרה תמונה די מוזרה. המדינה הישראלית כבר ראתה את המאחז כבלתי חוקי. החיילים הישראלים כבר היו באזור. המפקדים הישראלים כבר כינו את המתרחש חמור. אבל במקביל, בעלת ברית נאלצה להודיע בפומבי שהיא זו שביקשה מהמבנים הישראליים להתערב.

האם באמת ארה”ב הכריחה את ישראל להרוס את המאחז?

כאן חשוב במיוחד לא להפוך גרסה פוליטית יפה לעובדה מוכחת.

הכרונולוגיה אכן נראית מאוד מובהקת: המצור התחיל ב-9 באוגוסט, הפעולה הראשונה לא פתרה את הבעיה, ואז הגיע הלחץ מוושינגטון, ישיבת הרמטכ”ל, העברת גולני ופעולה לילית חדשה. בבוקר ה-13 באוגוסט צה”ל כבר הודיע על פירוק שני מאחזים.

אבל רצף האירועים עצמו לא מוכיח שבלי ארה”ב ישראל לא הייתה פועלת בכלל. אין לנו מסמך, צו או הכרה רשמית שמאפשרים לכתוב: “וושינגטון הורתה, ישראל צייתה”.

יש משהו אחר — וזה לא פחות חשוב.

השגריר האמריקאי אישר בעצמו את הפנייה האמריקאית, וישראל אכן הגדילה בחדות את היקף הפעולה. לכן השאלה הנכונה היא לא “האם ארה”ב הורתה לישראל?”, אלא אחרת: מדוע המנגנון הפנימי הישראלי היה כל כך איטי שבעלת ברית בכלל נאלצה להתערב?

בלילה כוחות הביטחון פירקו את המבנים ליד קוסרא ועוד מאחז בלתי חוקי ליד ג’אלוד. הציוד הוחרם, ישראלי אחד נעצר.

ערוץ 13 פרסם צילומים של הפעולה עם כיתוב על פירוק מאחזים באזור B. לאחר סיום הפירוק הצבא לא פשוט עזב: באזור הושארו לוחמי גדוד 51 של גולני, מה שמראה על חשש מחזרה חוזרת של פעילים ועימותים חדשים.

יושב ראש מועצת יש”ע ישראל גנץ גם התרחק מהמתרחש. הוא הצהיר שהאירועים בקוסרא חמורים ו”לא דרכנו”, שאין להחליט בעצמם על הקמת מאחז בחצר הבית ושאין הצדקה לאלימות נגד חפים מפשע או כוחות הביטחון.

במקביל, גנץ המשיך להגן על הרחבת הנוכחות היהודית המאורגנת ביהודה ושומרון. זהו הבדל חשוב: גם הנהגת תנועת ההתנחלות מנסה לקבוע גבול בין מדיניות הרחבת ההתנחלויות לבין הקמת מאחזים בלתי חוקיים ישירות ליד בתים זרים.

מדוע הדרכון האמריקאי של אחד הבעלים היה כל כך חשוב?

הסיפור של לואי רידי הופך את השאלה לכמעט אישית. הוא בן 46, גדל בקוסרא, גר באוהיו, מנהל רשת תחנות דלק ושטיפות רכב, מבקר בקביעות את משפחתו ובונה בית בכפר הולדתו.

לדבריו, הוא רכש את המגרש לפני מספר שנים, קיבל את האישורים הנדרשים מהרשות הפלסטינית ויש לו מסמכים על הקרקע. איננו יכולים לבדוק את הסכסוך הקרקעי במקום הרשויות המתאימות, ולכן זו נשארת עמדתו של הבעלים עצמו.

אבל אזרחותו האמריקאית היא חלק מוכח וחשוב פוליטית בסיפור.

רידי פנה לעזרה לשגרירות ארה”ב עוד לפני שהאירוע הפך לחדשות בינלאומיות. לדבריו, בתחילה ענו לו שעליו לפנות לרשויות הישראליות או לרשות הפלסטינית.

מספר ימים לאחר מכן המצב כבר נדון ברמה גבוהה יותר, והשגריר האמריקאי הצהיר בגלוי על התערבות אמריקאית.

וכאן עולה שאלה שלא ניתן פשוט להתעלם ממנה: אם לא היה בין בעלי הבית אזרח ארה”ב, האם הסיפור היה מגיע לבית הלבן, לשגריר ולקונגרס האמריקאי?

איננו יכולים להוכיח שהתשובה היא “לא”. אבל האפשרות לתשובה כזו היא שהופכת את קוסרא לבעיה עבור ישראל.

הגנה מדינתית על החוק לא צריכה להיות תלויה בכך אם לבעל הקרקע יש דרכון אמריקאי. אם המאחז בלתי חוקי, אם הצבא הוציא צו שטח צבאי סגור, אם המפקדים עצמם מכנים את המתרחש בלתי נסבל — המנגנון הביצועי צריך לפעול כי זו החלטת מדינת ישראל, ולא כי מוושינגטון התקשרו לאדם הנכון.

זו החלק הישראלי של הסיפור, שהוא רחב יותר מהיחס של הקורא לפלסטינים או להתנחלויות.

קוסרא — שערורייה בודדת או סימפטום לבעיה גדולה יותר?

מספר ימים לפני האירועים בקוסרא פורסמו נתונים של כוחות הביטחון הישראליים, שהופכים את הסיפור הזה למטריד עוד יותר.

לפי הנתונים שהועברו לתאגיד השידור הציבורי כאן, במחצית הראשונה של 2026 נרשמו 660 מקרים חמורים של אלימות לאומנית מצד קיצונים יהודים לעומת 405 באותה תקופה ב-2025. עלייה של כ-63%.

כוחות הביטחון הישראליים מייחסים פשעים חמורים כאלה לקטגוריית הטרור. מספר התקיפות על חיילים ישראלים וכוחות ביטחון אחרים מצד מתנחלים רדיקליים גם עלה: במחצית הראשונה של 2026 נרשמו 45 מקרים כאלה, כ-50% יותר מאשר בשנה הקודמת.

זה לא אומר שמאות אלפי תושבי ההתנחלויות קשורים לקיצוניות. זו הסיבה שהתגובה של ישראל גנץ כאן חשובה: להחליף קבוצות רדיקליות קטנות בכל תנועת ההתנחלות יהיה שגוי כמו להתעלם מהקבוצות עצמן ומהיקף העלייה באלימות.

אבל המספרים מסבירים מדוע אי אפשר להסתפק בקוסרא כאוהל אחד וכמה משוגעים.

כאשר אירועים כאלה הופכים לרגילים, עולה כבר שאלה של ניהול מדינתי. עבור ישראל זו שאלה כואבת במיוחד: צה”ל והשב”כ דורשים מהחברה לבטוח בהם במאבק בטרור הפלסטיני, במודיעין, במעצרים ובמניעת התקפות. אותם מוסדות צריכים להיות מסוגלים למנוע אלימות באותה מידה כאשר המקור הוא קיצונים יהודים.

יש גם בעיה ביטחונית ישירה. כל תקיפה על משפחה פלסטינית יוצרת מניעים חדשים לנקמה, מקלה על גיוס ארגונים רדיקליים ומאלצת את צה”ל להשקיע כוחות לא במניעת התקפות פלסטיניות, אלא בהפרדת פלסטינים ואזרחים ישראלים.

ובקוסרא קרה עוד משהו.

אחד הדיפלומטים האמריקאים הידידותיים ביותר לתנועת ההתנחלות כינה בפומבי את משתתפי המצור “טרוריסטים ישראלים”. הרמטכ”ל הישראלי העביר את גולני. צה”ל העניש חיילים שנראו ליד משתתפי המאחז. ראש מועצת יש”ע גינה את הפעולות העצמאיות. שני מאחזים בסופו של דבר נהרסו.

וכל זה נדרש כדי להפסיק סיפור שהתחיל בכמה מבנים זמניים מול בתים.

לכן המסקנה המרכזית מקוסרא אינה בסיסמה הנוחה “אמריקה הכריחה את ישראל”. המקורות לא מאפשרים לקבוע זאת כעובדה מוכחת.

הבעיה חמורה יותר. במשך ארבעה ימים עבר פרק קטן בשולי כפר את הדרך עד לרמטכ”ל, גדוד גולני, הבית הלבן והשגריר האמריקאי. ואם לביצוע החלטה עצמאית המדינה נדרשת לעבור את כל הדרך הזו, השאלה כבר לא רק במתנחלים רדיקליים.

השאלה היא מי בסופו של דבר קובע את הכללים ביהודה ושומרון — מדינת ישראל או מי שהקים את האוהל הראשון והצליח לאסוף סביבו תומכים.