פסגה עם פוטין תחת התקפות על קייב: מה על ישראל לעשות עם ה’ידידות’ הישנה של נתניהו

וושינגטון מנסה שוב להחזיר את מוסקבה וקייב לשולחן המשא ומתן, אך במקביל רוסיה מגבירה את הלחץ על אוקראינה. הסיפור הזה גורם להסתכל מחדש גם על ההימור הישן של ישראל על היחסים האישיים של נתניהו עם פוטין.

וושינגטון מנסה שוב להחזיר את המלחמה לשולחן המשא ומתן. לפי ברק רביד, מנהל ה-CIA ג’ון רטקליף הציע במהלך נסיעה סודית למוסקבה פגישה משולשת של דונלד טראמפ, ולדימיר זלנסקי ופוטין. כמה ימים לאחר מכן האמריקאים עדכנו את קייב על תוכן המגעים הללו.

בסיפור אחד נפגשו כמה שאלות שנראות כיום חדשות נפרדות: מה הציע רטקליף במוסקבה, האם אפשרי פסגת טראמפ — פוטין — זלנסקי, האם רוסיה באמת מכינה תרחישים לפעולות בכיוון קייב וצ’רניגוב ולמה היחסים הקודמים של נתניהו עם פוטין שוב חשובים לישראל. בנפרד אלו עלילות שונות. יחד הם מראים כיצד מוסקבה משלבת אותות דיפלומטיים עם לחץ צבאי.

אני, לב ורשבסקי, אספתי עבור נאנובוסטי — חדשות ישראל את הקשר הזה. כאן חשוב לא האבחון הרפואי של המנהיג הרוסי, שאי אפשר לקבוע בכנות מהופעה טלוויזיונית, אלא רצף המילים, ההחלטות והפעולות של הצבא הרוסי שניתן לבדוק.

ה-CIA הביא למוסקבה את רעיון הפסגה

רטקליף הגיע למוסקבה ב-25 באוגוסט ולפי Axios, נפגש לא עם פוטין אישית, אלא עם מנהל שירות הביון החיצוני סרגיי נרישקין וראש ה-FSB אלכסנדר בורטניקוב. עבור הקורא הישראלי חשוב להבחין בין המבנים הללו: ה-SVR עוסק בעיקר בביון חיצוני, בעוד שה-FSB אחראי על נגד ביון, ביטחון פנימי ומגוון רחב של תפקידי כוח בתוך רוסיה.

אחת הרעיונות שרטקליף העביר לצד הרוסי הייתה פסגה משולשת בהשתתפות טראמפ, זלנסקי ופוטין. הצד האמריקאי גם ניסה להבין האם מנהיגי שירותי הביון הרוסיים מסוגלים לדחוף את הקרמלין לחידוש המשא ומתן. ב-28 באוגוסט זלנסקי אישר שקייב קיבלה מארה”ב מידע על המגעים במוסקבה.

זה עדיין לא הסכם על פגישה. אין תאריך מוסכם, מקום או הסכמה מאושרת של פוטין. יתרה מכך, פורמט דומה וושינגטון כבר הציעה בעבר: קייב הסכימה, מוסקבה — לא. לכן עצם הנסיעה של ראש ה-CIA מעידה על ניסיון לשקם את הערוץ הדיפלומטי, אך לא מוכיחה שהקרמלין מוכן לשנות את האסטרטגיה הצבאית.

קייב קוראת את אותם הימים בצורה שונה לחלוטין

כמעט במקביל, סגן ראש לשכת נשיא אוקראינה פאבל פאליסה הודיע לעיתונאים על מידע מודיעיני שהתקבל ממספר מקורות ונבדק מחדש על ידי הצד האוקראיני. לדבריו, ההנהגה הצבאית הרוסית קיבלה משימה לתכנן מספר אפשרויות לפעולה בכיוון הצפוני, כולל קייב וצ’רניגוב.

לשכת נשיא אוקראינה היא מבנה פוליטי-מינהלי תחת זלנסקי, ולא מקבילה אוקראינית למטה הכללי. פאליסה עצמו הוא גנרל בריגדה, ובמקרה זה הוא דיבר על מידע צבאי. המטה הכללי האוקראיני, לדבריו, כבר הכין אפשרויות להתנגדות לפעולות רוסיות אפשריות.

ההסתייגות המרכזית כאן חשובה לא פחות מהחלק הרועש של ההודעה: כרגע אוקראינה לא רואה קבוצת תקיפה רוסית מגובשת בכיוונים של קייב או צ’רניגוב. במילים אחרות, המודיעין מדבר על הכנת תרחישים, ולא על מתקפה שכבר החלה או בהכרח תתחיל מחר.

אבל קייב לא יכולה להתייחס לכיוון הצפוני כאל הפשטה מטה. בפברואר 2022 כוחות רוסיים כבר צעדו לעבר הבירה האוקראינית דרך שטח בלארוס. זו הסיבה שהתוכניות, התשתיות וההכנות הצבאיות צפונית לגבול נתפסות באוקראינה דרך ניסיון הניסיון האמיתי לכבוש את קייב.

בזמן שמדברים על פגישה, רחפנים עפים מעל קייב

על רקע זה הקו הדיפלומטי נראה במיוחד סותר. ב-29 באוגוסט רוסיה שיגרה רק מהבוקר עד הערב 224 רחפנים תקיפה על אוקראינה, כאשר כיוון ההתקפה העיקרי היה קייב. כוחות האוויר האוקראיניים דיווחו על 199 מכשירים שהופלו או דוכאו. בבירה נהרגה ילדה בת שנתיים, במחוז קייב — נערה בת 14.

הטרגדיה בכפר מילה מערבית לקייב הייתה קשה עוד יותר. רחפן רוסי פגע במתקן צבאי אוקראיני שבו אוחסנו תחמושת ארטילרית, מוקשים, רחפנים ונשק אחר. לאחר הפגיעה החלה דטונציה משנית. בקרבת מקום היו בתים פרטיים ובית אבות לקשישים. עד 30 באוגוסט מספר ההרוגים הגיע ל-38, ועוד כמה אנשים נותרו נעדרים.

אני בכוונה לא מסיר מהסיפור הזה את החלק הלא נוח לאוקראינה. זלנסקי עצמו כינה את אחסון הכמות הגדולה של תחמושת ליד בנייה למגורים “רשלנות נוראית”. נפתחו תיקים פליליים, משרד ההגנה הורה לבדוק את מקומות האחסון. הסיבה הראשונית הייתה התקפה רוסית על מתקן צבאי, אך את היקף האסון אי אפשר להסביר מבלי לומר היכן היה המחסן. עבורי, חלוקה כזו של סיבות ואחריות מבדילה עיתונאות מתעמולה.

ב-30 באוגוסט משרד ההגנה הרוסי הוסיף עוד קו: הודיע רשמית על הכנת תקיפות מסיביות על מתקני אנרגיה אוקראיניים. מוסקבה מכנה אותם תגובה להתקפות אוקראיניות על תשתיות רוסיות.

מתקבלת מבנה מוזרה, אך כבר מוכרת: ארה”ב מציעה פורמט פוליטי, ורוסיה במקביל מכינה בפומבי את הגל הבא של לחץ צבאי.

לווייתנים קטלנים ודובי קוטב: חשוב לא האבחון, אלא שפת המלחמה

ב-29 באוגוסט 2026 פוטין במפגש עם מורים וסטודנטים באוניברסיטת מדינת מוסקבה לחינוך קישר באופן בלתי צפוי את המלחמה עם סיפור על לווייתנים קטלנים ודובי קוטב. הוא טען שלווייתנים קטלנים תוקפים לכאורה בלהקה את הדובים, “קורעים אותם לחתיכות”, ואז הציע לספר על כך לילדים כדי שיבינו “באיזה עולם אנחנו חיים” ולמה רוסיה מנהלת את מה שנקרא “מבצע צבאי מיוחד” — כך השלטון הרוסי מכנה את המלחמה המלאה נגד אוקראינה.

הסצנה עצמה נשמעת כל כך מוזרה, שסביבה מהר מאוד התפתח שיח על מצבו הנפשי של המנהיג הרוסי. אבל אני לא הייתי בונה מאמר על אבחון מרחוק. ראשית, עיתונאי אינו פסיכיאטר. שנית, להערכת מדיניות הוא בכלל לא נחוץ.

הרבה יותר חשוב דבר אחר: ראש המדינה מציע למורים להסביר לילדים את המלחמה דרך תמונת עולם שבה טורף חזק קורע חיה אחרת. במקביל, מומחים ליונקים ימיים הצהירו כי אינם מכירים תצפיות מאושרות על ציד כזה של לווייתנים קטלנים על דובי קוטב. כלומר, לפנינו לא דוגמה מדעית, אלא מטאפורה פוליטית, ואף בנויה על בסיס עובדתי מפוקפק.

בדיוק כאן המילים מתחברות לפעולות. באותם ימים הצבא הרוסי מכה בקייב, ההנהגה הרוסית מכינה אפשרויות לפעולות נוספות, ומשרד ההגנה הרוסי מכריז על תקיפות על האנרגיה. לכן השאלה אינה האם פוטין “משוגע”, אלא איזו מודל התנהגות מציגה המערכת שהוא מנהיג.

איך נתניהו מכר לישראל את היחסים עם פוטין

לישראל יש לסיפור הזה היסטוריה משלה. נתניהו במשך שנים רבות הציג את היחסים האישיים עם פוטין כיתרון דיפלומטי. באפריל 2019, לאחר החזרת שרידי החייל הישראלי זכריה באומל, הוא הודה בפומבי לנשיא הרוסי כ”חבר”. בקיץ של אותה שנה “הליכוד” תלה בתל אביב שלטי בחירות ענקיים עם נתניהו ליד פוטין והסיסמה “נתניהו. ליגה אחרת”.

למדיניות זו הייתה בסיס רציונלי. לאחר ההתערבות הצבאית הרוסית בסוריה, ישראל נדרשה להכות בתשתיות האיראניות ובאספקת נשק ל”חיזבאללה”, מבלי להיתקל בחיל האוויר וההגנה האווירית הרוסיים. ב-2019 נתניהו הסביר במפורש את הקשרים עם מוסקבה בצורך לשמור על חופש הפעולה של צה”ל ולהימנע מעימות מיותר עם הכוחות הרוסיים.

הבעיה מתחילה לא במקום שבו ישראל מדברת עם מוסקבה, אלא במקום שבו ערוץ עבודה הופך להוכחה לקשר אישי מיוחד, שכביכול יכול להגן על המדינה ללא תלות בשינוי האינטרסים של רוסיה.

בשנים האחרונות האינטרסים הללו השתנו באופן ניכר. נאנובוסטי כבר ניתחו בפירוט את הקשר בין רוסיה, איראן, ישראל ואוקראינה, וכן את הניסיונות הרוסיים להשפיע על הדיון הפנימי בישראל. לאחר ה-7 באוקטובר מוסקבה קיבלה נציגי חמאס, ואיראן נותרה שותפה חשובה לרוסיה. ניתוח טרי של מרכז בגין-סאדאת הישראלי מתאר את היחסים המיוחדים הקודמים של נתניהו ופוטין כקשר שנותר במידה רבה בעבר.

מה על ישראל לעשות עם שותף כזה

התשובה, לדעתי, אינה בהפסקה הפגנתית של כל המגעים. לישראל עשויים להיות נחוצים ערוצים עם רוסיה בגלל סוריה, איראן, אזרחי ישראל והיהודים הרוסים, וכן מצבים שבהם פעולות של שתי המדינות מצטלבות פיזית. לפעמים יש צורך לדבר עם משטר לא נעים או עוין דווקא למען הביטחון.

אבל “חברות” אישית לא צריכה להחליף ניתוח אינטרסים. האסטרטגיה הישראלית לא יכולה לצאת מהחום שבו שני מנהיגים לוחצים ידיים, אם מדינה אחת מהם במקביל מעמיקה את היחסים עם איראן, מקבלת את חמאס ומנהלת מלחמה שבה אותות משא ומתן מתקיימים לצד הכנת תקיפות חדשות.

זו הסיבה שאני מקשר את נסיעת מנהל ה-CIA למוסקבה לא רק עם אוקראינה. היא מראה מנגנון שישראל מכירה היטב מניסיונה שלה עם הקרמלין: שיחה נחוצה, אבל השיחה עצמה לא מבטיחה כלום. מוסקבה מסוגלת לנהל משא ומתן ובמקביל להעלות את המחיר של סירוב לתנאיה באמצעים צבאיים.

עבור נאנובוסטי — חדשות ישראל המסקנה העיקרית כאן אינה רפואית ואינה רגשית. ייתכן שנתניהו אכן קיבל תועלת מעשית מערוץ אישי עם פוטין בסוריה. אבל ערוץ תקשורת הוא כלי, לא ביטוח מפני שינוי במדיניות הרוסית. היום ישראל נאלצת להעריך את מוסקבה לא לפי פוסטר “ליגה אחרת”, אלא לפי מי רוסיה בונה שותפויות, את מי היא מקבלת ואיך היא מתנהגת ברגע שמציעים לה מוצא דיפלומטי מהמלחמה.

בינתיים התשובה לשאלה האחרונה נראית די ברורה: ההצעה לפסגה נשמעה במוסקבה, אך במקביל המשיכה בתקיפות והכריזה רשמית על הכנת הבאות.