NAZA והעצומה «לשלול אזרחות»: האם אפשר לקחת דרכון על «השחרת ישראל»

בישראל דורשים לשלול אזרחות מבמאים יובל אברהם ורייצ’ל שור לאחר “ההצלחה הבינלאומית” של הסרט NAZA. עצומה מאשימה אותם ב”סיוע לתעמולת האויב, תמיכה ב-BDS והסתה לאנטישמיות”. שר התרבות מיקי זוהר כבר דרש לבדוק האם ניתן להתחיל בהליך. אך החוק מדבר בשפה שונה מעצומות: “השחרת ישראל” כשלעצמה אינה עילה לשלילת אזרחות.

מחבר: ילנה גונקו

«לשלול אזרחות מיובל אברהם ורייצ’ל שור — די להשחיר את ישראל בעולם». כך נקראת העצומה שהופיעה בפלטפורמה הישראלית Atzuma ב-13 בספטמבר 2026 לאחר השערורייה סביב הסרט התיעודי NAZA.

הטקסט מתחיל גם הוא ללא גוונים: «אזרחי ישראל אומרים: די למפיצי השקרים נגד המדינה וצה”ל».

בהמשך המחברים מסבירים מדוע, לדעתם, יש לדבר כבר לא על ביקורת הבמאים, אלא על אזרחות. בעוד חיילי ישראל נלחמים, נאמר בעצומה, אברהם ושור “משתמשים באופן שיטתי בפסטיבלים בינלאומיים גדולים — ‘מברלין ועד ונציה’ — כדי ‘להציג את ישראל כמדינה המבצעת פשעי מלחמה’. סרטיהם No Other Land ו-NAZA מכנים מחברי העצומה ‘כלי פוליטי אנטישמי’, שמשרת ‘ישירות את תעמולת האויב, תומך ב-BDS ומגביר אנטישמיות נגד יהודים בחו”ל’.

אלו בדיוק ההאשמות הכלולות בעצומה. נכון ל-14 בספטמבר אין החלטת בית משפט שקובעת כי במעשיהם של אברהם או שור יש בגידה במדינה, ריגול או סיוע לאויב. להפריד כאן בין הערכה לעובדה שנקבעה חשוב במיוחד, כי בימים האחרונים שני הדברים הללו החלו להתערבב במהירות.

עם זאת, לא ניתן עוד לפטור את המתרחש כעוד עצומה באינטרנט. לאחר פרס ונציה, נכנס לסיפור שר התרבות והספורט מיקי זוהר, ולאחר מכן הגיע הנושא למשרד הפנים.

מברלין ועד ונציה: מאיפה הגיעה הנוסחה הזו

מחברי העצומה לא במקרה כותבים ‘מברלין ועד ונציה’. יובל אברהם ורייצ’ל שור כבר השתתפו ביצירת הסרט No Other Land יחד עם הבמאים הפלסטינים באסל אדרה וחמדאן בללאל. בפברואר 2024 הסרט השתתף בברלינאלה וזכה ב-Berlinale Documentary Award. החומרים הרשמיים של פסטיבל ברלין מציינים את כל ארבעת הבמאים.

לאחר מכן הסיפור הפך הרבה יותר בולט. בטקס האוסקר ה-97 בשנת 2025 No Other Land זכה באוסקר בקטגוריית סרט תיעודי. במסד הנתונים הרשמי של האקדמיה האמריקאית לקולנוע מצוינים כזוכים באסל אדרה, רייצ’ל שור, חמדאן בללאל ויובל אברהם.

כלומר, העצומה מקשרת נכון את אברהם ושור לשני סרטים בינלאומיים בולטים, אך כאן נדרשת זהירות: No Other Land לא היה עבודה של הזוג הזה בלבד. הוא נוצר על ידי ארבעה במאים, וזה לא פרט שולי כאשר הטקסט בנוי סביב אחריות אישית של שני אנשים ספציפיים.

עם NAZA הכל שונה. הדף הרשמי של פסטיבל ונציה ה-83 מציין את הבמאים כ-Yuval Abraham ו-Rachel Szor, המפיקים — The Guardian ו-JW Films, אורך הסרט — 80 דקות, השפות — עברית ואנגלית, מדינת הייצור מצוינת כבריטניה. ההקרנה הפסטיבלית הראשונה התקיימה ב-10 בספטמבר 2026.

ב-12 בספטמבר חבר השופטים הבינלאומי של פסטיבל ונציה העניק ל-NAZA Special Jury Prize — פרס מיוחד של חבר השופטים בתחרות הראשית. זה לא פרס צדדי ולא פרס של ארגון ציבורי כלשהו ליד הפסטיבל: NAZA מופיע ברשימה הרשמית של הפרסים המרכזיים של ונציה 83.

ואז לאחר מכן הוויכוח שינה את קנה המידה שלו באופן חד.

מה טוען NAZA ומדוע צה”ל הגיב כל כך בחריפות

שם הסרט נלקח מהקיצור הצבאי הישראלי נז”א — נזק אגבי. המחברים בנו את NAZA סביב ראיונות עם 24 ישראלים, המוצגים כחיילים, קצינים ואנשים הקשורים למערכת המודיעין. חלק ניכר מהמרואיינים מדברים בעילום שם, פניהם וקולותיהם שונו.

לפי גרסת יוצרי הסרט, עדויות אלו מאפשרות להבין כיצד במהלך המלחמה בעזה פעלו מערכות קביעת המטרות, כיצד נעשה שימוש במאגרי מידע מודיעיניים גדולים ובכלים טכנולוגיים, ואיזה רמת סיכון לאוכלוסייה האזרחית יכלה להיות מותרת בעת קבלת החלטות. יובל אברהם הסביר את משימת הסרט כניסיון להבין בצורה המפורטת ביותר, ‘כיצד נראו מערכות ההרג בעזה וכיצד הן פעלו’.

אחת הטענות הכבדות ביותר נוגעת למרואיין אנונימי, המספר על מכה אפשרית, שבה לכאורה ‘יכלו מראש לאפשר את מותם של עד 500 אזרחים’. דווקא את החלק הזה צה”ל דחה בחריפות רבה. הצבא הצהיר כי המכה המתוארת ‘מעולם לא תוכננה, לא אושרה ולא בוצעה’.

צה”ל מערער גם על עצם אופן בניית בסיס ההוכחות של הסרט. לפי הצבא, בשל האנונימיות לא ניתן לבדוק באופן עצמאי את זהותם של חלק מהמקורות, האם הם אכן שירתו בתפקידים המוצהרים והאם הייתה להם גישה למידע עליו הם מדברים. הצבא מציין במיוחד כי חלק מהאמירות המיוחסות לצוות זוטר נוגעות לאסטרטגיה ברמה הלאומית, שיכולה הייתה להיות רחוקה מתחום סמכותם וידיעתם.

יש עוד ויכוח עקרוני. הסרט מתאר את השימוש במערכת Lavender ובכלים טכנולוגיים אחרים, וצה”ל מדגיש כי ההחלטות על בחירת ואישור המטרות מתקבלות על ידי אנשים, ולא על ידי בינה מלאכותית. הצבא גם מצהיר כי הוא פועל נגד ארגוני טרור בהתאם לחוק הבינלאומי ונוקט צעדים לצמצום הנזק לאוכלוסייה האזרחית.

לכן לקרוא ל-NAZA כבר כתב אישום מוכח נגד צה”ל אי אפשר. אבל גם פשוט למחוק 24 מקורות מוצהרים במילים ‘הכל שקר’ ללא בדיקה נפרדת גם לא מספיק. כאן טמונה החלק העובדתי הלא נעים של הסיפור: הסרט מציג גרסה כבדה של מה שהתרחש, הצבא מערער עליה, וחלק ניכר מה’עדויות המקוריות’ סגורות לציבור.

לאחר הפרס זוהר השתמש במילה ‘בגידה’

ב-13 בספטמבר מיקי זוהר הגיב כבר לא על תוכן הסרט עצמו, אלא על הצלחתו הבינלאומית. הוא כינה את זכיית NAZA בוונציה ‘מזעזעת’, האשים את היוצרים בנכונות לפגוע במדינתם למען מחיאות כפיים בחו”ל והשתמש בנוסח ‘מעשה בגידה במדינה’. לאחר מכן כתב השר כי בכוונתו לפעול מיד לשלול את אזרחותם של אברהם ושור.

באותה הצהרה זוהר קישר את הסיפור לרפורמת מימון הקולנוע הישראלי. לדבריו, זו הסיבה שהוא חתר לשינויים במערכת: כדי שאזרחי ישראל לא יממנו מכיסם יצירות שהשר רואה בהן התקפות על חיילי צה”ל והמדינה.

אבל הצעד הבא חשוב יותר מפוסט ברשת החברתית. לפי התקשורת הישראלית, זוהר פנה רשמית למנכ”ל משרד הפנים ישראל אוזן בדרישה לבדוק את האפשרות לפתוח בהליך ביטול אזרחות. הוא ביקש לערוך בדיקה בשיתוף עם גורמים משפטיים וביטחוניים ולקבוע את מקור העדויות והחומרים של הסרט: האם לא בוצעו בעת קבלתם או פרסומם פעולות שעלולות להיחשב כבגידה במדינה או סיוע לאויב בזמן מלחמה.

כאן מופיעה הבדל משמעותי בנוסחים. ‘הם משחירים את ישראל’ — זו הערכה פוליטית. ‘האם בוצעו פעולות הנופלות תחת עבירה ספציפית’ — זו כבר שאלה שצריך לענות עליה עם הוכחות.

НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency

לכן הסיפור של NAZA עכשיו מפסיק להיות רק ויכוח על קולנוע.

בעצומה האזרחות מתוארת כהסכם נאמנות

החלק המעניין ביותר בעצומה נמצא אפילו לא בהאשמות כלפי הסרט. יש שם משפט: «אזרחות ישראלית היא זכות שמגיעה עם חובת נאמנות מינימלית».

הפסקה הבאה מפתחת את המחשבה הזו בצורה חדה יותר: אדם שלדעת היוזמים משתמש בדרכון הישראלי כדי ‘לפגוע באופן חמור באינטרסים של המדינה ולסכן חיילים ואזרחים’, ‘לא ראוי להחזיק בו’. לאחר מכן החותמים נקראים לדרוש משר הפנים לשלול מיד את אזרחותם של אברהם ושור.

הלוגיקה הזו מובנת פוליטית: האזרחות נחשבת לא רק כסטטוס משפטי, אלא גם כקשר של אדם עם המדינה, המניח מידה מסוימת של נאמנות. הבעיה מופיעה בצעד הבא. המדינה לא יכולה פשוט לקחת נוסחה מוסרית מעצומה ולהפוך אותה לעילה משפטית.

בחוק הישראלי הקיים אכן יש מושג הפרת אמונים למדינת ישראל. אבל החוק מסביר די בפירוט מה בדיוק הכוונה.

מה באמת מתיר חוק האזרחות

המסמך המרכזי כאן הוא חוק האזרחות, 5712–1952. שאלת ביטול האזרחות בשל הפרת נאמנות מוסדרת בסעיף 11. בחומרים המשפטיים הרשמיים של הכנסת מצוין במפורש: בית המשפט המנהלי יכול, לפי בקשת שר הפנים, לבטל את אזרחותו של אדם שביצע פעולה המהווה הפרת נאמנות למדינת ישראל.

אבל לאחר מכן מגיעה רשימה. היא כוללת מעשה טרור, סיוע או הסתה למעשה כזה, השתתפות פעילה בארגון טרור; בגידה במדינה; ריגול חמור; וכן מקרה נפרד של רכישת אזרחות או מעמד קבע במדינה או בשטח המפורטים בחוק.

החלק הטרוריסטי מפנה כבר למסמך אחר — חוק המאבק בטרור, 5776–2016. זהו חוק גדול נפרד, המגדיר את מושגי מעשה הטרור וארגון הטרור. מסד הנתונים הרשמי של הכנסת עוקב אחר ההיסטוריה של החוק עצמו ותיקוניו הבאים.

החלק על בגידה וריגול מפנה ל-חוק העונשין, 5737–1977. לצורך ביטול האזרחות סעיף 11 לחוק האזרחות מפנה לסעיפים 97–99 ו-113(ב). סעיפים 97–99 מתייחסים לעבירות נגד ריבונות המדינה, פתיחת מלחמה וסיוע לאויב בזמן מלחמה; סעיף 113(ב) — לריגול חמור. אלו הם מספרי הסעיפים המובאים בחומרים המשפטיים של הכנסת על הליך ביטול האזרחות.

וזה מה שאין ברשימה הזו: ‘השחרת ישראל’, ‘פגיעה במוניטין של צה”ל’, ‘סרט רע על ישראל’, ‘קבלת פרס בחו”ל’. אפילו הטענה כי נעשה שימוש ביצירה על ידי BDS או תעמולה עוינת, כשלעצמה עדיין לא הופכת את מחברה לאדם שביצע עבירה לפי סעיפים 97–99.

זה לא אומר שבמאי, עיתונאי או כל אדם אחר מקבל חסינות מחוק העונשין בזכות המקצוע. אם יתברר, למשל, שמידע סודי הושג או הועבר בדרך היוצרת עבירה ספציפית, אז נושא השיחה באמת ישתנה. אבל קודם כל יש לקבוע פעולה כזו. ואז להוכיח דווקא אותה, ולא את הנזק הכללי של הסרט לתדמית הבינלאומית של המדינה.

ושר התרבות כאן לא יכול לבטל כלום

יש עוד דבר אחד שהולך לאיבוד מאחורי מילים רמות. מיקי זוהר לא מחזיק בסמכויות לקחת ולבטל את אזרחותם של הבמאים. יתרה מכך, אפילו שר הפנים לא יכול בסדר רגיל פשוט לחתום על מסמך — ולמחרת האדם מפסיק להיות אזרח.

לאחר הרפורמה של 2008, המנגנון העיקרי לביטול אזרחות בשל הפרת נאמנות הועבר ל-בית המשפט המנהלי. הבקשה מוגשת על ידי שר הפנים, ולשם כך נדרש הסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה. במבנה החקיקתי נכללת גם ועדה מייעצת. אלמנטים אלו של ההליך מפורטים בעמדת הכנסת בתיק 8277/17.

החוק מסדיר בנפרד את המצב שבו לאחר ביטול האזרחות הישראלית האדם יישאר ללא אזרחות כלל. בית המשפט העליון אישר כי עובדה זו כשלעצמה אינה הופכת את המנגנון לאוטומטית בלתי חוקי, אך במקרה כזה המדינה חייבת להעניק לאדם היתר שהייה בישראל בהתאם לסדר שנקבע.

כלומר, הדרך מהמשפט ‘אני אשאף לשלול אזרחות’ עד לביטול מעמד בפועל אינה קצרה. שם צריכים להופיע עובדות ספציפיות, הסמכה משפטית, עמדת משרד הפנים, הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, ולאחר מכן — החלטת בית משפט.

בינתיים שום דבר מזה לא קיים בתיק NAZA.

בית המשפט העליון כבר דן באמצעי כזה — אבל על עובדות שונות לחלוטין

ב-21 ביולי 2022 בית המשפט העליון קיבל החלטה עקרונית בתיקים המאוחדים עע”מ 8277/17 זיוד נ׳ שר הפנים ו-עע”מ 7932/18 שר הפנים נ׳ מפארג׳ה. שבעה שופטים דנו בחוקתיות המנגנון לביטול אזרחות בשל הפרת נאמנות למדינה. בית המשפט קבע כי המבנה החקיקתי עצמו אינו בלתי חוקתי.

אבל הרקע העובדתי של אותם תיקים רחוק מאוד מהוויכוח הנוכחי על קולנוע תיעודי. מדובר באנשים שהורשעו בעבירות טרור וקיבלו עונשי מאסר ממושכים. הלשכה המשפטית של הכנסת הדגישה במיוחד כי אלו היו שתי הבקשות הראשונות של שר הפנים לביטול אזרחות לפי סעיף 11(ב)(2).

לכן להסתמך על החלטת 2022 לפי העיקרון ‘בית המשפט העליון התיר לשלול אזרחות — אז אפשר לשלול גם מבמאים’ יהיה שגוי. בית המשפט הכיר בכלי עצמו כקביל. הוא לא אמר שניתן להחיל אותו על כל התנהגות שהשלטון רואה בה לא נאמנה או מזיקה למדינה.

קיים גם מנגנון חדש יותר — חוק 2023 לביטול אזרחות או תושבות קבע של מחבל המקבל תגמול על מעשה טרור. הכנסת קיבלה אותו ב-94 קולות נגד 10. הוא עוסק במצב מאוד ספציפי: אדם הורשע בעבירה מתאימה, נקבע עונש מאסר בפועל, ונקבע כי הרשות הפלסטינית משלמת לו תגמול על העבירה שביצע.

ל-NAZA המנגנון המיוחד הזה על העובדות הידועות כיום אין קשר. להזכיר אותו מועיל בדיוק מסיבה אחת: המחוקק הישראלי, כאשר הוא רוצה להתיר סנקציה חמורה במיוחד, מתאר את התנאים בצורה די ספציפית.

גם הפוליטיקאים לא מתווכחים על אותו דבר

התגובה בתוך ישראל הייתה רחבה יותר מהצהרת זוהר. אביגדור ליברמן האשים את הבמאים ב’הפיכת המלחמה לאחר 7 באוקטובר לקמפיין נגד ישראל וצה”ל’. הרמטכ”ל לשעבר גדי איזנקוט ניסח את הטענה בזהירות רבה יותר: הוא הצהיר כי ביקורת בחברה דמוקרטית היא לגיטימית, אך בין זה לבין ‘השחרת חיילים בפומבי למען מחיאות כפיים בחו”ל’ יש ‘מרחק עצום’.

חברת הכנסת נעמה לזימי תפסה עמדה הפוכה דווקא בשאלת האזרחות. את רעיון זוהר היא כינתה ‘שיגעון טהור’. זה חשוב: העימות כבר לא עובר בקו פשוט של ‘במאים נגד המדינה’, ואפילו אנשים שאולי לא אוהבים את תוכן הסרט לא בהכרח מסכימים עם השימוש באזרחות כסנקציה פוליטית.

יובל אברהם לאחר קבלת הפרס גם לא ריכך את הנוסחים. הוא האשים את הפוליטיקאים והעיתונאים הישראלים בכך שהם ‘תוקפים את הסרט מבלי לצפות בו’, וקרא לקהל הישראלי ‘לראות את הסרט לפני שמסיקים מסקנות’. הוא גם הצהיר כי ‘חשוב במיוחד להראות את הסרט לישראלים, שכן מדובר בפעולות של מדינתם שלהם’.

מתקבלת מבנה מוזרה. מתנגדי הסרט אומרים שהצלחתו הבינלאומית ‘מגבירה את התעמולה האנטי-ישראלית’. יוצרי הסרט עונים כי הבמה הבינלאומית נחוצה דווקא משום ש’בתוך ישראל מנסים לדחות עדויות לא נעימות’. ושני הצדדים סבורים שהבעיה גדולה בהרבה מהקולנוע עצמו.

מה ידוע ב-14 בספטמבר, ומה עדיין לא

נכון לעכשיו יש את הסרט NAZA ו-24 מקורות מוצהרים, שרובם אנונימיים. יש הכחשה ספציפית של צה”ל, כולל הכחשת הסיפור על מכה עם 500 אזרחים צפויים. יש פרס רשמי של חבר השופטים המיוחד של פסטיבל ונציה, הצהרה פומבית של מיקי זוהר על ‘בגידה’, פנייתו לבדוק עילות אפשריות לשלילת אזרחות ועצומה ציבורית הדורשת לעשות זאת מיד.

עם זאת, אין החלטת בית משפט על בגידה במדינה של אברהם ושור. אין עובדה שנקבעה של ריגול חמור. אין נתונים פומביים על כך ששר הפנים כבר הגיש לבית המשפט המנהלי בקשה לפי סעיף 11 לחוק האזרחות. וכמובן, אזרחות הבמאים לא בוטלה.

ההבדל הזה הוא כרגע העיקרי.

מחברי העצומה כבר נתנו תשובה מוסרית משלהם: אם אדם, בהיותו אזרח ישראלי, גורם למדינה נזק חמור כל כך, כפי שהם סבורים, אז הוא לא צריך לשמור על הדרכון הישראלי. מיקי זוהר הציב את השאלה קצת אחרת — יש לבדוק האם יוצרי הסרט חצו את הקו בין חופש הביטוי לפעולות שהחוק באמת מגדיר כבגידה או סיוע לאויב.

והחוק דורש תשובה צרה עוד יותר. לא ‘כמה הסרט פגע בישראל’. לא ‘כמה פעמים מחאו לו כפיים בוונציה’. לא ‘האם משתמשים בו BDS’. יש לקבוע פעולה ספציפית של אדם ספציפי ולהראות תחת איזו נורמה היא נופלת.

אני, ילנה גונקו, כאן לא הייתי ממהרת למנות מנצח לאף צד. אפשר לצפות ב-NAZA ולמצוא את הסרט חד-צדדי, לא הוגן או הרסני לישראל. אפשר, לעומת זאת, לראות בו חקירה הכרחית של מה שהמדינה לא נעים לה לדבר עליו. אף אחת מההערכות הללו כשלעצמה לא עונה על השאלה על האזרחות.

ואולי דווקא בגלל זה העצומה התבררה כמעניינת יותר מפוסט זועם רגיל באינטרנט. היא העלתה לשטח שאלה שישראל עוד תצטרך להתמודד איתה: האם האזרחות היא סטטוס מוחלט של אדם מול המדינה או שהמדינה רשאית לראות בצורות מסוימות של חוסר נאמנות קרע בקשר הזה.

החוק הישראלי עונה: רשאית — אבל רק במקרים מאוד ספציפיים.

עכשיו נותר להבין האם יש בין עובדות הסיפור של NAZA ולו מקרה אחד כזה. בינתיים זה לא הוכח.