שש שנים ‘על בורשט אוקראיני’: היסטוריון המטבח הרוסי פאבל סיוטקין קיבל מושבה בתיק על ‘פייק ניוז צבאי’

פורמלית, כמובן, לא הכניסו את פאבל סיוטקין לכלא בגלל הבורשט. ב-15 בספטמבר 2026, בית המשפט המחוזי בזיוזינו, מוסקבה, גזר על הסופר וההיסטוריון של המטבח הרוסי בן ה-61 שש שנות מאסר במושבת עונשין כללית בגין הפצת, לפי החוק הרוסי, “מידע כוזב ביודעין” על הצבא הרוסי. בנוסף, נאסר עליו לנהל אתרים ומשאבי אינטרנט אחרים למשך ארבע שנים נוספות. התביעה ביקשה שמונה שנים.

מחבר: לב ורשבסקי

אבל הביטוי “שש שנים על בורשט אוקראיני” לא נוצר יש מאין. הוא משלב שתי היסטוריות של אדם אחד. סיוטקין במשך עשורים ניתח מיתוסים יפים על “המטבח הרוסי המקורי” ודיבר בפומבי על כך שלמסורת האוקראינית המודרנית של הבורשט יש היסטוריה משלה. לאחר תחילת המלחמה הגדולה, אותו אדם החל לכתוב על המתרחש באוקראינה – ואחת מהפרסומים הללו הביאה אותו לספסל הנאשמים.

המקרה שלו גם מראה עד כמה רחוק התפשט ברוסיה מנגנון הרדיפה הפלילית על התבטאויות נגד המלחמה. כעת, כדי לקבל עונש כבד, אין צורך להיות מנהיג אופוזיציה או מארגן הפגנות רחוב. לפעמים מספיקים כמה פסקאות בטלגרם – גם אם לפני המלחמה הציבור הכיר את המחבר בעיקר בזכות ספרים על מרקים, פשטידות והיסטוריה של חדרי אוכל סובייטיים. Human Rights Watch מדווחת על מאות תיקים פליליים הקשורים לפרסומים על הצבא הרוסי ולהתבטאויות נגד המלחמה.

מי הוא פאבל סיוטקין ומאיפה מכירים אותו

פאבל סיוטקין נולד ב-1965 בקרסנודר, סיים את לימודיו ב-MGIMO, הפך לדוקטור להיסטוריה, עבד במגזר הפיננסי ובשירות הציבורי. מתחילת שנות ה-2010, ההיסטוריה של האוכל הפכה בהדרגה לנושא המקצועי העיקרי שלו.

יחד עם אשתו אולגה סיוטקינה, הוא עסק בחקר הגסטרונומיה הרוסית והסובייטית. זו לא הייתה אוסף של מתכונים מעניינים “מתיבת הסבתא”. סיוטקינים עבדו עם ספרי בישול ישנים, פרסומים לפני המהפכה, זיכרונות, עיתונות סובייטית, בניסיון לקבוע מתי באמת הופיע המנה הזו או אחרת והיכן מסתיים המסמך ומתחילה האגדה הלאומית היפה.

הם כתבו את “ההיסטוריה הלא-בדויה של המטבח הרוסי”, “ההיסטוריה הלא-בדויה של המטבח הסובייטי”, “ההיסטוריה הלא-בדויה של המוצרים הרוסיים”, CCCP CookBook: True Stories of Soviet Cuisine, “המטבח הרוסי: מהמיתוס למדע” וספרים נוספים. RBC מכנה את סיוטקין מחבר שמונה ספרים, מציינת את פרסי Gourmand World Cookbook Awards שקיבל והשתתפותו ב-Expo-2015 במילאנו כנציג רשמי של רוסיה.

עם זאת, המוניטין של סיוטקין לא הוגבל לקוראי מחקרים היסטוריים. הוא הופיע בטלוויזיה וברדיו כמומחה להיסטוריה של המטבח. הזמינו אותו לספר על מקור המוצרים, הגסטרונומיה הסובייטית והמתכונים הישנים. עבור חלק ניכר מהקהל, הוא היה בדיוק “ההיסטוריון על האוכל”, ולא דמות פוליטית.

לפאבל ולאולגה סיוטקין יש גם ערוץ טלגרם “המטבח הרוסי: היסטוריה” — @FoodHistory. בארכיון שלו – מתכונים ישנים, מוצרים, ספרים, מסורות קולינריות, היסטוריה של אוכל סובייטי ולפני המהפכה.

לאחר פברואר 2022, לצד הגסטרונומיה, הופיעה שם יותר ויותר המלחמה.

כך הבלוג הקולינרי הפך בהדרגה לחלק מתיק פלילי.

מה כתב סיוטקין על בוצ’ה

העילה לרדיפה הייתה פרסום שהופיע בטלגרם באפריל 2022. סיוטקין כתב על התקיפות על קייב ועל מותם של אזרחים בבוצ’ה, והשווה את המתרחש לאירועי מלחמת העולם השנייה ונזכר בבאבי יאר.

ההאשמה הרוסית ראתה במידע שפורסם כוזב ביודעין. בית המשפט מצא את סיוטקין אשם לפי סעיף “ד” חלק 2 סעיף 207.3 לחוק הפלילי של הפדרציה הרוסית – הפצת מידע כוזב ביודעין על השימוש בכוחות המזוינים הרוסיים, שבוצע, לפי ההאשמה, ממניעים של שנאה פוליטית.

סיוטקין עצמו לא הודה באשמה. במכתבים מהכלא הוא כינה את המקרה שלו פוליטי ואמר שהוא נענש “על מילים ועל עמדה אנטי-מלחמתית פתוחה”. זו עמדתו של סיוטקין עצמו; בית המשפט הרוסי קיבל הערכה משפטית הפוכה לפרסומיו.

לקורא הישראלי יש כאן פרט כואב נפרד. סיוטקין עצמו פנה לבאבי יאר – מקום רצח המוני של יהודים על ידי הנאצים בקייב הכבושה. עד כמה האנלוגיה ההיסטורית הספציפית מתאימה, ניתן לדון בנפרד. אבל הבחירה בדימוי מראה את דרך החשיבה הרגילה שלו: ההיסטוריון ניסה לבחון את ההווה דרך עדויות העבר שכבר היו ידועות לו.

זו הסיבה שלחדשות ישראל — Nikk.Agency זו לא רק היסטוריה של תיק פלילי רוסי אחד. זו גם היסטוריה על מה שקורה כאשר ויכוח על עדויות ופרשנות העבר מפסיק להיות ויכוח של היסטוריונים.

ומה הקשר לבורשט האוקראיני

כאן הסיפור הופך כמעט לגרוטסקי.

סיוטקין אכן במשך שנים דיבר בפומבי דברים שלא השתלבו היטב עם התפיסה הפופולרית של הבורשט כמאכל “רוסי מקורי” ללא ספק. אבל הוא לא החליף אגדה לאומית אחת באחרת.

עמדתו הייתה מורכבת יותר.

ההיסטוריון הסביר כי אבות קדומים של הבורשט הופיעו הרבה לפני המדינות הלאומיות המודרניות. המנה עצמה השתנתה במשך מאות שנים, היו גרסאות אזוריות שונות, והבורשט העתיק יכול היה להיות שונה מאוד מהמרק האדום המוכר כיום.

אבל כששאלו את סיוטקין לא על האטימולוגיה העתיקה, אלא על המסורת הקולינרית הלאומית שהתפתחה, התשובה הפכה להרבה יותר ברורה.

בראיון מ-2018, לשאלה למי שייך הבורשט – לאוקראינה, רוסיה או פולין – סיוטקין ענה: “לא, זה בכל זאת מאכל אוקראיני”. הוא הסביר זאת בעיקר במקומו של הבורשט בתרבות היומיומית האוקראינית ובכמות העצומה של גרסאות מקומיות שלו.

ב-2020, כאשר נדונה הבקשה האוקראינית לאונסק”ו, סיוטקין כבר הביא טיעון היסטורי: בספרות הקולינרית הרוסית של המאה ה-19, הבורשט הופיע בעיקר כ“מלאורוסי”, כלומר היה קשור דווקא למסורת הגסטרונומית האוקראינית.

הוא הודה שרוסיה תיאורטית יכולה לנסות להציג את הבורשט כיורש משותף רוסי-אוקראיני, אבל הוא הטיל ספק בכך שניתן יהיה להוכיח זאת באופן משכנע באמצעות מקורות היסטוריים.

זו הבדל משמעותי. סיוטקין לא אמר שהרוסים לא הכינו ולא מכינים בורשט. הוא הבחין בין שני דברים: התפשטות המנה כיום וההיסטוריה של המסורת התרבותית ממנה היא צמחה.

אולי זה בכלל הדרך הטובה ביותר להסביר את הגישה המקצועית שלו.

הוא לא שאל את המנה על הדרכון שלה. הוא שאל את המקורות על התאריך.

אוקראינה השיגה הכרה בתרבות הבורשט באונסק”ו

ב-1 ביולי 2022, הוועדה הבין-ממשלתית של אונסק”ו הכניסה את Culture of Ukrainian borscht cooking — תרבות הכנת הבורשט האוקראיני לרשימת המורשת התרבותית הלא-חומרית הזקוקה להגנה דחופה. בחינת הבקשה האוקראינית הואצה בשל המלחמה המלאה, העקירה והאיום על שימור המסורת עצמה.

ההכרה לא הייתה במתכון עם כמות חובה של סלק או כרוב, אלא בפרקטיקה תרבותית רחבה הרבה יותר. אונסק”ו מדברת על גרסאות אזוריות, העברת מתכונים משפחתית, הכנה משותפת, חגים, מנהגים ותפקיד הבורשט כאחד מסמני הזהות האוקראינית.

עם זאת, הארגון עשה במיוחד הסתייגות: בורשט מבשלים גם במדינות אחרות באזור, והכללת המסורת האוקראינית ברשימה לא אומרת בעלות בלעדית של אוקראינה על המנה עצמה. כלומר, הוויכוח הפופולרי “אונסק”ו קבע למי שייך הבורשט” מנוסח בצורה לא נכונה. הארגון הבינלאומי הכיר בתרבות האוקראינית הספציפית של הכנתו ובצורך בהגנה עליה.

לקורא הישראלי הוויכוח הזה בכלל לא אקדמי. הבורשט הגיע לכאן מזמן יחד עם יוצאי אוקראינה ומדינות אחרות של ברית המועצות לשעבר, אבל בשנים האחרונות הוא קיים יותר ויותר דווקא כאלמנט של התרבות האוקראינית המודרנית בישראל.

חדשות ישראל כבר סיפרו על העיתונאי והסופר הישראלי איגור קולקוב, צאצא של צדיק, שהקדיש לבורשט האוקראיני ספר נפרד — “הספר שלי על בורשט”. עבור קולקוב, הבורשט הוא לא רק מתכון, אלא זיכרון משפחתי, תרבות והיסטוריה של אוקראינה, שהוא כעת מספר עליה בישראל.

עבור קוראי חדשות ישראל, הסיפור הזה, אגב, בכלל לא חדש. כבר סיפרנו עליו כשכתבנו על Borshch Party ביפו — ערב בורשט אוקראיני בישראל, שבו התרבות של המנה הזו התחברה כבר עם הסביבה האוקראינית-יהודית והישראלית. באותו חומר הזכרנו במיוחד את החלטת אונסק”ו לשנת 2022.

מאוחר יותר חזר לנושא גם לב ורשבסקי בחומר “ערב המטבח האוקראיני באשקלון: בורשט-פאטי והסרט ‘טעם החירות'”. שם כבר הייתה היסטוריה ישראלית חיה לחלוטין: הרצאה על ההיסטוריה של הבורשט, הצגת הספר של איגור קולקוב “הספר שלי על בורשט”, טעימות וקולנוע אוקראיני.

כלומר, עבור ישראל, הבורשט מזמן הפסיק להיות רק זיכרון ביתי של יוצאי ברית המועצות לשעבר. כאן הוא קיים גם כתרבות אוקראינית ציבורית – עם ספרים, הרצאות, פסטיבלים, ערבים ביפו ובאשקלון.

ועל הרקע הזה, דבריו של ההיסטוריון הרוסי סיוטקין נראים מעניינים במיוחד.

הוא כינה את הבורשט אוקראיני והסביר זאת במקורות היסטוריים עוד לפני החלטת אונסק”ו. וההכרה הבינלאומית של 2022 קיבעה לא מיתוס על “בעלות בלעדית על המרק”, אלא את קיומה של מסורת תרבותית אוקראינית נפרדת, שעליה דיבר סיוטקין כמה שנים קודם לכן.

ואז המדינה כבר לא באה בשביל ההיסטוריה של האוכל

בנקודה זו, שני קווי הביוגרפיה של סיוטקין מתלכדים.

כאשר הוא התווכח עם מיתוסים על המטבח הרוסי, הוויכוח נשאר ויכוח. סיוטקין יכול היה לכתוב ספר, והמתנגד – מאמר תגובה. אפשר היה לפתוח ספר בישול ישן ולברר היכן מופיע לראשונה השם, מה היה הרכב המנה ומה במאה ה-19 כינו “מלאורוסי”.

לאחר 2022, הכללים השתנו.

Human Rights Watch דיווחה בספטמבר 2025 על לפחות 641 אנשים שנרדפו פלילית מאז תחילת הפלישה המלאה באשמות של הפצת “מידע כוזב” על הצבא או “הכפשתו”. בסך הכל, לפי נתוני הארגון לזכויות אדם, עד לאותו רגע, תיקים פליליים על התבטאויות נגד המלחמה נגעו ביותר מאלף אנשים.

הרשויות הרוסיות מצדיקות נורמות כאלה בצורך להילחם במידע כוזב ביודעין על הכוחות המזוינים. ארגוני זכויות אדם, כולל Human Rights Watch, רואים במקרים רבים כאלה כחלק ממערכת רחבה יותר של דיכוי ביקורת שקטה על המלחמה.

והמקרה של סיוטקין במיוחד מראה לא בגלל שהוא איזה מתנגד יוצא דופן לקרמלין.

דווקא להפך.

הוא לא עמד בראש מפלגה פוליטית. לא פיקד על תנועת מחאה. לא היה פרשן צבאי מקצועי. האיש כתב ספרים על מטבח, הופיע בטלוויזיה לספר על מתכונים, ייצג את רוסיה ב-Expo, חקר פרסומים קולינריים ישנים וניהל יחד עם אשתו ערוץ על היסטוריית האוכל.

ואז כתב כמה פסקאות על המלחמה.

עד לא מזמן, ערוצי הטלוויזיה הממלכתיים והרוסיים הגדולים הזמינו אותו בעצמם לספר לצופים מדוע המציאות ההיסטורית מורכבת יותר מאגדה יפה. כשדובר על בורשט, אפשר היה לדון במחשבה הזו.

כשדובר על בוצ’ה, המנגנון כבר היה שונה.

תהליך סגור. סעיף פלילי. שש שנות מאסר.

לכן הכותרת “שש שנים על בורשט אוקראיני” אינה מדויקת למעשה. בתיק הפלילי אין אישום על הכרה בבורשט כאוקראיני. סיוטקין הורשע על פרסומים על הצבא הרוסי, שבית המשפט ראה בהם כוזבים ביודעין.

אבל הבורשט עוזר להבין, את מי בדיוק הכניסו לכלא.

היסטוריון, שכל עבודתו המקצועית התבססה על הרגל פשוט: לא לקבל גרסה יפה ונוחה של העבר רק כי חזרו עליה זמן רב.

עם הבורשט, ההרגל הזה הוביל אותו לספרי בישול רוסיים ישנים ולמסקנה שלמסורת האוקראינית יש היסטוריה משלה.

עם המלחמה, היא הובילה אותו לפרסום על בוצ’ה.

על הראשון התווכחו איתו.

על השני, בית המשפט הרוסי נתן לו שש שנים.