“השטעטל האוקראיני” בדניפרו: יבגני קוטליאר צילם במשך עשרים שנה את העולם היהודי הנעלם — ובשנת 2022 חיפש בו בעצמו מקלט

ב-30 באוגוסט 2026 נפתחה במוזיאון ‘זיכרון העם היהודי והשואה באוקראינה’ בדניפרו תערוכה של האמן והחוקר מחארקוב יבגן קוטליאר ‘השטעטל האוקראיני. חזרה למקומות הכוח. מסעות צילום בעיירות היהודיות לשעבר’. כפי שמדווחת הקהילה היהודית של דניפרו, התערוכה נוצרה מחומרים של משלחות שקוטליאר ערך מ-2002 עד 2024, והיא תעבוד בדניפרו עד ה-14 באוקטובר.

מחבר: אלכסנדר חמלניצקי

נוצר סיפור ארוך יותר מהודעה מוזיאלית רגילה. במשך יותר מעשרים שנה צילם קוטליאר בתי כנסת ישנים, בתי קברות יהודיים, רחובות, בתים, אנשים ואת אותם מרחבים ריקים בעיירות האוקראיניות, שבהם החיים היהודיים היו פעם חלק מהמרקם העירוני עצמו. ואז הגיע 2022, והאמן נאלץ לעזוב בעצמו את חארקוב המופגזת, והמקומות שאליהם הגיע בעבר עם מצלמה כחוקר, פתאום הפכו לנתיב הפינוי שלו עצמו.

שטעטל — זה לא רק ‘רובע יהודי’

לקורא הישראלי כדאי קודם להבין את המילה. שטעטל מגיע מיידיש ומשמעותו המילולית היא עיירה קטנה, אך בהיסטוריה של יהדות מזרח אירופה המשמעות רחבה יותר. מדובר בעיר או יישוב קטן שבו התקיימה קהילה יהודית גדולה, לעיתים דומיננטית, עם בתי כנסת, בתי מדרש, בעלי מלאכה, מסחר, מוסדות צדקה, בתי ספר וחיים יומיומיים ביידיש.

כלומר, שטעטל — זה לא אזור שבו הושיבו יהודים בתוך עיר זרה. לעיתים קרובות זה היה העיר עצמה, שבה חיו יהודים במשך דורות לצד אוקראינים, פולנים, ארמנים וקהילות אחרות. עיירות כאלה כיסו את ווהלין, פודוליה, גליציה, בוקובינה, זקרפטיה ושטחים אחרים של אוקראינה הנוכחית.

לאחרונה סיפרו ב-נאנובוסטי כיצד חוקרים בדקו יותר מ-30 בתי כנסת שנשמרו בפודוליה ההיסטורית. זו בערך אותה גיאוגרפיה של זיכרון: ערים קטנות שבהן מהקהילה היהודית הגדולה נותרו היום לעיתים כמה מבנים, בית קברות, כתובת על הקיר — או בכלל רק מידע ארכיוני.

קוטי, דובנו, מדז’יבוז’, צ’רנוביץ, סקלאט

קוטליאר נסע למקומות האלה מאז 2002. בהתחלה צילם על סרט, אחר כך עבר לצילום דיגיטלי, מאוחר יותר השתמש גם במצלמת סמארטפון איכותית. עם זאת, הוא במודע לא השאיר את הצילומים כתיעוד רגיל: עבד עם ניגודיות והכהות, עשה פוטומונטאז’ים, לפעמים חיקה את המרקם של הדפסים ישנים מפלטות זכוכית.

בתמונות ניתן לראות את בית הקברות היהודי הישן בקוטי, את בית הכנסת הגדול בדובנו, את חורבות בית הכנסת בסקלאט, את המרחב היהודי של צ’רנוביץ, את הוותיק של בורשטין ששרד את הכיבוש הנאצי. יש גם את מדז’יבוז’, שמופיע בפרויקט כאחד ממרכזי ההיסטוריה החסידית.

וכאן הגיאוגרפיה של התערוכה מתקרבת באופן בלתי צפוי לישראל של היום. מדז’יבוז’ קשור לבעש”ט, מייסד החסידות, ועשרות שמות של ערים ועיירות אוקראיניות ממשיכים לחיות היום בשמות החצרות החסידיות בירושלים ובבני ברק. נאנובוסטי ניתחו בפירוט את הקו הזה במאמר על השושלות החסידיות הגדולות ביותר ושורשיהן האוקראיניים.

לכן בית ישן או בית כנסת בתמונות של קוטליאר עבור חלק מהישראלים — זה בכלל לא אקזוטיקה מזרח אירופית זרה. לפעמים מהמבנה הזה למשפחה ישראלית מודרנית, לבית כנסת או לקהילה חסידית יש רק כמה דורות.

שישה דרכים שונות להסתכל על עולם שנעלם

התערוכה בדניפרו מחולקת לשישה מחזורים: ‘קווי המתאר של השטעטל’, ‘דממה. פנורמות של אידישלנד’, ‘האסתטיקה של ההזנחה’, ‘אסימטריה של הזמן’, ‘פני העיירות’ ו’שטעטל. טרנסגרסיה’. כל אחד מהם מסתכל על העיירה היהודית לשעבר קצת אחרת — דרך אדריכלות, נוף, ריקנות, פנים אנושיות, בתי קברות ישנים או התנגשות העבר עם איך שהמקומות האלה נראים עכשיו.

עוד מילה שיכולה להיות לא מוכרת — אידישלנד. זה לא מדינה ולא שטח מוגדר בגבולות. כך מכנים את העולם התרבותי העצום של יהודי מזרח אירופה, המאוחד בשפת היידיש, בספרות, במסורת הדתית, בקשרים מסחריים ומשפחתיים. אוקראינה הייתה אחד מהמרחבים המרכזיים שלו.

לפני השואה העולם הזה היה מאוכלס באנשים. אחריה במקומות רבים נותרה כבר גיאוגרפיה ללא הקהילות הקודמות. בדיוק את התחושה הזו — כאילו העיר עומדת, הרחוב במקומו, הבית לא נעלם, אבל האדם שמילא את כל זה במשמעות כבר איננו — חוזרת בעבודות של קוטליאר.

עז, שממנה הכל התחיל

יש לסיפור האקדמי הגדול הזה גם אפיזודה לא אקדמית בכלל. קוטליאר נזכר כיצד במהלך אחת הנסיעות הראשונות ב-2002 ניגשה אליו עז באופן בלתי צפוי — ובאותו רגע היא נראתה לו משום מה כשליח חי מהעולם שנעלם של העיירה.

מאז הוא חזר לשם שוב ושוב. הביא סטודנטים, חברים, אחר כך את ילדיו, נפגש עם היהודים המקומיים האחרונים, חיפש מבנים, בתי קברות, עקבות של בנייה ישנה. במשך שני עשורים זה הפסיק להיות רק אוסף של משלחות מדעיות והפך בהדרגה לחלק מהביוגרפיה האישית שלו.

קוטליאר עצמו עוסק במורשת היהודית באופן מקצועי כבר שנים רבות. הוא פרופסור וראש המחלקה לאמנות מונומנטלית באקדמיה הממלכתית לעיצוב ואמנות של חארקוב, עומד בראש המועצה האקדמית של האגודה האוקראינית ליהדות. עבודת הדוקטורט שלו הוקדשה לבתי הכנסת של אוקראינה מהמאה ה-16 עד תחילת המאה ה-20; ב-2001 וב-2003 הוא עבר התמחות בירושלים.

עבור נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency הפרט הביוגרפי הזה מסביר היטב את טבעו של הפרויקט. לפנינו לא אדם שהחליט פעם לעשות סדרה יפה על בתים ישנים, אלא חוקר שעבורו המורשת היהודית האוקראינית הייתה במשך עשורים גם עבודה מדעית, גם אמנות וגם סיפור אישי.

ב-2022 המסלול התהפך לכיוון ההפוך

לאחר תחילת הפלישה הרוסית המלאה, הסיפור הזה קיבל עוד שכבה. במרץ 2022 קוטליאר עם משפחתו עזב את חארקוב למערב אוקראינה, נמלט מהפגזות רוסיות. והדרך שוב הובילה אותו דרך המקומות שהוא חקר במשך כל כך הרבה שנים.

ההבדל היה פשוט ולא נעים. בעבר הוא הגיע לשם בעצמו, בחר את המסלול וחיפש עקבות של הדורות הקודמים. עכשיו הוא נסע דרכם כפליט מהעיר שלו. מקומות הזיכרון הפכו פתאום למקומות שבהם האדם עצמו מנסה להרגיש איזושהי יציבות.

מכאן גם ‘מקומות הכוח’ בשם התערוכה. עבור קוטליאר זה הפסיק להיות מטאפורה יפה מקטלוג מוזיאלי. השטעטלים לשעבר התגלו כקשורים לא רק לאנשים שחיו שם לפני מאה או מאתיים שנה, אלא גם למלחמה שלו עצמו.

המלחמה הוסיפה עוד בעיה — האנדרטאות עצמן להיסטוריה היהודית באוקראינה שוב נמצאות בסכנה. נאנובוסטי כבר פרסמו רשימה של בתי כנסת, בתי קברות, מבנים קהילתיים ואובייקטים יהודיים אחרים שנפגעו מהתוקפנות הרוסית. זה יוצא דבר די מריר: קוטליאר צילם במשך שנים רבות את המורשת שנעלמה בהדרגה מהזמן ומההזנחה, ועכשיו חלק מהאובייקטים האלה קיימים גם בתוך אזור מלחמה גדולה.

מאוקראינה — לניו יורק, ואז חזרה

הפרויקט כבר הספיק לצאת הרבה מעבר לגבולות אוקראינה. בקיץ 2024 הציג מרכז המחקר היהודי של אוניברסיטת פורדהם את ‘השטעטל האוקראיני: חזרה למקומות הכוח’ בספריית משפחת וולש בניו יורק. לוח השנה של האוניברסיטה מציין את תקופת התצוגה מ-21 ביוני עד 23 באוגוסט 2024, ולתערוכה יצא קטלוג נפרד בהיקף של 120 עמודים.

אחרי ניו יורק הוצגו העבודות בחארקוב, קייב ואוז’גורוד, ועכשיו התערוכה הגיעה לדניפרו. התצוגה בדניפרו מתקיימת בסיוע הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה; הפרויקט עצמו נוצר בתמיכה כספית של המרכז התרבותי היהודי ‘בית דן’ בחארקוב ובהשתתפות אוניברסיטת פורדהם, האקדמיה לעיצוב ואמנות של חארקוב, האגודה האוקראינית ליהדות ושותפים נוספים.

בפתיחה בדניפרו ניגנה הכנרת אדל קונטרוביץ’. המוזיקה כאן הייתה במקום: המוזיאון מנסה להראות את השטעטל לא כסט של שרידים ארכיאולוגיים, אלא כעולם שבו היו צלילים משלו, שפה, אנשים, ויכוחים, חגים וחיים יומיומיים רגילים.

למה התערוכה הזו נוגעת לישראל

מישראל השטעטל האוקראיני נתפס בקלות כהיסטוריה רחוקה מאוד של האשכנזים אי שם ‘באירופה’. אבל כדאי להתחיל לקרוא את שמות המקומות, והמרחק מצטמצם במהירות: מדז’יבוז’, ברדיצ’ב, צ’רנוביל, סקווירה, ברצלב, סדיגורה, ויז’ניץ, בעלז.

השמות האלה לא נשארו על מפות האימפריה האוסטרו-הונגרית והרוסית הישנות. הם עברו יחד עם האנשים. היום אפשר למצוא אותם על שלטי בתי כנסת, בשמות קהילות חסידיות, בעיתונות דתית, בירושלים ובבני ברק. ובכל סתיו עשרות אלפי אנשים טסים מישראל לאומן — גם לא למען ‘מזרח אירופה’ מופשטת, אלא למקום ספציפי של זיכרון יהודי.

התערוכה של קוטליאר מראה צד אחר של אותו דרך. לא ישראל נוסעת למקומות האלה, אלא המקומות עצמם מגיעים דרך הצילומים לצופה המודרני ומזכירים: חלק עצום מההיסטוריה היהודית של מזרח אירופה התרחשה דווקא בערים ובעיירות של אוקראינה הנוכחית.

איך לראות את התערוכה

התערוכה ‘השטעטל האוקראיני. חזרה למקומות הכוח’ תעבוד במוזיאון ‘זיכרון העם היהודי והשואה באוקראינה’ עד ה-14 באוקטובר 2026. המוזיאון נמצא בדניפרו, במרכז ‘מנורה’, בכתובת רחוב שלום עליכם, 4/26; ניתן לבקר בתערוכה בימי רביעי וראשון מ-10:00 עד 19:00, הכניסה למוזיאון נסגרת ב-18:00.

בעוד כמה שבועות התצוגה תפורק, התמונות ייסעו הלאה או יחזרו לארכיון. אבל המקומות עצמם יישארו — חלקם משוחזרים, חלקם נטושים, חלקם עדיין נעלמים לאט. ונראה שזה בדיוק הסיבה שקוטליאר מצלם אותם כבר יותר מעשרים שנה: לא כדי לשמר את העבר בתמונה יפה בשחור-לבן, אלא כדי שלפחות יישאר לו כתובת.