אליפות העולם 2026 החלה במקסיקו סיטי: כדורגל, כסף, פוליטיקה וחלומות ללא ישראל ואוקראינה

מקסיקו סיטי נתנה את האות לפתיחת טורניר שכמותו הכדורגל עוד לא ראה

גביע העולם בכדורגל 2026 התחיל ב-11 ביוני במקסיקו סיטי – לא רק כמונדיאל נוסף, אלא כפרויקט הכדורגל הגדול ביותר בהיסטוריה של פיפ”א. לראשונה הטורניר מתקיים לא במדינה אחת ואפילו לא בשתיים, אלא בשלוש: מקסיקו, ארצות הברית וקנדה. לראשונה משתתפות 48 נבחרות בשלב הסופי. לראשונה לוח הזמנים נפרס על פני 104 משחקים, והגיאוגרפיה של הטורניר מכסה 16 ערים בצפון אמריקה.

זה כבר לא גביע העולם במובן הישן, שבו כמה שבועות של כדורגל התקיימו במדינה אחת ובאווירה אחת. גביע העולם – 2026 דומה יותר לאימפריה ניידת של ספורט: מקסיקו סיטי, טורונטו, לוס אנג’לס, ניו יורק, מיאמי, דאלאס, סיאטל, ונקובר, מונטריי, גוודלחרה – ערים שונות, אזורי זמן שונים, אצטדיונים שונים, רקעים פוליטיים שונים.

וכל זה התחיל שם, היכן שהכדורגל כבר הפך להיסטוריה.

באצטדיון “אצטקה” במקסיקו סיטי, שנקרא באופן רשמי Mexico City Stadium במהלך הטורניר, התקיימה טקס הפתיחה הראשון. האצטדיון הזה ראה את גביעי העולם של 1970 ו-1986, ראה את פלה, מראדונה, גמרים גדולים ומיתוסים גדולים. עכשיו הוא הפך לאצטדיון הראשון שאירח משחקים בשלושה גביעי עולם שונים.

לפני המשחק היה מופע. שאקירה, J Balvin, Burna Boy, Andrea Bocelli, EJAE, David Guetta, Megan Thee Stallion – פיפ”א רצתה להראות בבירור שהגביע העולמי החדש יהיה לא רק אירוע ספורטיבי, אלא גם אירוע מוזיקלי, טלוויזיוני ומסחרי בקנה מידה עולמי.

יפה? כן.

יקר? מאוד.

ולא נגיש לכולם.

המשחק הראשון: מקסיקו – דרום אפריקה והערב שהבירה תזכור

משחק הפתיחה מקסיקו – דרום אפריקה התחיל בערך ב-13:00 לפי הזמן המקומי, כלומר מאוחר בערב עבור קייב וישראל. עבור המקסיקנים זה לא היה רק פתיחת הטורניר, אלא חג לאומי. הרשויות במקסיקו סיטי הכריזו על ה-11 ביוני כיום חג והמליצו לתושבי הבירה, היכן שאפשר, לעבוד מהבית.

האצטדיון היה מלא בציפייה. לא רק כדורגלית – היסטורית.

מקסיקו ניצחה את דרום אפריקה בתוצאה 2:0. עבור המארחים זה כמעט תסריט אידיאלי: אצטדיון ביתי, משחק פתיחה, אווירה חגיגית וניצחון שנותן מיד לטורניר דחיפה רגשית. במשחקים כאלה חשוב לא רק התוצאה. חשוב שהמדינה תרגיש: המונדיאל התחיל בדיוק כאן, בדיוק אצלנו, בדיוק עכשיו.

אבל מאחורי התמונה החגיגית כבר נראים הקצוות החדים.

לפני פתיחת הטורניר התקיימו במקסיקו סיטי הפגנות. אלפי אנשים חסמו את השדרה המובילה לאצטדיון, והמבקרים מתחו ביקורת על המחירים הגבוהים לכרטיסים, לינה, תחבורה ושירותים נלווים. גביע העולם הפך לחג, אבל חג מאוד יקר. וזוהי אחת הנושאים המרכזיים של גביע העולם 2026: הכדורגל הופך לגלובלי יותר, עשיר יותר, זוהר יותר – אבל לאוהד הרגיל קשה יותר להיות בתוך החג הזה, ולא רק לצפות בו בטלוויזיה.

הגביע העולמי הגדול ביותר: 48 נבחרות, 16 ערים וגמר ליד ניו יורק

הפורמט של גביע העולם 2026 שינה את הארכיטקטורה של הטורניר. עכשיו בשלב הסופי 48 נבחרות, מחולקות ל-12 קבוצות של ארבע נבחרות. לשלב הפלייאוף עולות שתי הנבחרות הטובות ביותר מכל קבוצה ושמונה הנבחרות הטובות ביותר שסיימו במקום השלישי. לכן נוספה שלב חדש – שמינית הגמר. לאלופה עכשיו צריך לעבור דרך ארוכה יותר, והטורניר הפך לצפוף ובלתי צפוי יותר.

זה טוב למדינות שבעבר כמעט לא היו להן סיכוי להגיע למונדיאל. בשנת 2026 בשלב הסופי יש כמה דבוטנטים, כולל אוזבקיסטן, ירדן, כף ורדה וקורסאו. עבורם עצם ההגעה לגביע העולם – כבר היסטוריה לאומית שתסופר במשך עשורים.

אבל הרחבת הטורניר יש לה גם צד אחר.

יותר נבחרות – יותר משחקים. יותר משחקים – יותר כסף. יותר כסף – יותר פוליטיקה סביב הכדורגל. פיפ”א מקבלת מוצר ענק לטלוויזיה, ספונסרים, כרטיסים ופלטפורמות דיגיטליות. המדינות המארחות מקבלות זרם תיירים, עומס על הערים, שאלות בטיחות ואי שביעות רצון של אלה שלא מבינים מדוע הכדורגל צריך להפוך למותרות.

הגמר יתקיים ב-19 ביולי באצטדיון MetLife באיסט רתרפורד, ניו ג’רזי, ליד ניו יורק. זה גם סמלי: המשחק המרכזי של הגביע העולמי הגדול ביותר יתקיים לא בבירת הכדורגל של העולם הישן, אלא במטרופולין אמריקאי, שבו הספורט הפך מזמן לתעשיית מופעים, פרסום וכסף גדול.

ערי הטורניר: ממקסיקו סיטי ועד ונקובר

הגיאוגרפיה של גביע העולם 2026 נראית כמו מפת הכוח החדש של הכדורגל.

במקסיקו משחקות מקסיקו סיטי, גוודלחרה ומונטריי. בקנדה – טורונטו וונקובר. בארצות הברית – לוס אנג’לס, ניו יורק/ניו ג’רזי, מיאמי, דאלאס, יוסטון, אטלנטה, קנזס סיטי, פילדלפיה, בוסטון, סיאטל ואזור סן פרנסיסקו.

עבור האוהדים זה חלום ומבחן בו זמנית. היום משחק במקסיקו, אחר כך טיסה לארצות הברית, ואז קנדה, ואז שוב דרום. יפה על המפה, קשה בכיס.

עבור הצופים הישראלים יש עוד נקודה: זמן המשחקים. חלק מהמשחקים יתקיימו בלילה או מאוחר בערב לפי ישראל. כלומר, החיים הכדורגליים הרגילים יהפכו שוב לליליים: בתי קפה, צפיות ביתיות, טלפונים ליד המיטה, שינה קצרה לפני העבודה ושיחות בבוקר – מי הבקיע, מי נכשל, מי כבר נראה כפייבוריט.

כך חי המונדיאל.

לא רק באצטדיונים.

ישראל ואוקראינה שוב צופות מהצד

עבור הקהל הישראלי גביע העולם 2026 התחיל עם כאב מוכר: נבחרת ישראל לא בטורניר. מאז 1970, כאשר ישראל שיחקה בפעם היחידה בגביע העולם במקסיקו, המדינה לא חזרה לשלב הסופי. ועכשיו, כשהמונדיאל שוב התחיל בדיוק במקסיקו, הלולאה ההיסטורית הזו נראית במיוחד בולטת.

ישראל עברה את המוקדמות האירופיות בקבוצה I יחד עם נורבגיה, איטליה, אסטוניה ומולדובה. הקבוצה הייתה קשה, אבל לא בלתי אפשרית. בסופו של דבר נורבגיה תפסה את המקום הראשון וקיבלה כרטיס ישיר, איטליה סיימה שנייה והלכה לפלייאוף, וישראל סיימה שלישית – 12 נקודות, הפרש שערים מינוס 1.

זה לא קטסטרופה ברמת כישלון מוחלט. אבל גם לא פריצת דרך.

לישראל היו קטעים טובים, היו ניצחונות, היו תקוות. הניצחון על אסטוניה 3:1 ביוני 2025 אפילו העלה את הנבחרת למקום השני בקבוצה באותו רגע ונתן לאוהדים תחושה שיש סיכוי.

אחר כך הכל חזר למציאות של המוקדמות האירופיות. שם אי אפשר לחיות במשחקים מוצלחים בודדים. צריך לשמור על הקצב כל המחזור, לקחת נקודות לא רק היכן שנוח, ולעמוד בלחץ מול נבחרות שיש להן מהירות גבוהה יותר, סגל עמוק יותר ובית ספר קשוח יותר.

למה לישראל שוב לא הספיק הצעד

הכדורגל הישראלי חי מזמן בין שני מצבים: “הנה זה יצליח” ו”שוב לא הספיק”. יש שחקנים מוכשרים, יש ערבים זוהרים, יש דורות צעירים טובים, יש מועדונים שיודעים להפתיע באירופה. אבל הנבחרת עדיין לא מצליחה לאסוף את כל זה למערכת בוגרת יציבה.

הבעיה לא רק במאמן ולא רק בדור מסוים.

הבעיה עמוקה יותר: אינטנסיביות הליגה, פיזיקה, משמעת הגנתית, מהירות קבלת החלטות, מנטליות במשחקים מול יריבים בכירים. במוקדמות גביע העולם לא סולחים על פרטים קטנים. כישלון אחד בהגנה, מחצית אחת אבודה, משחק אחד בלי ריכוז – וכל הקמפיין הופך לסיפור על איך שוב כמעט הצליח.

לכן גביע העולם 2026 עבור ישראל – זה לא רק טורניר בלי הנבחרת שלה. זה תזכורת שהחלום על חזרה לגביע העולם צריך להיות לא סיסמה, אלא פרויקט. עם בתי ספר לילדים, תשתית נורמלית, חינוך מאמנים, ליגה חזקה וסבלנות.

חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר הזה חשוב לדבר לא רק על הפתיחה היפה במקסיקו סיטי, אלא גם על כך שהכדורגל הישראלי שוב נשאר מחוץ לדלת של הטורניר הגדול. האוהדים צופים בחגיגה, אבל בפנים נשארת השאלה: למה מדינה שאוהבת כל כך את הכדורגל, כבר יותר מחצי מאה לא מצליחה לחזור לבמה המרכזית?

אוקראינה: מלחמה, פלייאוף וכרטיס אבוד

גם אוקראינה לא תשחק בגביע העולם 2026. וזוהי כאב נפרד.

הנבחרת האוקראינית היא לא רק קבוצת כדורגל. לאחר הפלישה הרוסית המלאה ב-2022 היא הפכה לסמל של מדינה שממשיכה לחיות, לשחק, לשיר את ההמנון, לעלות למגרש ולהזכיר לעולם: אוקראינה קיימת. גם כשהערים תחת מתקפה. גם כשהכדורגלנים חושבים לא רק על טבלת הטורניר, אלא גם על משפחות, חזית, נפגעים, מתנדבים, חיילים, אזעקות אוויריות.

במרץ 2026 אוקראינה הפסידה לשוודיה 1:3 בחצי גמר הפלייאוף האירופי של המוקדמות. המשחק התקיים ב-26 במרץ, והסטטיסטיקה נראתה פרדוקסלית: אוקראינה החזיקה בכדור יותר – 68.3% מול 31.7%, אבל התוצאה נשארה לטובת השוודים.

כדורגל כזה הוא במיוחד אכזרי. אתה יכול לשלוט בכדור, לבנות התקפות, להחזיק בשטח, אבל להפסיד את הרגעים המכריעים.

עבור אוקראינה זה היה מכה לא רק לשאיפות הספורטיביות. הפורמט המורחב של הטורניר נתן תקווה: יותר נבחרות, יותר מקומות, יותר סיכויים. אבל המוקדמות האירופיות עדיין נשארו מטחנה. כאן אין מעברים קלים, במיוחד כשהדרך עוברת דרך הפלייאוף.

אוקראינה הייתה בגביע העולם רק פעם אחת – ב-2006 בגרמניה, שם הגיעה לרבע הגמר. מאז כל מחזור חדש הופך לציפייה לחזרה. ב-2026 זה שוב התפספס.

ובכל זאת הכדורגל האוקראיני לא נעלם. הוא קיים למרות המלחמה. בזה כוחו.

כדורגל בלי פוליטיקה בלתי אפשרי: איראן, רוסיה, בלארוס והשערוריות סביב הטורניר

פיפ”א אוהבת לחזור על כך שכדורגל מאחד את העולם. חלקית זה נכון. אבל גביע העולם 2026 מהימים הראשונים מראה: הכדורגל לא חי בוואקום. הוא משקף מלחמות, סנקציות, קונפליקטים הגירה, קרעים דיפלומטיים, פחדים וכסף.

בטורניר משחקת נבחרת איראן. עבור ישראל זה לא רק שורה ברשימת המשתתפים. איראן – מדינה שמאיימת על ישראל, תומכת במבנים טרוריסטיים והפכה מזמן את הספורט לחלק מהתצוגה הבינלאומית שלה. הנבחרת האיראנית ממוקמת במקסיקו, למרות שמשחקי שלב הבתים שלה מתקיימים בארצות הברית. על רקע היחסים בין וושינגטון לטהרן זה נראה כמו עוד דוגמה לכך שספורט ופוליטיקה הולכים יד ביד, גם אם פיפ”א עושה רושם שיש ביניהם חומה.

רוסיה ובלארוס לא השתתפו במוקדמות. הן הושעו לאחר תחילת הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה ב-2022. וזוהי חלק הוגן מהבידוד הספורטיבי: מדינה תוקפנית לא יכולה להרוס ערים אוקראיניות ובו זמנית לשחק בחגיגת הכדורגל העולמית.

יש גם שערורייה אחרת – עם השופט הסומלי עומאר ארטן. הוא היה אמור להיות השופט הראשון מסומליה בשלב הסופי של גביע העולם, אבל הרשויות בארצות הברית סירבו להכניסו. ארטן סיפר על חקירה של שעות רבות והחזרה דרך איסטנבול. פיפ”א כינתה את המצב לא נעים, אבל למעשה הכירה בכך שהיא לא שולטת בהחלטות ההגירה של המדינות.

כך נראה המונדיאל המודרני.

על הבמה – שאקירה.

על המגרש – מקסיקו ודרום אפריקה.

מאחורי הקלעים – ויזות, הפגנות, סנקציות, מלחמות, מחירים ודיפלומטיה.

החגיגה היקרה ביותר שמראה את העולם האמיתי

גביע העולם 2026 התחיל יפה. מקסיקו סיטי קיבלה ערב שיזכרו. מקסיקו ניצחה במשחק הפתיחה. פיפ”א קיבלה תמונה רחבת היקף. הטלוויזיה – מוצר אידיאלי. הספונסרים – תצוגה עולמית.

אבל אם מסתכלים מקרוב, הטורניר הזה לא רק על כדורגל.

הוא על העולם החדש, שבו הספורט הפך לחלק מפוליטיקה גדולה ועסקים גדולים. שבו האוהד רוצה חגיגה, אבל נתקל במחירים. שבו מדינות מארחות משחקים, אבל מקבלות הפגנות. שבו נבחרות משחקות, אחרות מושעות, שלישיות לא עברו את המוקדמות, ורביעיות הופכות את השתתפותן לאות דיפלומטי.

עבור ישראל גביע העולם 2026 – זה חגיגה בלי הנבחרת שלה וסיבה לשאול בכנות, למה המדינה שוב נשארה בצד. עבור אוקראינה – זה כאב של חזרה שלא התרחשה ותזכורת שגם בזמן מלחמה החלום הספורטיבי ממשיך לחיות. עבור רוסיה – זו בידוד שהיא קיבלה לא על כדורגל, אלא על תוקפנות. עבור איראן – השתתפות על רקע איומים, קונפליקטים וחוסר אמון.

ולעולם כולו זה גביע שמראה כבר מהיום הראשון: הכדורגל כבר לא יכול להיות רק משחק.

הוא גדול מדי.

יקר מדי.

פוליטי מדי.

ובדיוק בגלל זה יעקבו אחריו לא רק האוהדים. יעקבו אחריו ממשלות, ערוצי טלוויזיה, מפרסמים, דיפלומטים, תפוצות, צבאות אוהדים והמדינות שכרגע נותר להן רק לחלום על חזרה לרמה הזו.