הקרמלין עבר במעגל הכובעים: למה פוטין אסף את האוליגרכים ב-26 במרץ אחרי הקונגרס של RSPP ולמה זה מריח מחוסר בכסף למלחמה

ב-26 במרץ 2026 נערך במוסקבה הקונגרס ה-XXXV של איגוד התעשיינים והיזמים הרוסי. החלק הציבורי התקיים במרכז הלאומי ‘רוסיה’, שם פוטין נאם בפני העסקים הגדולים. הקרמלין הודיע מראש על פגישה סגורה נפרדת לאחר הקונגרס – עם חברי הלשכה של איגוד התעשיינים והיזמים הרוסי ויזמים מוזמנים. דווקא סביב החלק הסגור הזה התעורר הרעש הפוליטי העיקרי.

לפי נתוני The Bell, בפגישה הסגורה הזו הבהיר בעל הקרמלין שהוא מתכוון להמשיך במלחמה נגד אוקראינה, ואז הציע לעסקים הגדולים לעשות תרומות ‘מרצון’ לתקציב. שני מקורות של הפרסום תיארו נוסחה קשה יותר: דובר על המשך המלחמה לפחות עד שליטה מלאה על דונבאס. למחרת דיווח רויטרס שהקרמלין מפרש זאת אחרת: דמיטרי פסקוב הכחיש שפוטין ביקש ישירות מהעסקים לממן את המלחמה, אך הודה שאחד המשתתפים אכן הציע סכום גדול, ו-The Bell ו-Financial Times כתבו על תרומות מרצון ועל נכונות להמשיך את הקמפיין הצבאי.

לקהל הישראלי בסיפור הזה חשוב לא רק ההשפלה הקרמלינית עצמה, כאשר מדינה עם ארסנל גרעיני מתחילה למעשה לעקוף את המיליארדרים שלה. חשוב יותר: זה נראה כמו אות שקוף למדי על מתח פיננסי בתוך המערכת. אם אפילו עם תקציב צבאי מספר אחד ועם עלייה פורמלית במחירי הנפט הקרמלין מתחיל לנער את העשירים במיוחד, אז השאלה כבר לא בתעמולה, אלא בקופה.

הפגישה הסגורה לאחר הקונגרס של איגוד התעשיינים והיזמים הרוסי הפכה לחשובה יותר מהקונגרס עצמו

בפומבי בקונגרס דיבר פוטין על אקלים עסקי, השקעות ו’שמרנות מתונה’ בהוצאות. הכל כרגיל: שפה שאמורה להרגיע את האליטות. אבל דווקא השיחה הסגורה לאחר הבמה הציבורית התבררה כמשמעותית פוליטית יותר. The Bell כתב שבמהלכה המנהיג הקרמליני למעשה הביע שני דברים: המלחמה נמשכת, והעסקים יצטרכו להשתתף במילוי התקציב בנפרד, מעבר לנטל המס הרגיל. רויטרס לאחר מכן העביר פרט חשוב נוסף: בין אלה שדווחו שהגיבו, נקרא שמו של סולימאן קרימוב, שלכאורה הבטיח 100 מיליארד רובל. הקרמלין, אחזור, לא אישר בדיוק את הפרשנות הזו, אבל עצם העובדה של הצדקה דחופה כבר מראה.

זהו עצב כל הסיפור. בלוגיקה הרגילה שלה המערכת הרוסית לא מבקשת. היא מחרימה. דרך מיסים, דרך גביות ‘מרצון’, דרך לחץ פוליטי, דרך חלוקת זרמים מחדש. לכן כאשר מדובר בשיחה אישית עם אוליגרכים לאחר הקונגרס של איגוד התעשיינים והיזמים הרוסי, המשמעות נקראת במהירות: השאלה כל כך רגישה שהיה צריך לפתור אותה באופן ידני.

כאן כבר לא נראה מחווה של כוח, אלא ריח של מחסור

הרקע הכלכלי במוסקבה לא נעים. רויטרס כתב שרוסיה מתמודדת בו זמנית עם גירעון תקציבי והאטה כלכלית, והגרדיאן בהתייחסות לאותם אירועים הזכיר: הגירעון בתקציב הפדרלי בחודשיים הראשונים של 2026 כבר עלה על 90% מכל הרמה המתוכננת לשנה. במקביל, ההוצאות על ביטחון עלו ב-42% בהשוואה לשנה הקודמת. פורמלית המערכת עדיין מחזיקה מעמד. אבל היא מחזיקה מעמד במחיר הולך וגדל.

מכאן כל הלוגיקה של הרטוריקה החדשה הזו של גבייה. כאשר המלחמה הופכת לא למסע קצר אלא למודל קיום קבוע של המשטר, הכסף תמיד חסר. במיוחד אם ההוצאות על הצבא והמלחמה הופכות לעדיפות העיקרית, וכל השאר צריך להצטמצם או להעביר לעסקים. רויטרס כתב בנפרד שהממשלה הרוסית כבר שוקלת קיצוץ של 10% בהוצאות לא דחופות, אם תנאי הנפט לא יעניקו הקלה צפויה.

עליית הנפט עוזרת למוסקבה, אבל אוקראינה פוגעת בעצם הדרך להרוויח מהמלחמה הזו

כאן מתחיל החלק החשוב במיוחד. כן, המלחמה סביב איראן העניקה למוסקבה מתנה בדמות מחירי נפט גבוהים יותר. אבל הבעיה עבור הקרמלין היא שעליית המחירים לא פועלת בוואקום. היא נותנת תוצאה רק כאשר אתה יכול לעבד, לטעון ולייצא את חומרי הגלם בשקט. ועם זה לרוסיה הכל הרבה יותר גרוע.

ב-25–27 במרץ דיווח רויטרס על כמה דברים קשורים. לאחר המתקפות האוקראיניות על נמלי הים הבלטי אוסט-לוגה ופרימורסק נעצרו טעינות נפט ומוצרי נפט; נובאטק עצרה את עבודת המתחם באוסט-לוגה לאחר שריפה ונזקים; והחישובים של רויטרס הראו שבאותו רגע נעצרו לפחות 40% מכושר הייצוא של הנפט הרוסי – בגלל התקפות, נזקים לצינורות ובעיות עם מכליות. כלומר, אוקראינה חותכת לא כותרות, אלא את הלוגיסטיקה של הנפט. וזה כבר מאוד כואב למוסקבה.

זו הסיבה שהבקשה לאוליגרכים נראית לא כגחמה אקסצנטרית של אוטוקרט מזדקן, אלא כסימפטום. עליית הנפט לא נתנה את ההרפיה שעליה כנראה קיוו בקרמלין. אוקראינה מכה בנתיבי הייצוא המערביים, והכיוון האסיאתי, אף שהוא נשאר פתוח, לא הופך אוטומטית למכרה זהב. רויטרס כתב בנפרד על המגבלות המבניות של רוסיה בהפניית LNG וזרמי אנרגיה אחרים לאסיה: עלויות לוגיסטיות גבוהות, מחסור באוניות, מגבלות חוזיות והצורך לתת הנחות לאותם קונים סיניים. כלומר, ‘נפנה הכל לאסיה’ נשמע יפה רק על נייר תעמולתי.

לכן מנערים את האוליגרכים דווקא עכשיו

אם לפשט עד הקצה, פוטין נקלע למצב לא נעים למדי. הוא לא רוצה לסיים את המלחמה. להפך, לפי דיווחי The Bell, הוא אמר לעסקים שהוא מתכוון להמשיך הלאה. אבל הכסף למלחמה ארוכה – זה כבר לא רק נפט, לא רק מיסים ולא רק מכונת הדפוס. זה גם סחיטה ידנית של האליטות, שמבינים: המדינה באה אליכם שוב.

האוליגרכים, כמובן, יתרמו. במערכת האנכית הרוסית המילה ‘מרצון’ מזמן לא אומרת את מה שכתוב במילון. אבל לגביות כאלה יש תופעת לוואי לא נעימה עבור הקרמלין. עסקים, שהתרגלו למשוך כסף מהתקציב ומהזמנות ממשלתיות, לא אוהבים כשהתקציב מתחיל למשוך כסף מהם בצורה יותר מדי בולטת. לא חייבים לחכות למרד. אבל הגירוי בתוך האליטות מזה בהחלט לא פוחת.

לישראל זה לא רכילות פנימית רוסית, אלא חלק ממלחמת ההתשה הכללית

לקורא הישראלי חשוב לראות כאן תמונה רחבה יותר. רוסיה היום – לא שחקן חיצוני מופשט. זו מדינה שמרוויחה אסטרטגית מהתמורות במזרח התיכון, מחזיקה פוליטית קרוב לטהרן ומחוברת טכנולוגית למכונה הצבאית האיראנית. לכן כל חדשות על כך שבקרמלין לא מסתדרים עם הקופה הצבאית, לישראל לא זרות. הן נוגעות לכל הציר האנטי-מערבי בבת אחת.

זו הסיבה ש-NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בסיפורים כאלה חשובים לא כזירה לשמחה לאיד, אלא כמקום שבו רואים את המכניקה האמיתית של המשטר. לא את ‘הכלכלה הרוסית הבלתי מנוצחת’ המיתולוגית, אלא מערכת שמעלה בו זמנית את ההוצאות הצבאיות, חותכת סעיפים אזרחיים, מקווה לנפט, מאבדת חלק מהלוגיסטיקה הייצואית תחת מכות אוקראינה ובסופו של דבר מגיעה לסיום המוכר: הביאו עוד, רבותיי המיליארדרים.

מה נשאר בסיכום

בסיכום התמונה נראית כך. ב-26 במרץ 2026 לאחר הקונגרס ה-XXXV של איגוד התעשיינים והיזמים הרוסי במוסקבה, פוטין ערך פגישה סגורה עם אנשי העסקים הגדולים ביותר. לפי נתוני The Bell, שם הוא הבהיר שהמלחמה תימשך ושלעסקים הוצע ‘לתרום’ לתקציב בנוסף. הקרמלין לאחר מכן התחיל להחליק את הנוסחאות, אבל עצם הופעת ההצדקות הללו רק חיזקה את הרושם שהנושא פגע במטרה.

והעיקר – הסיפור הזה מריח רע מאוד עבור הקרמלין עצמו. כי שלטון חזק בדרך כלל לא מסביר לאוליגרכים שלו למה צריך לעזור בדחיפות לתקציב. הוא פשוט לא מביא את המצב לנקודה כזו. כאשר מגיעים לנקודה הזו, זה כבר לא בדיחה על אוסטאפ בנדר החדש. זה סימן לכך שהמלחמה הופכת עבור המשטר ליקרה יותר ממה שהוא היה רוצה להודות בקול רם.