ישראל ואוקראינה: מילה צור הסבירה מדוע התמיכה בקייב חשובה לישראל

הדיפלומטית הישראלית מילה צור לא הסכימה עם השיחות על “התקררות” היחסים עם אוקראינה והסבירה מדוע התמיכה בקייב משרתת את האינטרסים של ישראל עצמה. החלק החשוב ביותר בראיון מתחיל במקום שבו נמצאים יחד המלחמה הרוסית, איראן, שאהד ושינוי מאזן הכוחות במזרח התיכון.

כאשר דנים ביחסי ישראל ואוקראינה בשנים האחרונות, השיחה כמעט בלתי נמנעת נופלת לשאלה אחת: איפה הנשק?

זו שאלה מובנת. אבל היא גם מצמצמת את התמונה בצורה משמעותית.

ב-13 באוגוסט 2026 פרסם הפרשן הפוליטי של UA NEWS ניקיטה טראצ’וק ראיון גדול עם הממונה על ענייני ישראל באוקראינה מילה צור. היא דיברה על היחסים בין קייב לירושלים, שיתוף הפעולה הרוסי-איראני, עזה, ארה”ב, היחלשות ההשפעה הרוסית במזרח התיכון, הסיוע לאוקראינה וטימור מינדיץ’. הראיון ב-UA.NEWS הוא המקור הראשוני להצהרות של צור, המסוכמות להלן.

עבור R.Verter הנושא הזה אינו מקרי: המחבר של נאנובוסטי נולד באוקראינה וחי בישראל, ובחומרים שלו הוא מחבר באופן קבוע את הפרספקטיבות האוקראינית והישראלית. כאן מעניין במיוחד לא להרכיב רשימה נוספת של “ישראל העבירה לאוקראינה כך וכך”, אלא לבדוק דבר אחר: האם הנוסחה הדיפלומטית של צור תואמת את מה שקרה בין שתי המדינות בחודשים האחרונים, והיכן מסתיימות המילים הישירות שלה ומתחילים המסקנות שלנו.

וכאן הראיון הופך למעניין הרבה יותר משיחה דיפלומטית רגילה.

“התקררות” היחסים? צור מציעה להסתכל לא לשם

הוויכוח הראשון מתעורר כמעט מיד.

השאלה של UA NEWS בנויה סביב דיווחים על “התקררות” היחסים בין ישראל לאוקראינה, כולל סביב סיפורים על קשרים בין בנימין נתניהו לולדימיר זלנסקי. צור עונה שהתקשורת לפעמים מסתכלת על האירועים מזווית משלה, בעוד שלפי הערכתה, בין המוסדות הממשלתיים של שתי המדינות נשמרים “יחסים טובים מאוד” ודיאלוג פתוח.

כדי להוכיח זאת היא מונה לא רגשות, אלא קשרים: ביקור של גדעון סער בקייב, ביקור אוקראיני חוזר בישראל, פגישות ברמה גבוהה, שיתוף פעולה בכלכלה ובנושאים בינלאומיים, שיחה אחרונה של אנדריי סיביגה עם סער.

אבל כאן יש צורך בהסתייגות, שבסיכום רגיל קל לא לשים לב אליה. המילים של צור מוכיחות את קיומם של ערוצים דיפלומטיים פעילים — לא היעדר חילוקי דעות בכלל. אלה דברים שונים.

קייב רצתה ורוצה מישראל סיוע צבאי גדול יותר. בישראל, בתורם, ההחלטות לגבי אוקראינה התקבלו כל השנים הללו תוך התחשבות בביטחונה העצמי, ביחסים עם ארה”ב, באיומים אזוריים ובמגבלות אחרות. לכן להתווכח אם היו תקופות של גירוי פוליטי זה כמעט חסר טעם. הן היו חשובות דווקא כאפיזודות, אבל הראיון של צור טוען אחרת: המנגנון הפעיל של היחסים לא נעלם.

וכאן עולה השאלה: אם מדובר רק בחברות ודיפלומטיה, מדוע צור כמעט מיד מעבירה את השיחה לאיראן?

כי שם נמצא התשובה העיקרית.

מדוע ישראל בכלל צריכה להיות חשובה לאוקראינה

צור דוחה את ההנחה שאוקראינה וישראל מתחרות על תשומת הלב והמשאבים האמריקאיים בגלל המלחמה עם איראן. הטיעון שלה נשמע כמעט הפוך: רוסיה ואיראן משתפות פעולה, ולכן הגבלת היכולות של איראן לעזור למוסקבה פועלת גם לטובת אוקראינה.

בהמשך הדיפלומטית מביאה דוגמה, שבקייב אין צורך להסביר במיוחד: שאהד האיראני, שמשמש את רוסיה להתקפות אוויריות. לכן צור אומרת שהחלשת היכולת של המשטר האיראני לתמוך בטרור ובשותפיו חשובה לא רק לישראל.

הנה אותו פנייה.

עבור הישראלי איראן היא איום גרעיני, חמאס, חיזבאללה, טילים, מל”טים ותשתית פרוקסי רבת שנים סביב ישראל. עבור האוקראיני איראן הייתה זמן רב מדינה מזרח תיכונית רחוקה — עד ששאהד התחילו לעוף על קייב, אודסה, חרקוב ותשתית האנרגיה. עכשיו אותה מערכת צבאית-טכנולוגית איראנית נראית משני הצדדים.

נאנובוסטי כבר תיעדו כיצד הקשר הזה הפסיק להיות תיאוריה. ביולי השגריר האוקראיני בישראל יבגני קורניצ’וק דיבר לאחר התקפה בים הכספי, שהספינה שנפגעה, לפי גרסת קייב, העבירה לרוסיה רכיבים לטילים ולמל”טים, וניסח זאת בצורה חדה יותר: אוקראינה וישראל מתמודדות עם “אותו אויב”. את הפרק הזה ניתחנו כאן בפירוט.

כך שהמילים של צור ב-13 באוגוסט לא מופיעות בוואקום. הן מונחות על גבי שרשרת אירועים קיימת.

רוסיה ואיראן כבר קשרו שתי מלחמות — אם זה מוצא חן בעיני מישהו או לא

אם נזרוק את הביטויים הדיפלומטיים, מתקבלת מבנה די לא נעים.

הטכנולוגיות והנשק האיראניים עוזרים לרוסיה להילחם נגד אוקראינה. אוקראינה, מצידה, החלה לתקוף את הלוגיסטיקה שהיא רואה כחלק מהמערכת הצבאית הרוסית-איראנית. ביולי טהרן כבר האשימה את קייב בתקיפה על ספינה איראנית, והצד האיראני ניסה לקשר את מה שקרה עם ישראל. נאנובוסטי ציינו במיוחד שלא פורסמו אז הוכחות להשתתפות ישראלית. ניתוח ההאשמות האיראניות והיכן הסתיימו העובדות — כאן.

זו הסיבה שהביטוי “שתי מלחמות שונות” הופך לפחות נוח.

לא, מזה לא נובע שאוקראינה וישראל כרתו ברית צבאית סודית כלשהי. אין גם בסיס להכריז שכל תקיפה אוקראינית על תשתית רוסית-איראנית היא חלק מהמלחמה הישראלית עם טהרן. זה היה יפה, רועש — ולא נכון.

אבל יש חפיפה אינטרסים שניתן לבדוק.

בתחילת אוגוסט נאנובוסטי כבר כתבו על טענות אוקראינה שרוסיה מעבירה לאיראן מידע מודיעיני, בעוד שאיראן סיפקה במשך שנים לצד הרוסי מל”טים וטכנולוגיות. לאחר שיחה עם השר האיראני עבאס אראקצ’י, אנדריי סיביגה יצר קשר עם גדעון סער, והצד הישראלי דיווח על דיון באיום האיראני המשותף. פרטים נוספים על הקשר הזה — בחומר הקודם שלנו.

זה כבר לא מטאפורה עיתונאית על “אויב משותף”. זו רצף מצטבר של קשרים דיפלומטיים, אספקות, איומים, מל”טים ותקיפות על לוגיסטיקה.

ורק לאחר כל זה מילה צור אומרת: התמיכה באוקראינה חשובה לישראל.

ומה ישראל באמת נותנת לאוקראינה

במקום הזה בדרך כלל מתחיל ויכוח אחר: טוב, המילים יפות — ומה נעשה בפועל?

צור מונה פרויקטים ספציפיים, אבל חשוב לא להפוך אותם לפרסומת של הסיוע הישראלי. לדבריה, בשנה האחרונה ישראל העבירה מערכות טיהור מים לבית החולים האזורי של קייב, וכן לבתי חולים בוורזל ובובורוביצה. לאזור קייב הועברו מערכות אספקת אנרגיה אוטונומיות לבתי ספר ולמוסדות אחרים.

דוגמה נוספת — 24 רופאים אוקראינים שהוזמנו לישראל לקורס מקצועי ברפואה לשעת חירום ולעבודה בעת קבלת נפגעים המונית. צור מספרת בנפרד על פרויקטים חינוכיים ומכריזה על קורס סייבר שצפוי להתחיל בנובמבר.

האם זה הרבה או מעט?

תלוי במה משווים. אם בציפיות האוקראיניות לאספקת מערכות הגנה אווירית — זהו קנה מידה שונה לחלוטין וקטגוריה אחרת של סיוע. אם נשאל האם קיים שיתוף פעולה פעיל מעבר להצהרות פוליטיות, התשובה מהראיון היא די קונקרטית.

יש עוד פרט אחד. צור אומרת שישראל רואה בידע ובניסיון אחד מהמשאבים הטובים ביותר שהיא יכולה לחלוק. עבור מדינה שפיתחה במשך עשורים רפואה לשעת חירום, עבודה של בתי חולים בעת קבלת נפגעים המונית ומערכות חוסן אזרחי, זו לוגיקה מובנת.

אבל זה לא מבטל את השאלה האוקראינית על הסיוע הצבאי. ולא צריך לבטל אותה.

אחרת מהסיכום ייצא לא עיתונאות, אלא חוברת דיפלומטית.

המלחמה באוקראינה לוקחת מרוסיה את המזרח התיכון?

תשובה נוספת של צור קל לפספס בעיניים, אף שלקהל הישראלי היא אולי לא פחות חשובה מכל הדיון על הסיוע לאוקראינה.

לפי הערכתה, הריכוז של רוסיה במלחמה נגד אוקראינה החליש את היכולות של מוסקבה לעזור לשותפיה במזרח התיכון. כסימנים היא מזכירה את היעלמות משטר בשאר אסד ודיווחים על שינוי השליטה בכמה מתקנים רוסיים בסוריה, ולאחר מכן מסיקה: הנוכחות הרוסית באזור מצטמצמת בהדרגה. עם זאת, צור לא אומרת שרוסיה נעלמה משם — היא מציינת במפורש שלמוסקבה נותרו אינטרסים ובעלי ברית.

כאן חשוב במיוחד לא לדלג על הראיות.

ממילות הדיפלומט לא ניתן להסיק נוסחה של “אוקראינה הוציאה את רוסיה מהמזרח התיכון”. זה היה מרשים. אבל יש יותר סיבות לשינויים הסוריים, וצור עצמה לא מבצעת קשר סיבתי כזה בצורה מוחלטת.

ניתן לטעון דבר אחר: המלחמה הרוסית נגד אוקראינה צורכת משאבים ותשומת לב של מוסקבה, והדיפלומט הישראלי רואה בכך אחד הגורמים להחלשת היכולת של רוסיה לפעול במזרח התיכון. עבור ישראל זו כבר לא סיפור פנימי אוקראיני. הנוכחות הרוסית בסוריה הייתה במשך שנים חלק מהמשוואה האזורית שירושלים נאלצת לקחת בחשבון.

מכאן עולה פרדוקס.

רוסיה פתחה במלחמה, מתוך תקווה להרחיב את השפעתה, וההסתבכות שלה בו זמנית עשויה להקטין את היכולות הרוסיות באזור אחר לחלוטין. זה כבר מסקנה מערכתית של נאנובוסטי, ולא ציטוט של צור — אבל הוא נובע ישירות מהתמונה שהדיפלומט מתארת.

היכן מסתיים חפיפת האינטרסים של ישראל ואוקראינה

הראיון לא מסתיים בנוסחה יפה של “אנחנו יחד”.

וזה טוב.

כאשר השיחה עוברת לארה”ב, צור אומרת שישראל וארצות הברית נשארות בעלות ברית חזקות, אך גם בעלות ברית אינן חייבות להסכים על הכל. לפי הערכתה, האינטרסים עשויים לחפוף באופן מותנה ב-90% מהמקרים, אך ישראל בסופו של דבר תעשה את מה שהיא רואה כטוב ביותר לישראל, וארה”ב — לארה”ב.

במהות, זה מפתח שימושי גם ליחסים עם אוקראינה.

ישראל לא הופכת לבעלת ברית אוקראינית רק בגלל שמוסקבה משתפת פעולה עם טהרן. אוקראינה לא חייבת לתמוך אוטומטית בכל החלטה של ממשלת ישראל רק בגלל שהשאהד האיראניים משמשים את הטרוריסטים הרוסיים. המדינות מוצאות אזורים של חפיפת אינטרסים — ופועלות שם, היכן שהחפיפה קיימת.

אותה זהירות נדרשת בסיפור של טימור מינדיץ’. לשאלה ישירה על אפשרות ההסגרה צור סירבה להגיב על המעמד המשפטי של אזרח ישראלי ספציפי והפנתה את העיתונאי למשרד המשפטים. זהו. כל כותרת ברוח “ישראל החליטה לא להסגיר את מינדיץ'” או להפך, “ישראל מכינה הסגרה” הייתה חורגת מגבולות התשובה שלה.

ואולי זה הדרך הטובה ביותר לקרוא את הראיון כולו.

הוא לא מוכיח היעדר בעיות בין קייב לירושלים. לא מוכיח קיומה של ברית צבאית חדשה כלשהי. לא עונה על שאלת מינדיץ’. לא הופך את הפרויקטים ההומניטריים של ישראל לאספקת נשק.

אבל הוא מראה דבר אחר — וזה כבר קשה להוציא בלי לאבד את המשמעות.

בשנים האחרונות איראן עזרה לרוסיה להפוך את השאהד לחלק מהמלחמה היומית נגד אוקראינה. אוקראינה החלה לראות בתשתית הרוסית-איראנית כבעיה צבאית לגיטימית עבורה. ישראל רואה בהחלשת איראן אינטרס חיוני שלה. רוסיה, שהסתבכה באוקראינה, לפי הערכת הדיפלומט הישראלי, מאבדת חלק מהיכולות שלה במזרח התיכון. ובין קייב לירושלים נמשכים קשרים, חילופי ניסיון ותוכניות מעשיות.

לכן השאלה כבר לא ממש האם “ישראל אוהבת את אוקראינה” והאם הפוליטיקאים לוחצים ידיים בחום מספיק.

השאלה פשוטה וקשה יותר: האם הפיכת הקשר הצבאי-פוליטי הרוסי-איראני לתבוסה הפכה לאינטרס משותף של שתי המדינות?

לאחר הראיון של מילה צור התשובה נראית ברורה יותר: בקטע הזה — כן. אבל דווקא בקטע של חפיפת אינטרסים, ולא בתמונה המומצאת של ברית מלאה.

ואת ההבדל הזה חשוב לא לאבד.