מוסקבה מתלוננת על ‘איום’ בים הכספי, בעוד היא עצמה נושאת מלחמה באוקראינה במשך שנים ועוזרת לאיראן

רוסיה שוב מנסה לדבר בשפת השלום במקום שבו איבדה מזמן את הזכות המוסרית לאינטונציות כאלה. הפעם, דוברת משרד החוץ הרוסי מריה זכרובה הצהירה ב-1 באפריל 2026 כי האיום שכביכול יוצר ישראל באגן הים הכספי אינו מקובל על מוסקבה. לדבריה, הים הכספי צריך להישאר אזור חופשי מקונפליקטים צבאיים, וכל סיכון למסחר ולהובלה מעורר דאגה מיוחדת בצד הרוסי.

לקהל הישראלי בנוסחה זו נשמעת לא דיפלומטיה, אלא החלפה רוסית מוכרת. מדינה שמנהלת מלחמה כוללת נגד אוקראינה כבר ארבע שנים, הורסת ערים, תוקפת נמלים, אנרגיה ותשתיות אזרחיות, פתאום החליטה להרצות על יציבות, ביטחון ימי ואי קבילות של הסלמה. וזה בדיוק מה שהופך את ההצהרה של מוסקבה למיוחדת.

רוסיה שוב דורשת שלום במקום שבו היא עצמה בחרה מזמן במלחמה

מהות ההצהרה של זכרובה פשוטה מאוד: מוסקבה אומרת שאין לה מידע מאושר על תקיפות חוזרות של ישראל על מתקני הגנה אווירית בחוף האיראני של הים הכספי, אך כבר מראש מכריזה על איום כזה כבלתי מקובל. במרכז הדגש – לא איראן, לא תפקידה הצבאי, לא השתתפותה בדסטביליזציה אזורית, אלא דווקא ישראל.

קשה לראות בגישה כזו משהו אחר מלבד חוצפה פוליטית. רוסיה לא רק צופה בגורם האיראני מהצד. מוסקבה בנתה קשרים הדוקים עם טהראן במשך שנים רבות, ולאחר תחילת המלחמה הגדולה נגד אוקראינה, הברית הזו הפכה לצינית ומעשית עוד יותר. עזרה איראנית, שיתוף פעולה צבאי-טכני, מיצוב אנטי-מערבי משותף – כל זה מזמן הפסיק להיות תיאוריה.

למה הרטוריקה הרוסית כאן נשמעת במיוחד מזויפת

כשמוסקבה אומרת שהים הכספי צריך להיות אזור ללא קונפליקטים, בישראל ובאוקראינה יש זכות לשאול: איפה הייתה הרגישות הזו כשמוסקבה הפכה את הים השחור למרחב של מלחמה, איומים, מצור והתקפות? איפה היו הדיבורים על מסחר ומטענים כשנמלים אוקראיניים הפכו למטרות ולוגיסטיקת התבואה הפכה לכלי לחץ?

הרטוריקה על ‘איומים בלתי מקובלים’ נראית במיוחד צינית גם כי רוסיה היום דה-פקטו מגנה לא על עקרון השלום, אלא על הארכיטקטורה הנוחה שלה להשפעה. איראן נחוצה לה. איראן מועילה. איראן משולבת בלוגיקה הגיאופוליטית והצבאית הרוסית. לכן כל לחץ על התשתית הצבאית האיראנית מוסקבה מציגה לא כבעיה של טהראן, אלא כהפרה של יציבות אזורית קדושה כלשהי.

למה בישראל מסתכלים על הצהרות כאלה ללא אשליות

לישראל, שאלת איראן אינה ויכוח תיאורטי בפאנל דיפלומטי ולא סיבה לניסוחים יפים. זו שאלה של ביטחון ישיר. מדובר במדינה שבונה רשת פרוקסי במשך עשורים, מספקת נשק לכוחות עוינים לישראל, מפתחת יכולות רקטיות וצבאיות אחרות ועובדת בגלוי נגד הביטחון הישראלי בכמה כיוונים בו זמנית.

וכאשר רוסיה מתחילה להציג דאגה בגלל איום אפשרי באזור הים הכספי, זה נתפס באופן בלתי נמנע כניסיון לומר דבר פשוט: אל תיגעו בשותף שלנו. אל תערערו את המערכת שמועילה למוסקבה. אל תפריעו למעגל האיראני, שרוסיה רואה בו מועיל גם ללחץ שלה על המערב וגם למלחמתה נגד אוקראינה.

מוסקבה דורשת אמפתיה שהיא עצמה לא השאירה לאף אחד

זהו עצב הסיפור המרכזי. רוסיה רוצה שיתייחסו לחששותיה ברצינות. רוצה ששפתה על ביטחון, הובלות ויציבות אזורית תישמע משכנעת. אבל היא עצמה שללה מעצמה את האפשרות הזו במעשיה.

אי אפשר להפציץ ערים אוקראיניות במשך שנים ואז להתקומם על איום לשיט. אי אפשר להרוויח מברית עם איראן ואז להעמיד פנים שאתה שומר נייטרלי של השקט. אי אפשר לעזור למי שמערער את המזרח התיכון ואז להתפלא שישראל תסתכל על האיום לא בעיני משרד החוץ הרוסי, אלא בעיני ההגנה שלה.

לכן Nikk.Agency — חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעדים כאן לא רק עוד תגובה של זכרובה, אלא תמונה רחבה יותר: רוסיה שוב מנסה לדבר כשופטת, כשהיא נשארת אחת מהצדדים שהרסו בעצמם את האמון במילותיהם.

«לכו לעזאזל» בדיפלומטיה: מה באמת עומד מאחורי ההצהרה הזו של מוסקבה

אם נסיר את הטון הרשמי, המשמעות של העמדה הרוסית נקראת די ברור. מוסקבה מוטרדת לא מהתסיסה המופשטת באגן הים הכספי. היא מוטרדת מהאפשרות שיפגעו במערכת הצבאית האיראנית במקום שבו רוסיה הייתה רוצה לראות לעצמה אזור רגישות ושליטה מיוחדת.

אבל כאן בדיוק לקהל הישראלי והאוקראיני מתעוררת תגובה טבעית: באיזו זכות רוסיה בכלל מנסה לחלק הערכות מוסריות? מדינה שמביאה מלחמה לשכנים, עוזרת למשטר האיראני ומשרתת את הציר האנטי-מערבי במשך שנים, לא נראית משכנעת כשהיא מתחילה להתלונן על קשיחות זרה.

לכן מהות התשובה להצהרות כאלה פשוטה מאוד גם בלי מילים גסות. מוסקבה יכולה להציג דאגה על הים הכספי, מסחר והובלות כמה שהיא רוצה, אבל כל עוד היא עצמה נשארת נותנת חסות למלחמה, בעלת ברית של איראן והורסת ביטחון באירופה, כל הטענות האלה נשמעות לא כעיקרון, אלא כהתחסדות רעוע.

בישראל בשאלות כאלה יפעלו לא מתוך מה שנוח למשרד החוץ הרוסי, אלא מתוך מה שנחוץ לביטחונה שלה. וככל שמוסקבה מתלוננת יותר על ‘איומים בלתי מקובלים’, כך בולט יותר דבר אחר: הבעיה עבורה אינה המלחמה כשלעצמה, אלא רק המלחמה שמפריעה לבעלי בריתה ולאינטרסים שלה.