זלנסקי במפרץ הפרסי ללא ישראל — כיצד קראו כלי התקשורת הערביים והמערביים את המסלול הזה

הסיור של ולדימיר זלנסקי במדינות המפרץ הפרסי התברר כחשוב הרבה יותר מסדרת ביקורים פרוטוקוליים רגילה. בסוף מרץ יצאה אוקראינה לאזור לא עם הצהרות מופשטות על ידידות, אלא עם הצעה קונקרטית: ניסיון קרבי נגד רחפנים איראניים, טכנולוגיות יירוט, מומחיות צבאית ושיתוף פעולה ארוך טווח בתחום הביטחון. כך תיארו את נסיעתו של זלנסקי גם המדיה הערבית וגם המערבית, כשהם מקשרים אותה בעיקר למלחמה סביב איראן ולפגיעות הגוברת של תשתיות מדינות המפרץ.

לקהל הישראלי יש פרט אחד בולט במיוחד בסיפור הזה: במסלול של זלנסקי לא היה ישראל. והיעדרות זו הפכה בעצמה לאות פוליטי, שמדיות שונות מפרשות בדרכים שונות – מהתנגשות טכנית בקשרים ועד סימן לתחרות חדשה על תשומת הלב האמריקאית, נשק ומערכות הגנה אווירית על רקע המלחמה של ארה”ב וישראל נגד איראן.

מה אוקראינה קיבלה במדינות המפרץ ולמה זה עניין את האזור

לפי נתוני רויטרס, במהלך הנסיעה חתמה או הסכימה אוקראינה עם מספר מדינות המפרץ הפרסי על הסכמים ארוכי טווח לשיתוף פעולה בתחום ההגנה.

בפרסומים מדובר על מסגרות שיתוף פעולה ל-10 שנים עם ערב הסעודית, קטאר, איחוד האמירויות ולאחר מכן עם ירדן, כאשר הדגש הוא על התמודדות עם איומים טילים ורחפנים, חילופי טכנולוגיות והשתתפות מומחים אוקראינים בפרויקטים רלוונטיים.

המדיה הערבית והבינלאומית קוראות זאת באופן די פרגמטי. לאחר התקפות הרחפנים האיראניים על מתקנים באזור, הניסיון האוקראיני התברר כדרוש לא ברמת התיאוריה, אלא כסט של פתרונות שכבר נוסו במלחמה. AP כותבת ישירות כי קייב מציעה למדינות המפרץ את הטכנולוגיות והמומחיות שלהן שנבדקו בקרב בתחום אמצעי יירוט רחפנים זולים ויעילים, ו-The Guardian מציינת כי אוקראינה מנסה להפוך את הניסיון הזה למערכת שותפות הגנתית יציבה.

למה אי אפשר לצמצם את הביקור הזה רק לדיפלומטיה

בנסיעה זו היה גם שכבה שנייה – כלכלית. רויטרס מדגישה בנפרד כי קייב מנסה לנצל את הביקוש למערכות התמודדות עם רחפנים לפיתוח המגזר ההגנתי שלה וליציאה לשווקים חדשים, בעיקר במזרח התיכון. זה כבר לא רק קו “עזרו לאוקראינה”, אלא ניסיון לבסס תפקיד חדש: לא רק מקבל תמיכה חיצונית, אלא גם יצואן ביטחון.

זו הסיבה שהסיור של זלנסקי נראה כהתחלה של שינוי רחב יותר בתדמית האוקראינית בעולם. אוקראינה מציעה לא רק נאמנות פוליטית למערב ולא רק טיעון מוסרי של קורבן תוקפנות, אלא גם מוצר קונקרטי – ידע, טכנולוגיות, פתרונות צבאיים, שדרושים היום למדינות אחרות. חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים בכך נקודת מפנה חשובה: קייב מנסה יותר ויותר לעבור מתפקיד של מבקש לתפקיד של שותף שיש לו מה למכור, מלבד הכאב שלו.

למה זלנסקי לא נסע לישראל וכיצד מסבירים זאת המדיה

זלנסקי עצמו הסביר את היעדר הביקור בצורה די יבשה: לא היו קשרים מוכנים מראש עם הצד הישראלי לא ברמת המנהיגים ולא ברמת המומחים. Ukrinform העביר את דבריו כי המסלול נבנה סביב פגישות שכבר סוכמו, ולא סביב מחוות סמליות.

אבל המדיה המערבית ראתה בכך הקשר רחב הרבה יותר. Axios כותבת כי המלחמה סביב איראן מזיזה באופן אובייקטיבי את המיקוד של וושינגטון מאוקראינה, ויחד איתו את חלוקת המשאבים המוגבלים – בעיקר מערכות הגנה אווירית ומיירטים, שדרושים גם לישראל וגם לאוקראינה. בקריאה כזו, היעדר ישראל במסלול – לא רק תקלה דיפלומטית, אלא השתקפות של תצורה חדשה של תחרות בין בעלי ברית של ארה”ב.

למה עבור ישראל הסיפור הזה נראה רגיש

לקורא הישראלי כאן נשמע תת-טקסט לא נעים אך מציאותי. ירושלים וקייב נמצאות היום באופן פורמלי באותו צד של הקו האסטרטגי נגד האיום האיראני וההתקרבות הרוסית-איראנית, אך בו זמנית מוצאות את עצמן במצב שבו שתיהן מסתכלות על אותו ארסנל אמריקאי. כאשר המזרח התיכון בוער, ואוקראינה נשארת במלחמת התשה, הסימפתיה ההדדית כבר לא מבטלת את הלוגיקה הקשה של המחסור.

יש גם סיבה נוספת לכך שקייב יכלה במודע לא לכלול את ישראל בסיור הזה. לפי דיווחי רויטרס ו-AP, אוקראינה במפרץ הפרסי הציעה בעיקר פתרונות הגנתיים ועזרה בהגנה על תשתיות, ולא השתתפות בלחימה ישירה נגד איראן. פורמט כזה נוח גם למונרכיות המפרץ עצמן, שלא רוצות להיראות כצד מלא במלחמה. עבור קייב זה גם חשוב: להיכנס לאזור כספקית טכנולוגיות ומומחיות, אך לא כמשתתפת במלחמה במזרח התיכון.

כיצד המלחמה סביב איראן הופכת את המפרץ הפרסי לשדה תחרות חדש בין אוקראינה לרוסיה

המסגרת המעניינת ביותר כאן ניתנת על ידי Council on Foreign Relations, שכתב כבר במרץ כי הלוגיקה הטכנולוגית של המלחמה, שהופיעה לראשונה באופן מסיבי באוקראינה, מופיעה כעת באופן בולט יותר גם בכיוון האיראני. מדובר ברחפנים זולים, שימוש מסיבי, עומס על מערכות הגנה אווירית וכלכלה חדשה של מלחמה, שבה עלות התקפה ועלות הדיפה לעיתים קרובות אינן ניתנות להשוואה.

על רקע זה, רוסיה מנסה להפיק תועלת ישירה מהמשבר במזרח התיכון. Axios מביא את דברי זלנסקי כי המלחמה סביב איראן עוזרת למוסקבה: מחירי הנפט עולים, חלק מהתשומת לב והמשאבים של ארה”ב עוזבים את הכיוון האוקראיני, וקייב מקבלת סיכון נוסף של חוסר אספקה של מערכות הגנה חשובות. The Guardian בסיכום שלה מגיעה למסקנה דומה: רוסיה מתגלה כאחד הנהנים הבלתי צפויים מהמלחמה האיראנית, בעוד אוקראינה נאלצת לחפש עוגנים חיצוניים חדשים.

למה המפרץ הופך לזירה של תחרות מודלים ולא עימות ישיר

אוקראינה נכנסת לאזור הזה דרך טכנולוגיות התמודדות עם רחפנים, הכשרה ופרויקטים הגנתיים משותפים. רוסיה – דרך גידול בהכנסות מנפט, הרחבת מרחב התמרון והעמקת הקשרים עם איראן. AP ו-Guardian כתבו בנפרד על דיווחים שמוסקבה עשויה לחזק את התמיכה הצבאית בטהרן, כולל טכנולוגיות רחפנים, וזה הופך את האזור גם להמשך עקיף של המלחמה בין קייב לקרמלין.

זו הסיבה שהנסיעה של זלנסקי למדינות המפרץ הפרסי נראית הרבה יותר רצינית מכרוניקה דיפלומטית רגילה. זה כבר לא רק ביקור של נשיא אוקראינה במזרח התיכון, אלא ניסיון לבסס לקייב מעמד גיאופוליטי חדש: מדינה שלא רק מבקשת הגנה, אלא גם נכנסת למערכות הביטחון האזוריות כספקית של ניסיון, טכנולוגיות והתאמה צבאית. עבור ישראל זה אומר שהגורם האוקראיני במזרח התיכון כבר לא ניתן לתפוס כסיפור משני. הוא הופך לחלק מהארכיטקטורה החדשה שבה איראן, רוסיה, אוקראינה, מדינות המפרץ וארה”ב קשורים יותר ויותר במלחמה אחת, גם אם במגזרים שונים שלה.