הביאנלה של ונציה השאירה את רוסיה וישראל בתערוכה, אך הוציאה אותן מהתחרות על הפרסים הראשיים

ב-24 באפריל 2026 התעורר שערורייה פוליטית חדשה סביב הביאנלה של ונציה: חבר השופטים הבינלאומי של התערוכה ה-61 לאמנות עכשווית הודיע כי לא ישקול את רוסיה וישראל בין המועמדים לפרסים המרכזיים – ‘האריה הזהוב’ ו’האריה הכסוף’. עם זאת, הביתן הלאומי של שתי המדינות נשאר בתוכנית התערוכה, שהפתיחה שלה מתוכננת ל-9 במאי 2026.

באופן פורמלי, החלטת השופטים מוסברת בהתייחסות לבית הדין הפלילי הבינלאומי וההאשמות הקשורות למנהיגי המדינות הללו.

בפועל, מדובר בסיפור רחב הרבה יותר: פלטפורמה אמנותית גדולה שוב מצאה את עצמה במרכז המחלוקת על מלחמה, אחריות, חרם, חופש האמנות וגבולות הלחץ הפוליטי.

עבור הקהל הישראלי, הנושא הזה רגיש במיוחד. במקרה זה, ישראל הושמה בשורה אחת עם רוסיה – מדינה שמנהלת מלחמה כוללת נגד אוקראינה ומשתמשת בתרבות כחלק מהנוכחות הדיפלומטית שלה.

שכנות כזו כבר מעוררת שאלות: היכן עובר הגבול בין נוסחה משפטית, מחווה פוליטית והחלפה מוסרית?

מה החליטה הביאנלה של ונציה

חבר השופטים של הביאנלה של ונציה הודיע כי יימנע מלשקול מדינות שמנהיגיהן, לפי נוסח ההודעות הבינלאומיות, מופיעים בתיקים של בית הדין הפלילי הבינלאומי. כתוצאה מכך, רוסיה וישראל למעשה הוצאו מהמרוץ לתחרות על הפרסים המרכזיים.

חשוב: זה לא אומר שהביתן יוצא מהתערוכה.

רוסיה וישראל יוכלו להציג את הפרויקטים שלהן, הצופים יוכלו לראות אותם, אך השופטים לא ישקלו את העבודות הללו כמועמדות לפרסים המרכזיים. כלומר, הביאנלה בחרה במודל ביניים: לא לאסור השתתפות, אך להגביל את ההכרה הסמלית.

למה זה נראה כמו פשרה

מארגני הביאנלה מדגישים כי חבר השופטים הבינלאומי פועל באופן עצמאי וקובע את הזוכים בעצמו. דוברות התערוכה ציינה במיוחד כי הארגון לא מתערב בהחלטות השופטים ובמקביל לא לוקח על עצמו את הזכות לאסור השתתפות של ביתנים לאומיים של מדינות מוכרות.

כאן מתעורר הקונפליקט המרכזי.

מצד אחד, הביאנלה מנסה לשמור על מעמד של פלטפורמה בינלאומית פתוחה. מצד שני, השופטים למעשה מכניסים מסנן פוליטי-אתי שמשפיע על ההיררכיה הסופית של התערוכה. הביתנים נשארים, אך השתתפות מלאה במרוץ לפרסים היוקרתיים כבר לא קיימת.

עבור האמנות זה לא פרט טכני. ‘האריה הזהוב’ של הביאנלה של ונציה הוא לא רק פרס, אלא סימן להכרה גלובלית. ההרחקה מהפרסים לא סוגרת את דלתות הביתן, אך משנה את מעמד המדינה בתוך האירוע.

רוסיה, ישראל וטבע ההאשמות השונה

בהקשר האוקראיני והאירופי, המוקד המרכזי מופנה כעת בעיקר לביתן הרוסי. לאחר הפלישה הכוללת של רוסיה לאוקראינה, השתתפות מוסקבה באירועים תרבותיים גדולים נתפסת לא כ’תרבות רגילה’, אלא כשאלה של נורמליזציה פוליטית של משטר האחראי למלחמה, להרס ערים, למתקפות על תשתיות אזרחיות ולהשמדת המורשת התרבותית האוקראינית.

רוסיה לא השתתפה בתערוכה של 2024, והחזרה שלה ב-2026 עוררה תגובה חריפה מצד האיחוד האירופי, אוקראינה, מדינות הבלטיות, פינלנד ומספר רב של אנשי תרבות. Associated Press מדווח כי האיחוד האירופי כבר הודיע על קיצוץ מענק של 2 מיליון יורו לביאנלה של ונציה בשל חזרת הביתן הרוסי.

עם ישראל המצב שונה, אך לא פחות פוליטי. החלטת השופטים קשורה לביקורת הבינלאומית על פעולות ישראל בעזה ולצו של בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. עם זאת, עבור החברה הישראלית, הצגת השאלה בצורה כזו נתפסת ככואבת במיוחד: ישראל מנהלת מלחמה לאחר התקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, והאיום מצד איראן, חיזבאללה וקבוצות פרוקסי אחרות נשאר חלק מהביטחון האמיתי של המדינה.

למה השוואת ישראל ורוסיה מעוררת זעם

עבור רבים בישראל ובתפוצה היהודית, הקישור ‘רוסיה וישראל’ בהחלטה אחת נראה בעייתי. רוסיה היא התוקפן במלחמה נגד אוקראינה. ישראל, כמה שהוויכוח הבינלאומי סביב פעולותיה בעזה קשה, רואה את מלחמתה כמאבק נגד תשתית טרור לאחר ההתקפה הגדולה ביותר על יהודים מאז השואה.

זה לא מבטל את הוויכוחים על החוק, ההשלכות ההומניטריות והאחריות של ההנהגה הפוליטית.

אבל האיחוד המכני של שתי המדינות בנוסחה אחת יוצר תחושה של השוואה מוסרית, שהופכת בעצמה להצהרה פוליטית. לכן החלטת השופטים תידון לא רק בחוגים תרבותיים, אלא גם בהקשרים דיפלומטיים, יהודיים, אוקראיניים וישראליים.

במובן זה, Nikk.Agency — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמה לב לפרט מפתח: הביאנלה לא רק מעריכה אמנות, אלא למעשה משתתפת בוויכוח הגלובלי על מי המוסדות הבינלאומיים רואים כבן שיח מקובל, מי כמשתתף בעייתי ומי כסמל לחזרה בלתי מקובלת לנורמליות.

תגובה בינלאומית: הלחץ על הביאנלה גובר

האיחוד האירופי פוגע במימון

הצעד המעשי החמור ביותר קשור דווקא לרוסיה. הנציבות האירופית גינתה בחריפות את ההחלטה לאפשר את הביתן הרוסי והודיעה על קיצוץ מענק של 2 מיליון יורו, המתוכנן לתקופה של שלוש שנים. לפי AP, הביאנלה קיבלה 30 יום להצדיק את עמדתה לגבי השתתפות רוסיה.

זהו אות חשוב: הוויכוח יצא מגבולות הדיון התרבותי.

אם בעבר דובר על מכתבים, הצהרות ולחץ ציבורי, כעת השאלה עברה למישור הכסף, החוזים והאחריות המוסדית. האיחוד האירופי למעשה אומר: אם הפלטפורמה נותנת במה לנוכחות הממשלתית הרוסית, היא לא יכולה לצפות לרמת התמיכה האירופית הקודמת.

לטביה, פינלנד, אוקראינה והפגנות האמנים

לטביה הודיעה על חרם על פתיחת הביאנלה ב-9 במאי, פינלנד מגבילה את פורמט ההשתתפות תוך שמירה על הביתן הרוסי, וראשי משרדי התרבות והחוץ של 22 מדינות יצאו נגד חזרת רוסיה לתערוכה. נציגים אירופיים ואוקראיניים מקשרים זאת לא עם צנזורה, אלא עם חוסר היכולת להעמיד פנים שהמדינה הרוסית נשארת משתתפת תרבותית רגילה לאחר המלחמה נגד אוקראינה.

אוקראינה גם פנתה לאיטליה בבקשה לא להנפיק ויזות למשתתפים רוסים הקשורים לביתן. לדברי שר החוץ אנדריי סיביגה, קייב כבר הטילה סנקציות על אנשים מסוימים המעורבים בארגון ההשתתפות הרוסית, ומצפה להחלטות מתאימות מהמדינה המארגנת.

לחץ נפרד מגיע מצד האמנים. יותר מ-70 משתתפים פנו להנהלת הביאנלה במחאה נגד השתתפות ישראל, רוסיה וארה”ב. זה מראה שבתוך הסביבה האמנותית אין קו אחיד: יש שדורשים חרמות והחרגות, אחרים סבורים שהאמנות צריכה להישאר מרחב לדיאלוג גם בתקופות הקשות ביותר.

איך מגיבים המארגנים ואיטליה

הביאנלה של ונציה מתעקשת שלא הפרה את הכללים ואין לה סמכות לאסור השתתפות של מדינה המוכרת על ידי הרפובליקה האיטלקית. המארגנים גם מציינים שהביתן הרוסי בגני ג’ארדיני שייך היסטורית לרוסיה, ולצורך השתתפות מוסקבה הייתה צריכה להודיע לקרן על כוונתה לפתוח את התערוכה.

באיטליה התגובה גם היא לא אחידה.

שר התרבות של איטליה, אלסנדרו ג’ולי, לפי הדיווחים, התרחק מביקור בביתן המרכזי ובחר בנסיעה ללביב – מחווה סמלית כלפי אוקראינה. במקביל, סגן ראש הממשלה מתאו סלביני ביקר את הלחץ של בריסל, ונשיא מחוז ונטו, אלברטו סטפני, כינה את פעולות האיחוד האירופי כבלתי מקובלות, וטען שהאמנות צריכה ליצור מרחב לדיאלוג תרבותי.

רוסיה, כרגיל, הציגה את המצב כהתקפה של המערב על התרבות. דוברת משרד החוץ הרוסי, מריה זכרובה, כינתה את הקיצוץ האפשרי במימון ‘צעד אחורה’ והאשימה את המערב ב’אנטי-תרבות’. עבור מוסקבה זו מסגרת נוחה: במקום לדבר על המלחמה נגד אוקראינה – שיחה על תרבות כביכול מופלה.

אבל זה בדיוק חלק מהבעיה. המדינה הרוסית משתמשת במשך שנים בפלטפורמות תרבותיות ככוח רך, ואז דורשת להפריד בין אמנות לפוליטיקה ברגע שהפוליטיקה הופכת לא נוחה.

מה זה אומר עבור ישראל

עבור ישראל, החלטת השופטים של הביאנלה של ונציה היא אות לא נעים. היא מראה שמוסדות תרבות בינלאומיים עוברים יותר ויותר מקריטריונים אמנותיים אוניברסליים למגבלות פוליטיות, ואלה יכולים להיות מיושמים בקשרים רחבים ושנויים במחלוקת.

הביתן הישראלי נשאר בתערוכה. זה חשוב.

אבל ההוצאה מהמרוץ לפרסים אומרת שגם בנוכחות פורמלית, המדינה מתמודדת עם חרם סמלי. מודל כזה יכול לחזור על עצמו גם בפלטפורמות בינלאומיות אחרות: לא איסור מלא, לא החרגה ישירה, אלא הורדת מעמד דרך החלטות שופטים, אוצרים, קרנות ושותפים.

עבור אוקראינה השאלה המרכזית היא לא לאפשר נורמליזציה של הנוכחות הרוסית. עבור ישראל – לא לאפשר שהמלחמה נגד ארגוני טרור תועבר אוטומטית לאותה קטגוריה מוסרית כמו המלחמה התוקפנית של רוסיה נגד אוקראינה.

בדיוק בצומת זו נמצאת הביאנלה הנוכחית של ונציה.

פורמלית זו תערוכה לאמנות עכשווית. למעשה – מראה של הפוליטיקה הבינלאומית של 2026, שבה ביתנים, פרסים, מענקים וחרמות הפכו לשפת הדיפלומטיה.