עולים מברית המועצות לשעבר עוזבים את ישראל — דו”ח מדאיג של הלמ”ס

נתונים עדכניים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל מראים לא רק סטטיסטיקה של הגירה, אלא אות רציני למדינה: חלק מהעולים של השנים האחרונות, במיוחד יוצאי ברית המועצות לשעבר, לא נשארים בארץ זמן רב. ישראל נשארת נקודת הצלה, הגנה משפטית וקשר יהודי, אך עבור רבים מהאזרחים החדשים היא הופכת יותר ויותר לנתיב זמני ולא לבית סופי.

לפי הנתונים שפורסמו בהפניה ללמ”ס, בשנת 2024 ישראל התמודדה עם רמת יציאה גבוהה של אזרחים לחו”ל, וההערכה המקדימה לשנת 2025 גם מראה מאזן הגירה שלילי גדול: 69,500 ישראלים הוגדרו כעוזבים, בעוד 18,800 – כמי שחזרו.

הדו”ח עצמו “מדאיג” במובן המחמיר – מסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת בעברית:

עולים חדשים שעזבו את ישראל סמוך לעלייתם
כלומר: “עולים חדשים שעזבו את ישראל זמן קצר לאחר עלייתם”.

עלייה לאחר 2022: הצלה, דרכון או בית חדש?

ב-15 השנים האחרונות קיבלה ישראל מאות אלפי אזרחים חדשים. הכיוון העיקרי של העלייה נשאר המרחב הפוסט-סובייטי: רוסיה, אוקראינה, בלארוס, מולדובה, מדינות הקווקז ומרכז אסיה. משם הגיע לאחר 2022 זרם בולט במיוחד של אנשים, שעבורם המלחמה, הסנקציות, הפחד מגיוס, חוסר היציבות הכלכלית והאי-ודאות הפכו לסיבה למעבר דחוף.

אבל הדו”ח מראה פרט כואב: חלק ניכר מהעלייה הזו לא הייתה עלייה קלאסית במובן הישראלי הישן, אלא הגירה במשבר. אנשים הגיעו במהירות, סידרו מסמכים, קיבלו מעמד, ניסו להבין את המדינה – וכבר לאחר חודשים קיבלו החלטה להמשיך הלאה.

זה לא אומר שהקשר עם ישראל היה פיקטיבי עבורם. לעיתים קרובות התמונה מורכבת יותר: חלקם לא עמדו בעלות המחיה, אחרים לא מצאו עבודה במקצועם, שלישיים נתקלו במחסום השפה, בבירוקרטיה, במחסור בדיור, במתח פנימי לאחר 7 באוקטובר ובמלחמה בכמה חזיתות.

מדוע דווקא יוצאי ברית המועצות לשעבר הפכו לקבוצה מרכזית

מאז 2009 הגיעו לישראל כ-445 אלף אזרחים חדשים, וכ-64% מהזרם הזה היו יוצאי ברית המועצות לשעבר. לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, חלק זה עלה בחדות: בשנים 2022–2023 הפכו העולים מהמרחב הפוסט-סובייטי לרוב המכריע של המגיעים החדשים.

לישראל זו לא היסטוריה חדשה. העלייה הגדולה של שנות ה-90 שינתה את המדינה: המדע, הרפואה, התרבות, הצבא, העסקים, הסביבה העירונית. אבל הגל הנוכחי שונה בכך שלרבים מהאנשים היה מלכתחילה לא מסלול אחד, אלא כמה: ישראל, אירופה, קנדה, ארה”ב, גרמניה, קפריסין, גאורגיה, סרביה.

וכאן עולה השאלה המרכזית: האם ישראל הצליחה להציע לאנשים האלה לא רק זכות כניסה, אלא גם דרך ברורה לחיים נורמליים?

עזיבה מישראל: המספרים הפכו לאות פוליטי וחברתי

עד 2021 עזבו את ישראל מדי שנה בממוצע כ-40–41 אלף איש. לאחר המגפה, הטלטלה הפוליטית, המלחמה והלחץ הכלכלי, העקומה עלתה. בשנת 2024, לפי נתוני הלמ”ס, מספר העוזבים הגיע ל-82,800 איש, ומספר החוזרים עמד על 24,200; המאזן הסופי היה שלילי – מינוס 58,600.

חשוב להבין את המתודולוגיה. הלמ”ס לא מחשיבה כל תייר או מי שיצא זמנית כ”מהגר”. מאז 2023 נעשה שימוש בגישה מעודכנת: מדובר באנשים ששהו בחו”ל לפחות תשעה חודשים במהלך השנה מרגע היציאה, כאשר שלושת החודשים הראשונים – ברציפות.

כלומר, זו לא סטטיסטיקה של חופשות, לא פאניקה בשדה התעופה ולא שיחות רגשיות ברשתות החברתיות. זה כבר העברת מרכז החיים.

במיוחד רגיש לישראל זה שעוזבים לא רק עולים חדשים. בין העוזבים יש משפחות צעירות, מומחים, סטודנטים, אנשים בגיל העבודה, אלה שיכלו לבנות כאן כלכלה, לשלם מיסים, לשרת, לפתוח עסקים ולגדל ילדים.

עלייה טרנזיטורית: כאשר ישראל הופכת לתחנת ביניים

אחד הבלוקים המדאיגים ביותר בדו”ח קשור לאלה שעוזבים את הארץ בחודשים הראשונים או בשנה הראשונה לאחר הגעתם. בשנת 2022 עזבו את ישראל 18,100 איש במהלך השנה הראשונה לאחר העלייה – זה בערך פי ארבעה יותר מאשר בשנה הקודמת.

אם בשנת 2009 עזבו בשנה הראשונה כ-5% מהעולים, אז בשנת 2022 עלה הנתון הזה ל-36%. בין העוזבים ה”מהירים” הללו, חלקם של יוצאי ברית המועצות לשעבר בשנים השיא עלה על 90%.

לקוראים בישראל זה חשוב לא רק כדמוגרפיה. זו שאלה על כמה המדינה יודעת לשמור על אנשים שכבר יש להם זכות להיות חלק מהמדינה היהודית, אבל לא תמיד מרגישים שהם יכולים להתבסס כאן.

בדיוק בהקשר כזה חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בסטטיסטיקה הזו לא כטבלה יבשה, אלא כסימפטום של תהליך עמוק יותר: ישראל מושכת אנשים ברגע של סכנה, אך לאחר מכן צריכה להתחרות על עתידם עם מדינות אחרות, שווקי עבודה ומערכות תמיכה חברתית.

מה זה אומר על ישראל עכשיו

מאזן העלייה השלילי לא אומר שישראל הפסיקה להיות מרכז החיים היהודיים. אבל הוא מראה שהרעיון של עלייה במאה ה-21 הפך למורכב יותר. זכות היסטורית אחת, קשר רגשי ודרכון ישראלי כבר לא מספיקים אם האדם לא רואה כאן פרספקטיבה ברורה.

עלות החיים והמקצוע

עבור רבים מהעולים מאוקראינה, רוסיה ומדינות אחרות של ברית המועצות לשעבר, המכה העיקרית היא המחירים. שכירות, מוצרים, תחבורה, גני ילדים, רפואה, מיסים, הוצאות על התאקלמות. אפילו אנשים עם השכלה טובה נתקלים לעיתים קרובות בכך שצריך לאשר תעודות, הניסיון לא תמיד מוכר, והעברית הופכת למחסום להעסקה נורמלית.

כתוצאה מכך, רופא, מהנדס, מורה, מומחה IT או יזם עשוי למצוא את עצמו בפני בחירה: להתחיל כמעט מאפס בישראל או להשתמש במעמד הישראלי כהגנה זמנית, ואז לחפש מדינה נוחה יותר לעבודה ולחיים.

המלחמה הגבירה את הספקות

לאחר 7 באוקטובר ישראל חיה במציאות אחרת. הפגזות, גיוס, דאגה לילדים, לחץ כלכלי, משבר אמון במוסדות, מלחמה בצפון ובדרום – כל זה משפיע לא רק על הוותיקים, אלא גם על העולים החדשים.

לאדם שברח מהמלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, מעבר למדינה שנמצאת בעצמה במצב מלחמה יכול להיות החלטה פסיכולוגית קשה. ישראל נותנת ביטחון מסוג אחד – משפטי, לאומי, יהודי. אבל תחושת הביטחון היומיומית לא תמיד תואמת את המושג הזה.

האתגר המרכזי – לא ההגעה, אלא השימור

ישראל ידעה במשך עשורים לארגן עלייה כפרויקט לאומי. אבל הנתונים הנוכחיים מראים: היום צריך לדבר לא רק על כמות המגיעים, אלא גם על איכות האינטגרציה.

נדרשות תוכניות שפה מהירות, מסלולים מקצועיים ברורים, תמיכה במשפחות, דיור, עבודה עם בני נוער, התאקלמות בערים שבהן העולים באמת חיים, ולא רק סיסמאות מדינה יפות. אחרת ישראל תמשיך לקבל אנשים ברגע של משבר, אבל תאבד אותם ברגע שמתחילה החיים הרגילים.

באופן פורמלי אדם יכול להפוך לאזרח תוך זמן קצר. אבל כדי שהוא יהפוך לחלק מהמדינה, זה לא מספיק.

לחברה הישראלית חשוב לראות במספרים האלה לא האשמה כלפי העולים, אלא שאלה למערכת שלה עצמה: מדוע אנשים שכבר הגיעו, קיבלו מסמכים, ניסו לחיות כאן – עוזבים הלאה?

עד שלא יימצא התשובה, כל גל עלייה חדש ילווה באותו סיכון: ישראל תישאר דלת חשובה ליהודים ולמשפחותיהם ממדינות ברית המועצות לשעבר, אך לא תמיד תהפוך עבורם לבית.