טראמפ שוב לוחץ על אוקראינה: מדוע המשפט על ‘מלחמה תוך שבועיים’ מסוכן גם לישראל

ב-1 במאי 2026, דונלד טראמפ שוב הפך את אוקראינה לחלק מהנוסחה הפוליטית הפנימית הגדולה שלו: אמריקה משלמת יותר מדי, אירופה עושה מעט מדי, קייב לא ממהרת לעסקה, וטראמפ עצמו כביכול נשאר האדם היחיד שיכול לעצור את המלחמה.

בתדרוך הוא הצהיר כי ללא נשק אמריקאי, המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה “הייתה מסתיימת תוך שבועיים”. למעשה, זה נשמע לא כהאשמה כלפי מוסקבה, שהחלה את הפלישה, אלא כהאשמה כלפי קייב: אוקראינה, לפי גרסת טראמפ, מתנגדת יותר מדי זמן כי היא מקבלת סיוע מערבי.

לקהל הישראלי הלוגיקה הזו חשובה במיוחד. ישראל עצמה חיה במציאות שבה הזכות להגנה אינה נושא מופשט. כאשר מדינה מותקפת, השאלה אינה “כמה מהר היא הייתה יכולה להפסיד ללא נשק”, אלא האם יש לה את הזכות לא להפסיד.

מה בדיוק אמר טראמפ

המשפט המרכזי בנאום נבנה סביב התזה הישנה של טראמפ על הסיוע ה”מופרז” לאוקראינה. הוא שוב הצהיר כי ארצות הברית כביכול העבירה לקייב כ-350 מיליארד דולר, והאשים את הממשל הקודם של ג’ו ביידן בכך שהוא גרר את אמריקה לתמיכה יקרה מדי באוקראינה.

“אם לא היה לכם את הנשק שלנו, המלחמה הזו הייתה מסתיימת תוך שבועיים”, אמר טראמפ, כשהוא פונה להנהגה האוקראינית.

במובן הפוליטי, זו לא רק תגובה רגשית. זו ניסיון להפוך את מסגרת המלחמה עצמה: במקום לדבר על התוקפנות הרוסית – לדבר על מחיר ההתנגדות האוקראינית; במקום לשאול מדוע מוסקבה ממשיכה בהפגזות ובכיבוש, – לשאול מדוע קייב לא מסכימה לעסקה מהר יותר.

כאן עולה הסיכון העיקרי. נוסחה כזו הופכת את הקורבן של המלחמה לאחראי על כך שהוא ממשיך להגן על עצמו.

המספר 350 מיליארד דולר אינו תואם את התמונה הרשמית

הסכום שטראמפ הצהיר עליו של 350 מיליארד דולר כבר הפך לנושא של בדיקת עובדות. לפי נתוני המשאב הבין-משרדי האמריקאי Ukraine Oversight, הקונגרס האמריקאי הקצה 174.2 מיליארד דולר דרך חמישה חבילות מיוחדות לכיוון האוקראיני, מתוכם 163.6 מיליארד חולקו על ידי סוכנויות פדרליות לפעולות וצעדים הקשורים לאוקראינה. בנוסף, צוינו 23 מיליארד מהקצאות שנתיות ו-1.1 מיליארד מחבילות משלימות אחרות. זה נמוך בהרבה מהמספר הפוליטי של 350 מיליארד שטראמפ משתמש בו.

חשוב להבין את מבנה הסיוע. לא כל הכסף “הלך לאוקראינה” בצורת העברה ישירה. חלק ניכר מההוצאות האמריקאיות קשור לייצור נשק, חידוש מלאי הפנטגון, לוגיסטיקה, הכשרה, תמיכה מודיעינית וחוזים בתוך התעשייה הביטחונית האמריקאית עצמה. GAO גם ציין כי הכספים לביטחון כללו רכישת טילים, תחמושת, כלי רכב קרביים לאוקראינה והחלפת מלאי אמריקאי.

כלומר, לקהל הפנימי טראמפ מציג זאת כ”כסף שניתן לאוקראינה”, למרות שחלק ניכר מההוצאות עבדו במקביל על התעשייה הביטחונית האמריקאית ועל מלאי הביטחון של ארה”ב.

מדוע הרטוריקה הזו מועילה למוסקבה

המשפט שהמלחמה הייתה מסתיימת מהר ללא נשק אמריקאי עשוי להישמע כהצהרה של עובדה צבאית. אבל פוליטית היא מסוכנת יותר: בה נעלמת השאלה מי התחיל את המלחמה.

אם נלך לפי לוגיקה כזו, הבעיה אינה בתוקפן, אלא בכך שהקורבן מקבל סיוע. לא בטילים הרוסיים, לא בכיבוש השטחים האוקראיניים, לא בערים ההרוסות, אלא בכך שאוקראינה הצליחה להחזיק מעמד יותר ממה שמוסקבה ציפתה.

עבור הקרמלין זו מסגרת נוחה. היא מאפשרת לומר: המערב “מאריך את הסכסוך”, אוקראינה “נלחמת בנשק זר”, והשלום כביכול היה מגיע מהר יותר אם קייב הייתה מפסיקה להתנגד.

אבל סוף מהיר של המלחמה ללא נשק לא בהכרח אומר שלום. במקרה האוקראיני זה יכול היה להיות כניעה, כיבוש שטחים חדשים, דיכוי המוני, מחנות סינון, גירושים וגל חדש של לחץ על מזרח אירופה.

הקשר הישראלי: מחיר ההגנה אינו שווה לאשמה

בישראל צריכים להבין את הנושא הזה במיוחד טוב. המדינה תלויה במשך עשורים בצבא שלה, ביתרון הטכנולוגי, בתמיכה חיצונית, במערכות הגנה אווירית ובבריתות בינלאומיות. אף אחד בשכל הישר לא אומר שאם לישראל לא היה “כיפת ברזל”, תעופה או סיוע אמריקאי, הסכסוכים “היו מסתיימים מהר יותר” – כי סוף “מהיר” כזה יכול היה להיות לא שלום, אלא קטסטרופה.

לכן החוויה האוקראינית חשובה לא רק לאירופה. היא חשובה לישראל, לטייוואן, לדרום קוריאה, למדינות הבלטיות ולכל המדינות שחיות ליד אויב שרואה בכוח את הטיעון המרכזי.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בהצהרות כאלה לא כריטוריקה בחירות רגילה של ארה”ב, אלא כסימן לשינוי בשפת הפוליטיקה המערבית: מדינה מגינה צריכה יותר ויותר להצדיק את עצמה לא רק מול האויב, אלא גם מול בעלי הברית.

אירופה, ארה”ב והנוסחה החדשה של לחץ על קייב

טראמפ במיוחד ביקר את בעלי הברית האירופיים בנאט”ו, והצהיר כי אירופה צריכה “לאזן את החשבון” ולעזור לאוקראינה ברמת ארה”ב. התזה הזו אינה חדשה: היא כבר זמן רב חלק מהקו שלו על כך שהמדינות האירופיות מקבלות ביטחון בזול מדי, בעוד וושינגטון נושאת את העומס העיקרי.

בזה יש גרעין רציונלי: המלחמה אכן מתנהלת באירופה, והשלכותיה נוגעות ישירות לביטחון האירופי. אבל הבעיה היא אחרת. כאשר הדרישה לאירופה נשמעת במקביל ללחץ על קייב, לא נוצרת אסטרטגיה של חיזוק ההגנה, אלא אסטרטגיה של כפיית אוקראינה לוויתורים.

על רקע צמצום המעורבות האמריקאית, אירופה כבר הגדילה את תפקידה. לפי נתוני המכון הקייבי והמעקבים האירופיים, בשנת 2025 הסיוע האירופי לאוקראינה גדל, בעוד הסיוע הצבאי של ארה”ב ירד בחדות.

בנוסף, מדינות ומוסדות אירופיים דנו במנגנונים חדשים למימון אוקראינה, כולל שימוש בנכסים רוסיים מוקפאים בפורמט של הלוואה גדולה לקייב. AP דיווחה כי באיחוד האירופי נשקל תוכנית של כ-140 מיליארד יורו, הקשורה לנכסים רוסיים, בעיקר בבלגיה.

מה עומד מאחורי המילים על “קלפים” ו”מלחמת עולם שלישית”

טראמפ גם האשים את ההנהגה האוקראינית במשחק “בחיי מיליוני אנשים” ובסיכון למלחמת עולם שלישית. זו נוסחה רגשית חזקה, המיועדת לבוחר האמריקאי, שהתעייף מסכסוכים חיצוניים ומהוצאות גבוהות.

אבל בה שוב יש העברת אחריות. אוקראינה לא בחרה בפלישה המלאה ב-24 בפברואר 2022. אוקראינה לא שיגרה טילים רוסיים על עריה. אוקראינה לא כבשה את עצמה.

כאשר מנהיג ארה”ב אומר שקייב “משחקת” במלחמה, הוא למעשה מציב על אותו לוח את המדינה התוקפת ואת המדינה שמגנה על עצמה. לדיפלומטיה זה יכול להיות תרגיל נוח, אבל לאמת ההיסטורית – תחליף מסוכן.

לישראל זה גם לא אבסטרקציה. בכל מלחמה נגד מדינה דמוקרטית מופעל לחץ חיצוני מהר: “תעצרו”, “אל תגיבו בחוזקה מדי”, “אל תאריכו”, “תחשבו על ההשלכות”. לפעמים הדרישות האלה מוצדקות, כאשר מדובר בזכויות הומניטריות ובהגנה על אזרחים. אבל כאשר הן הופכות לדרישה מהקורבן פשוט להפסיד מהר יותר, זה כבר לא שלום.

מדוע חשוב לאוקראינה לא לאבד את המסגרת המוסרית

לאוקראינה היום חשוב לא רק לקבל נשק, אלא גם לשמור על ההסבר של המלחמה שלה לעולם. המלחמה מתנהלת לא כי קייב מקבלת סיוע. המלחמה מתנהלת כי רוסיה ממשיכה בתוקפנות ולא מוותרת על מטרות שאינן תואמות את הריבונות של אוקראינה.

אם הקשר הסיבתי הזה יטושטש, כל סיוע ייראה כ”הוספת שמן למדורה”. אז המדינות הבאות שיצטרכו להגן על עצמן מפני אויב חזק יותר עלולות להיכנס ללחץ כזה.

לכן המשפט של טראמפ על “שבועיים” כל כך חשוב. הוא מראה לא רק את יחסו לאוקראינה, אלא גם מגמה רחבה יותר: בחלק מהפוליטיקה המערבית העייפות מהמלחמה מתחילה להפוך לגירוי לא נגד התוקפן, אלא נגד מי שלא נותן לתוקפן לנצח מהר.

מסקנה לישראל

לישראל כדאי להסתכל בקפידה על הדיון הזה. היום לוגיקה כזו מיושמת על אוקראינה. מחר שפה דומה עשויה לשמש נגד ישראל: אם לא הייתה תמיכת בעלי הברית, הסכסוך “היה מסתיים מהר יותר”, ולכן דווקא הסיוע מפריע לשלום.

אבל הביטחון של דמוקרטיות קטנות ובינוניות לא נבנה על זכות התוקפן לנצח מהר. הוא נבנה על היכולת להגן על עצמן מספיק זמן כדי שהמחיר של התקיפה יהפוך לבלתי קביל.

ובמובן הזה השאלה האוקראינית נשארת לא רק אוקראינית. זו בדיקה לכל המערב הגלובלי, כולל ארה”ב, אירופה וישראל: האם הוא מוכן להבחין בין שלום לכניעה, ובין עייפות מהמלחמה לסירוב מוסרי להגן על מי שהותקף.