פוטין הכשיל את טראמפ: האם אירופה תוכל להחליף את ארה”ב במשא ומתן עם רוסיה

באירופה שוב מדברים על קשרים ישירים עם רוסיה — וזה כבר לא רעש דיפלומטי על רקע המלחמה, אלא סימן לשינוי עמוק יותר. המדיניות של ארצות הברית תחת דונלד טראמפ פחות ופחות תואמת את האינטרסים של אירופה, והניסיונות של וושינגטון להוציא במהירות את אוקראינה ורוסיה למצב של שקט נראים יותר ויותר פגיעים.

בסוף מאי בקפריסין, שרי החוץ של מדינות האיחוד האירופי צריכים לדון האם כדאי לאיחוד האירופי להתחיל מסלול משא ומתן נפרד עם מוסקבה ואילו דרישות יש להעלות בפני הקרמלין. השאלה כואבת: לדבר עם רוסיה, שממשיכה במלחמה נגד אוקראינה, זה מסוכן. אבל להעמיד פנים שהתיווך האמריקאי נשאר עמוד תווך אמין, גם לאירופה זה הופך להיות קשה יותר.

אירופה מחפשת את קולה: מדוע נושא המשא ומתן חזר שוב

נשיא פינלנד אלכסנדר סטוב הצהיר כי הגיע הזמן שאירופה תתחיל לדבר עם רוסיה. הוא לא נקב בתאריך ספציפי ולא הציע נוסחה מוכנה, אבל מהות עמדתו ברורה: האירופאים כבר לא יכולים להיות תלויים לחלוטין בגישה האמריקאית למלחמה, אם גישה זו הפסיקה לשקף את האינטרסים שלהם.

כעת בבירות האירופיות דנים מי בדיוק יכול ליצור קשר עם מוסקבה. זה יכול להיות שליח נפרד, קבוצת מנהיגים או פורמט אחר. אין עדיין החלטה סופית, וזה בדיוק מראה את המורכבות של הרגע: אירופה מבינה את הצורך בערוץ משלה, אבל חוששת ליצור רושם שהקרמלין שוב מקבל את הזכות להכתיב תנאים.

פוטין ניסה במהירות לנצל את ההפסקה הזו. לאחר המצעד במוסקבה ב-9 במאי, הוא הצהיר כי מהאיחוד האירופי כמתווך הוא היה מרוצה מהקנצלר לשעבר של גרמניה גרהרד שרדר.

מהלך כזה לא נראה כמו משפט מקרי, אלא כמו מלכודת פוליטית. שרדר נתפס מזמן באירופה לא כדמות נייטרלית, אלא כאדם הקשור קשר הדוק לחברות הממשלתיות הרוסיות ולמעגל של פוטין באופן אישי. עד מאי 2022 הוא עמד בראש מועצת המנהלים של ‘רוסנפט’, ולכן מועמדותו מיד עוררה תגובה חריפה.

מדוע שרדר הפך למטרד

אוקראינה מיד הבהירה כי אפשרות כזו אינה מקובלת. שר החוץ אנדריי סיביגה הצהיר כי קייב לא תתמוך במועמדות זו. ראש הדיפלומטיה האירופית קאיה קלס התבטאה בצורה חריפה עוד יותר: היא הזכירה כי שרדר למעשה ישב משני צידי השולחן, כשהוא נשאר קשור לעסקים הרוסיים.

גם לישראל פרט זה חשוב. הקהל הישראלי מבין היטב כי מתווך במלחמה לא יכול להיות אדם שרק התוקפן נותן בו אמון. בכל תצורה מורכבת — בין אם זה המזרח התיכון, אוקראינה או הביטחון האירופי — המתווך חייב להיות מקובל על שני הצדדים, אחרת הוא הופך לא לערוץ שלום, אלא לכלי לחץ.

זו הסיבה שהמילים של קלס נשמעו כל כך בחריפות: אם אירופה תאפשר לרוסיה למנות מתווך בשם אירופה עצמה, זה יהפוך לא לדיפלומטיה, אלא לכניעה ללוגיקה של הקרמלין.

טראמפ רצה הפסקת אש, אבל הקרמלין הראה את מחיר האשליות

ה’הפסקת אש’ בת שלושה ימים, הקשורה ל-9 במאי, הסתיימה בחצות ב-12 במאי. היה קשה לקרוא לה מצב שקט אמיתי. לדברי ולדימיר זלנסקי, באזורים ובקהילות שבחזית לא היה שקט.

דונלד טראמפ הציג את ההפסקה הזו כהזדמנות להפסקת אש נוספת. הוא הסביר אותה בסמליות של יום הניצחון, כשהוא מזכיר שגם אוקראינה שיחקה תפקיד חשוב במלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר הביע הנשיא האמריקאי תקווה כי מצב השקט יכול להיות מוארך.

אבל פוטין לא היה מעוניין בתרחיש כזה. יתרה מכך, הקרמלין חיבל גם בנושא חילופי השבויים הגדולים בפורמט 1000 על 1000, שגם טראמפ הכריז עליו. זה היה מכה לא רק לאוקראינה, אלא גם לתדמית של הנשיא האמריקאי עצמו: מוסקבה למעשה הראתה שהיא יכולה להשתמש ביוזמות שלו, אבל לא חייבת לעמוד אפילו בציפיות המינימליות.

הצהרות על ‘סוף המלחמה’ ומציאות החזית

לאחר המצעד במוסקבה, פוטין הצהיר כי המלחמה כביכול מתקרבת לסיומה. המשפט הזה התפשט במהירות בתקשורת, אבל באותו נאום הוא אמר גם דבר אחר: הכוחות הרוסיים, לדבריו, צריכים להיות ממוקדים במשימת ‘תבוסה מוחלטת של האויב’.

כלומר, הקרמלין בו זמנית מוכר לעולם רמז לשלום וממשיך ברטוריקה של השמדת אוקראינה. זה בדיוק מה שמאפיין את הטקטיקה הרוסית הרגילה: ליצור ערפל דיפלומטי, להרוויח זמן, להתארגן מחדש, ואז להאשים את הצד השני בכישלון התהליך.

שר ההגנה של גרמניה בוריס פיסטוריוס במהלך ביקורו בקייב ב-11 במאי אמר ישירות כי הצהרותיו של פוטין על סיום אפשרי של המלחמה עשויות להיות ניסיון נוסף להונאה. אם הקרמלין באמת היה רוצה שלום, הוא היה יכול להוציא את הכוחות או להציע משא ומתן קונקרטי ללא תנאים מוקדמים.

הערכה זו חשובה גם למזרח התיכון. בישראל יודעים מזמן את המחיר של מצבי שקט, שנראים יפה על הנייר, אבל על הקרקע הופכים להפסקה להתארגנות מחדש של האויב. לכן הניסיון האוקראיני כאן נקרא לא כהיסטוריה זרה, אלא כאזהרה.

באמצע הדיון הזה, חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמה דגש על העצב המרכזי של העלילה: מדובר לא רק במשא ומתן בין אוקראינה לרוסיה, אלא במשבר התיווך המערבי, שבו אירופה נאלצת להחליט האם היא מוכנה לפעול באופן עצמאי יותר.

אם ארצות הברית נסוגה הצידה: איזה תרחיש נשאר לאירופה

שר החוץ של ארצות הברית מרקו רוביו במהלך ביקורו ברומא הצהיר כי המשא ומתן בין אוקראינה לרוסיה בתיווך אמריקאי הגיע למבוי סתום. הסבב האחרון, לפי החומר, התקיים בפברואר באבו דאבי. קייב הציעה מאוחר יותר להיפגש באיסטנבול, אבל הרוסים דחו אפשרויות כאלה.

לאחר מכן, עוזר ראש הקרמלין יורי אושקוב הצהיר כי לסבב חדש של משא ומתן אין טעם, כל עוד קייב לא תוציא את הכוחות מדונבאס. למעשה, מוסקבה שוב העלתה תנאי שמשמעותו דרישה לכניעת אוקראינה עוד לפני תחילת השיחה.

זהו המבוי הסתום המרכזי. רוסיה קוראת למשא ומתן לא חיפוש אחר פשרה, אלא ניסיון להכריח את אוקראינה להכיר בתבוסה. כל מתווך שמתעלם מההבדל הזה, משחק מראש בצד הקרמלין.

טראמפ, בחירות ולחץ על אוקראינה

לממשל טראמפ דרושות ניצחונות חוץ-מדיניים לפני הבחירות האמצעיות לקונגרס. אבל הצלחה מהירה בנושא האוקראיני לא מתממשת. להפך, הצד הרוסי מראה שהוא יכול לשחק בפומבי עם היוזמות האמריקאיות, ואז להרוס אותן ללא השלכות רציניות.

בחומר מודגש במיוחד כי בארצות הברית גובר חוסר שביעות הרצון מהפעולות של טראמפ. על הפוליטיקה הפנימית לוחצים המחירים, הסכסוך במזרח התיכון, המתח סביב איראן והתחושה שוושינגטון מאבדת שליטה בכמה כיוונים בבת אחת.

לאירופה זהו אות מדאיג. אם ארצות הברית תתחיל ללחוץ על אוקראינה למען תמונה יפה לבחירות, האירופאים יצטרכו או לצפות בשקט, או לקחת על עצמם חלק גדול יותר מהאחריות לביטחון היבשת.

זה נשמע במיוחד כואב לאחר הדיווחים על הוצאת חלק מהחיילים האמריקאים מגרמניה. עבור מדינות מזרח וצפון אירופה, צעד כזה נתפס לא כהחלטה טכנית של הפנטגון, אלא כשאלה של אמון בהבטחות הביטחון האמריקאיות.

שלושה תרחישים של סטוב

אלכסנדר סטוב סבור כי עסקת שלום מלאה במלחמה של רוסיה נגד אוקראינה השנה אינה סבירה. הוא מדבר על שלושה תרחישים אפשריים: המשך המלחמה, הפסקת אש עם הסכם שלום שלאחר מכן או קריסה של אחד הצדדים.

לפי הערכתו, אם מדברים על סיכון לקריסה, הוא סביר יותר מצד רוסיה. זו מחשבה חשובה, כי הדיון האירופי לעיתים קרובות נבנה סביב הפחד מהסלמה רוסית, אבל לעיתים רחוקות יותר — סביב הפגיעות של המערכת הרוסית עצמה.

אוקראינה, למרות המחיר העצום של המלחמה, לא נראית שבורה. יתרה מכך, לפי הערכת The Economist, לראשונה בשלוש השנים האחרונות היוזמה האסטרטגית בשדה הקרב החלה לעבור לאוקראינה, והמתקפה הרוסית באביב, שעליה מוסקבה תלתה תקוות גדולות, למעשה נכשלה.

זה לא אומר סיום מהיר. אבל זה משנה את האריתמטיקה של המשא ומתן. ככל שהצבא האוקראיני חזק יותר וככל שהתמיכה האירופית יציבה יותר, כך יש פחות סיכויים לקרמלין לכפות תרחיש של כניעה במסווה של ‘שלום’.

לישראל יש כאן עוד שכבה. אוקראינה מתמודדת עם רוסיה, שמתחברת יותר ויותר עם איראן — אויבת גם של אוקראינה וגם של ישראל. לכן היכולת האירופית לשמור על לחץ על מוסקבה נוגעת ישירות לא רק לקייב, אלא לכל ארכיטקטורת הביטחון, כולל המזרח התיכון.

הצומת הסופית נראית כך: אירופה יכולה לחכות עד שוושינגטון תשנה שוב את הקורס, או שהיא יכולה לבנות קו משלה — עם תמיכה צבאית באוקראינה, לחץ סנקציות על רוסיה והבנה ברורה שמשא ומתן ללא כוח הופך להזמנה לסחיטה.

פוטין רצה להראות שהוא יכול לבחור לאירופה מתווכים ולהעמיד את טראמפ במצב לא נוח. אבל בסופו של דבר הוא רק האיץ את השאלה שכבר מזמן התבשל: האם אירופה מסוגלת לדבר עם מוסקבה לא בקול של פחד, אלא בקול של כוח.