שנה ללא מקס נליפה: המשפחה בישראל, הבת עם עיטור מזלנסקי והכאב שלא נסגרים על ידי מסמכים

ב-12 במאי 2026 מלאו שנה למותו של מקס נליפה — מנחה טלוויזיה אוקראיני, שחקן וחייל, אשר לאחר תחילת המלחמה המלאה הלך מרצונו להגן על אוקראינה. עבור הצופים הוא היה אדם מהמסך, קול ופנים מוכרים של הטלוויזיה האוקראינית. עבור קרוביו — אב, בן, אח, בעל לשעבר, אדם שהיעדרו מורגש כעת בכל תנועה יומיומית.

הסיפור הזה קרוב במיוחד לקהל הישראלי. פרטים סיפר האוקראיני OBOZ.UA ב-12 במאי 2026.

אשתו לשעבר של נליפה, תומה, חיה עם הילדים בישראל. הבן ארטם משרת בצבא הישראלי. הבת מריה לומדת, מתבגרת, עובדת אחרי הלימודים ומנסה להמשיך לחיות, אף על פי שהנושא של האב חוזר ברגעים הכי רגילים — בסרטים, בשיחות, בזיכרונות, בפרטים משפחתיים.

חיים אחרי האובדן: אוקראינה נשארה בלב, ישראל הפכה למציאות חדשה

תומה נליפה מדברת על החיים בישראל בלי הכללות יפות.

גם כאן יש מלחמה, דאגה, מחירים גבוהים, קצב לא פשוט והצורך להתחיל כמעט מאפס. היא לומדת את השפה, כי בישראל זה לא רק עניין של נוחות, אלא עניין של בחירה: עבודה, תקשורת, עתיד.

לפני המלחמה הגדולה באוקראינה תומה עבדה בתחום הבשמים והקוסמטיקה, עסקה במותגים, מצגות, תקשורת. כבר בישראל, אחרי כמה עבודות שונות ותקופת הסתגלות, היא חזרה שוב לתחום הקרוב לה — קוסמטיקה, טיפוח, מכירות, ייעוץ. זו עבודה עם אנשים, שבה צריך לשמוע את הלקוח, להגיב מהר, להבין את המצב רוח.

יש בזה גם אירוניה מרה. פעם באוקראינה היא עסקה באירועים ציבוריים, אמנים, מצגות. עכשיו בישראל היא מוכרת קוסמטיקה. אבל דווקא העיסוק היומיומי הזה עוזר להחזיק מעמד, כשבפנים השיחה עם החיים הקודמים עדיין לא הסתיימה.

בת שמתבגרת מהר מדי

מריה כמעט בת 16. היא לומדת בכיתה י’, עובדת כבריסטה, מכינה קפה וכבר מנסה את עצמה בתחום הדוגמנות. החוזה עם הסוכנות הופיע כמעט באותם ימים שבהם נהרג אביה. זה יכול היה לעצור, לשבור, לגרום לדחות הכל “לאחר כך”.

אבל אז תומה אמרה לבתה את מה שאולי אומרים הורים רבים אחרי אובדן: אבא היה גאה.

מאשה הפכה לעצמאית יותר, השתנתה, גדלה. אבל הגעגועים לא פחתו. האובדן לא נעלם רק כי הילד לומד, עובד, מחייך בצילומים או מתכנן תוכניות. הוא פשוט עובר פנימה ומופיע באופן בלתי צפוי — בסצנה אקראית בסרט, בשיחה על המשפחה, בזיכרון שאי אפשר לחזות מראש.

בן בצבא הישראלי ופחד שמוכר למשפחות רבות בישראל

בנו של מקס, ארטם, משרת בצבא הישראלי. הוא בן 21, וחלק ניכר מהשירות כבר מאחוריו.

אבל עבור האם זו לא שורה יבשה בביוגרפיה של הבן, אלא ימים אינסופיים של המתנה להודעות, חדשות מדאיגות, תקופות שבהן הוא לא יצא לקשר, ופחד שמשנה את האדם פיזית.

תומה נזכרת שפעם חברה שמה לב: היא הלבינה בפתאומיות. לא מהגיל. מהמתח.

עבור משפחות ישראליות המצב הזה מוכר מדי. הטלפון ליד. החדשות מופעלות. הלב מגיב לכל הודעה. ואם באוקראינה המשפחה הצילה את הילדים מהמלחמה, אז בישראל שוב נמצאה במדינה שבה המילה “ביטחון” אף פעם לא נשמעת סופית.

לארטם נשארו בערך חצי שנה של שירות. שלב זה כבר יותר קשור ללימודים: מחשבים, תכנות, הכשרה מיוחדת. אבל גם בתקופות כאלה השקט בישראל תמיד מותנה. כאן יודעים טוב מדי כמה מהר השקט יכול להפוך לדאגה.

נתניה, שכונה ישנה וחמנייה בחצר

המשפחה גרה בנתניה.

בהשוואה לתל אביב או ירושלים העיר עשויה להיראות שקטה יותר, אבל השקט הזה לא מוחלט. מקלטים קרובים אין, רק מרתף בית הכנסת, אליו אפשר לרדת בזמן אזעקה. בדרך כלל הם נשארים בבית.

השכונה פשוטה, ישנה, עם שכירות זולה יחסית לישראל. איפשהו בקרבת מקום מסתובבים תרנגולות, תרנגולים, לפעמים עזים. זו לא התמונה של ישראל שמראים בסרטוני תיירות, אבל דווקא מפרטים כאלה מורכבת החיים האמיתיים של הגירה.

בחצר של תומה צומחת חמנייה. היא כבר מעל שני מטרים. עבורה זה לא רק צמח, אלא סימן קטן של אוקראינה ליד הדקלים. בית, שהוא פיזית רחוק, אבל רגשית לא נעלם לשום מקום.

עיטור מזלנסקי, קייב ובירוקרטיה אחרי מותו של מגן

בסוף השנה שעברה תומה ומאשה הגיעו לקייב. בתו של מקס קיבלה מידי נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי עיטור לאחר מותו של אביה — עיטור “על הישגים” דרגה שלישית. עבור מריה הנסיעה הזו לא הייתה פורמליות, אלא הזדמנות לגעת במה שקשור לאבא.

באולם היו חיילים, משפחות של נופלים, אנשי תרבות. מישהו קיבל פרסים באופן אישי, מישהו — עבור קרובים. האווירה הייתה כבדה, אבל מכובדת. טקסים כאלה לא מסירים את הכאב, אבל נותנים תחושה שהשם של האדם לא נעלם יחד עם החדשות על מותו.

תומה מקווה שכאשר ארטם יסיים את שירותו בישראל, הוא יגיע לקייב — לסבתא, לקבר של אביו — ויביא בעצמו את העיטור הזה. יש בזה נכונות פנימית: בן שעבר את הצבא בישראל מגיע לאב שנהרג בהגנה על אוקראינה.

חדשות ישראל — Nikk.Agency רואה בסיפור הזה לא רק טרגדיה אישית של משפחה אוקראינית ידועה. כאן משתלבים אוקראינה, ישראל, מלחמה, הגירה, שירות ילדים, זיכרון הנופלים והקשר הדק בין המדינות שעובר דרך גורלות של אנשים ספציפיים.

קייב, בית קברות ודברים של מקס

הנסיעה לקייב הייתה עבור תומה חזרה למקום שבו הכל מוכר ובו זמנית כבר שונה. היא נפגשה עם אמו של מקס, נסעה לבית הקברות, הלכה ברחוב חרשצ’אטיק, אכלה פריצ’קה קייבית, התגעגעה לפרטים עירוניים רגילים, שבגולה פתאום הופכים כמעט לסמלים.

בדירה היא סידרה את הדברים של מקס. ביניהם הייתה תמונה שחור-לבן מיוחדת, שצולמה לפני שנים רבות בדיג. פריטים כאלה הכי קשה לגעת בהם בידיים. הם כבר לא רק דברים, אלא הוכחה לזמן שלא יהיה עוד.

תומה מודה: גם אחרי שנים מאז הגירושין היא לא יכולה לשחרר את מקס לחלוטין. הם נפרדו מזמן, אבל החיים המשותפים, הילדים, הזיכרונות ומותו עשו את הקשר הזה לשונה. לא משפחתי במובן הקודם, אבל מאוד עמוק.

אחיו של מקס: אחרי האבל מתחילה מערכת המסמכים

אחיו של מקס, אנדריי נליפה, מדבר על הצד של האובדן שלא רואים בדרך כלל בחדשות. אנשים קוראים על המוות, משתתפים בצער, רואים טקסים. אבל עבור המשפחה אחר כך מתחיל משהו אחר: ניירות, בדיקות, אישורים, פניות, הסדרת סטטוסים ותשלומים.

לדבריו, רבים חושבים שמשפחות המגנים שנהרגו מקבלות אוטומטית את העזרה שהמדינה מספקת. בפועל הכל הרבה יותר מסובך. ההליך יכול להימשך, לדרוש מסמכים רבים ולעבור דרך כמה שלבים של המערכת.

זה לא מבטל את הכבוד לחיילים, לשירותי הטקס או לאנשים פרטיים שעוזרים. הבעיה עמוקה יותר — במבנה הבירוקרטי עצמו, שלעיתים קרובות מתברר ככבד מדי עבור משפחות, שכבר חיות באבל.

אמו של מקס איבדה את בעלה ב-2020, ועכשיו גם את בנה הצעיר. היא בת 76, היו לה התקפי לב, והקרובים מבינים עד כמה האובדן הזה פוגע לא רק בנפש, אלא גם בבריאות. אבל היא מחזיקה מעמד. כמו שמחזיקות מעמד אמהות אוקראיניות רבות, שעבורן המלחמה הפכה לאסון משפחתי אישי.

מקס זכור על ידי חברים, אחים לנשק, קולגות, צופים. ביום השנה מתכננים הקרובים לבקר את הקבר, לשם יכולים להגיע אלה שהכירו אותו אישית או פשוט רוצים לחלוק כבוד. המצבה עדיין בעבודה, אבל הקבר מטופח.

העיקר בסיפור הזה הוא לא השם הרועש. העיקר הוא שמאחורי כל מגן שנהרג עומדת משפחה שממשיכה לחיות אחרי השיחה הכי נוראה. לחיות בישראל ובאוקראינה. ללמוד שפה, ללכת לעבודה, לשרת בצבא, ללכת לבית הספר, לקבל עיטורים, להסדיר מסמכים, לקנות פרחים לבית הקברות וכל יום מחדש להבין שהאדם כבר לא כאן.

למקס נליפה היה צריך להיות רק 50.