בית הכנסת במוסקבה, בורטקו וצל סטלין: מדוע קוראים ליהודים למלכודת היסטורית זרה

בית הכנסת הכוראלי במוסקבה מצא את עצמו במרכז שערורייה לאחר שהזמין את המתפללים לצילומי סרט בן ארבעה פרקים בשם “סטלין” בבימויו של ולדימיר בורטקו. בהודעה שפורסמה ב-16 במאי 2026 ברשתות החברתיות של בית הכנסת עצמו, נאמר כי הצילומים יתקיימו ב-31 במאי, וכי נדרשים גברים ונשים לתפקיד “יהודים” – בניסוח “יהודים לפי לאום או מראה יהודי”. בורטקו עצמו אישר כי מדובר בסרט “סטלין”.

במבט ראשון, זה עשוי להיראות כמו תהליך קולנועי רגיל: סצנה היסטורית, שחזור העבר, ניצבים, פיצוי על הזמן, ארוחת צהריים כשרה.

אבל לא.

בסיפור הזה יש יותר מדי שכבות מכדי לצמצם אותו לסט צילומים. מדובר בסטלין, באנטישמיות הסובייטית, בגולדה מאיר, ביהודי מוסקבה, ברוסיה המודרנית שמנהלת מלחמה אגרסיבית נגד אוקראינה ובו זמנית תומכת בכוחות עוינים לישראל. וכל זה קורה על רקע עלייה ניכרת בתופעות אנטישמיות ברוסיה – מקסנופוביה יומיומית ועד תעמולה פוליטית, אלימות ברחוב ועיוורון מוסדי.

בית הכנסת, הניצבים והביטוי שלא יכול היה שלא לעורר שערורייה

בהודעה של בית הכנסת הכוראלי במוסקבה הוזמנו המתפללים לצילומי סצנה המוקדשת לפגישת השגרירה הישראלית גולדה מאיר במוסקבה. בפרסום צוין שנת 1949, אף על פי שהאירוע ההמוני המפורסם עם הופעתה של גולדה מאיר בבית הכנסת הכוראלי במוסקבה התרחש בסתיו 1948, זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל.

אי הדיוק הזה חשוב.

כשמדובר בגולדה מאיר, ביהודים הסובייטים ובמוסקבה הסטליניסטית, התאריך אינו פרט טכני. הפגישה של השגרירה הישראלית עם אלפי יהודים מוסקבאים לא הייתה רק אירוע דיפלומטי. זה היה רגע שבו אנשים שחיו בתוך המערכת הסובייטית הסגורה ראו מול עיניהם נציגה של מדינה יהודית – חדשה, פגיעה, אך כבר קיימת.

לכן הניסוח “יהודים לפי לאום או מראה יהודי” נשמע במיוחד גס. עבור ליהוק זה עשוי להיות ציניות תעשייתית רגילה. עבור הזיכרון היהודי – זהו שפה של מיון מסוכן של אנשים לפי מוצא ומראה.

מודגש במיוחד כי הצילום צריך לשחזר את הפגישה של גולדה מאיר, והבקשה לניצבים נוסחה דווקא דרך “לאום” ו”מראה יהודי”.

למה גולדה מאיר כאן אינה דמות דקורטיבית

גולדה מאיר במוסקבה – זו לא רק דמות היסטורית בפריים.

היא הייתה שגרירת מדינה שרק עכשיו הפכה למציאות עבור העם היהודי לאחר השואה ואלפי שנים ללא הגנה פוליטית משלהם. עבור היהודים הסובייטים הופעתה הייתה יותר מביקור רשמי. זה היה סימן: ההיסטוריה היהודית לא הסתיימה בפחד, בהתבוללות ובתלות בשלטון זר.

ועכשיו רוצים לשלב את הרגע הזה בסרט על סטלין.

הבעיה אינה בכך שאי אפשר להקרין את ההיסטוריה. הבעיה היא מי עושה זאת, באיזה הקשר פוליטי ולמה הזיכרון היהודי שוב מוצב ליד דמותו של דיקטטור שבשנות שלטונו האחרונות פתח באחת הקמפיינים האנטישמיים המסוכנים ביותר בברית המועצות.

בורטקו, סטלין והמלחמה נגד אוקראינה

ולדימיר בורטקו – לא רק במאי מפורסם. ברוסיה של היום הוא נתפס גם כדמות פוליטית ציבורית הקשורה לתמיכה בקו הקרמלין. בורטקו קרא לשימוש בנשק גרעיני טקטי נגד אוקראינה, והסביר זאת “בצורך בניצחון רוסיה במלחמה”.

על רקע זה, סרטו על סטלין לא יכול להיראות כפרויקט היסטורי נייטרלי.

במיוחד אם הבמאי עצמו אמר בעבר שהוא רוצה “לפרק את המיתוס על החבר סטלין”, שנוצר לאחר הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. ברוסיה המודרנית ניסוחים כאלה לעיתים קרובות אינם פועלים לשיחה כנה על טרור, גירושים, דיכויים ואנטישמיות, אלא לשיקום רך של אלימות אימפריאלית.

כאן עולה קונפליקט מוסרי ישיר.

אדם שמבקרים אותו על רטוריקה של תוקפנות גרעינית נגד אוקראינה מוזמן לצלם סרט על סטלין. הקהילה היהודית מוזמנת להשתתף בסצנה הקשורה לגולדה מאיר. וכל זה קורה במדינה שבה המכונה הממשלתית במשך שנים מצדיקה את המלחמה, מדכאת את הזיכרון על פשעי המשטר ותומכת בכוחות שהם אויבי ישראל.

זה כבר לא שאלה של קולנוע.

זו שאלה של איך תרבות אוטוריטרית משתמשת בהיסטוריה: לוקחת קורבנות, לוקחת סמלים, לוקחת טראומה – והופכת אותם לרקע לסיפור שלה על כוח.

הקמפיין הסטליניסטי נגד יהודים: למה הנושא הזה לא יכול להיות ניצבים

במיוחד ציני הסיפור הזה נראה על רקע השנים האחרונות של שלטון סטלין. אז בברית המועצות נפתח קמפיין נגד מה שנקרא “קוסמופוליטים חסרי שורשים”, שבדרך כלל התכוונו ליהודים – סופרים, מדענים, רופאים, אנשי תיאטרון, נציגי תרבות וחיים ציבוריים.

זו לא הייתה רטוריקה מקרית.

המערכת נעה לעבר גל חדש של דיכויים. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי הושמד, החיים התרבותיים היהודיים נפגעו, והקשר עם ישראל נתפס כחשוד ומסוכן. השיא היה “פרשת הרופאים” – קמפיין אנטישמי בשנים 1951–1953, שבו הואשמה קבוצה של רופאים יהודים בעיקר בקנוניה נגד ההנהגה הסובייטית. לאחר מותו של סטלין, התיק נסגר כזיוף.

סטלין לא הספיק להביא את הקמפיין האנטישמי המאוחר הזה לסיום אפשרי.

אבל חשוב דבר אחר: המכונה כבר הופעלה. האויב מונה. הפחד שוב נכנס לבתים היהודיים.

לכן הזמנת יהודים לצילומי סרט על סטלין לא יכולה להיתפס כליהוק רגיל. אנשים מוזמנים לגלם את אלה שבמציאות חיו תחת לחץ המשטר, ראו מעצרים, רדיפות, סגירת מוסדות יהודיים והבינו שהמדינה בכל רגע יכולה שוב להפוך את היהודים ל”אויב פנימי”.

מה הסיפור הזה אומר על רוסיה המודרנית

השערורייה סביב בית הכנסת הכוראלי במוסקבה חשובה לא רק כוויכוח על בורטקו וסטלין. היא מראה על בעיה רחבה יותר: ברוסיה המודרנית האנטישמיות שוב מתבטאת ברמות שונות – מהשפה שבה מתארים אנשים דרך “מראה יהודי”, ועד לאירועים פוגרומיים ברחוב ותעמולה פוליטית, שבה ישראל, אוקראינה והמערב לעיתים קרובות מוצאים את עצמם במבנה עוין אחד.

הדוגמה הבולטת ביותר בשנים האחרונות – האירועים בדאגסטן באוקטובר 2023, כאשר קהל פרץ לשדה התעופה של מחצ’קלה לאחר הגעת טיסה מתל אביב. הנוסעים נאלצו להסתתר, היו מעצרים וגזרי דין משפטיים לאחר מכן. באזור לאחר תחילת המלחמה של ישראל נגד חמאס נרשמה עלייה ברגשות אנטישמיים, ובתי המשפט הרוסיים מאוחר יותר גזרו עונשים על 135 משתתפים במהומות.

זה לא תקלה בודדת.

היו גם אותות אחרים. ביוני 2024 התרחשו בדאגסטן תקיפות על בית כנסת, כנסיות אורתודוקסיות ומתקני משטרה; ההתקפות סווגו על ידי רשויות החקירה הרוסיות כטרוריסטיות.

ועל רקע זה הזמנת יהודים לניצבים בסרט על סטלין נראית לא כטעות מקרית, אלא כחלק ממחלת זיכרון רחבה יותר.

באמצע הסיפור הזה חדשות ישראל – Nikk.Agency רואה את השאלה המרכזית לא רק לבית הכנסת הכוראלי במוסקבה, אלא לכל הסביבה היהודית דוברת הרוסית: האם אפשר להשתתף בהצגה היסטורית זרה, אם ההצגה הזו מצולמת במדינה שנלחמת בו זמנית נגד אוקראינה, מפלרטטת עם אויבי ישראל ומפגינה יותר ויותר אותות אנטישמיים במרחב הציבורי?

אוקראינה, ישראל והעצב המשותף של הסיפור הזה

הקשר עם אוקראינה כאן ישיר.

רוסיה מנהלת מלחמה אגרסיבית נגד אוקראינה, הורסת ערים, הורגת אזרחים תמימים ובו זמנית מנסה לשכתב את העבר כך שהאכזריות הסובייטית והאימפריאלית תיראה שוב כ”הכרח היסטורי”. בלוגיקה הזו סטלין הופך לא לפושע, אלא לסמל של “יד חזקה”. הדיכויים הופכים ל”זמן מורכב”. והקורבנות – לתפאורה.

לישראל הסכנה לא פחותה.

מוסקבה במשך שנים מקיימת קשרים עם כוחות עוינים לישראל, כולל איראן ומבנים הקשורים אליה במזרח התיכון. כאשר מדינה כזו בו זמנית משחזרת את פולחן סטלין ומאפשרת עלייה ברגשות אנטישמיים, הקהל היהודי לא צריך להעמיד פנים שמדובר רק בקולנוע.

זהו אות פוליטי.

בהתחלה מזמינים יהודים “לשחק יהודים” לפי מראה. אחר כך מסבירים להם שהסרט על סטלין לא יהיה אנטישמי. לאחר מכן מציעים לא לשאול שאלות מיותרות, כי זה כביכול רק שחזור היסטורי.

אבל הזיכרון היהודי בנוי אחרת. הוא זוכר שהשפה תמיד הולכת ראשונה. אחריה מגיעה הנורמליזציה. אחר כך – הפחד. אחר כך – דיכויים או אלימות.

למה השתתפות בפרויקט כזה אינה בחירה נייטרלית

כל אדם מחליט בעצמו אם להשתתף בצילומים. אבל הקהילה זכאית לומר בקול רם: לא כל מה שמשולם, מותר. לא כל תפקיד הוא רק תפקיד. ולא כל סצנה היסטורית יכולה להצטלם ללא אחריות מוסרית.

גולדה מאיר בבית הכנסת הכוראלי במוסקבה הייתה סמל לכבוד יהודי, ולא אביזר לסדרה על סטלין.

היהודים הסובייטים שפגשו אותה לא היו “טיפוסים עם מראה יהודי”, אלא אנשים שחיו בין תקווה לפחד. כמה שנים לאחר הפגישה ההיא המערכת הסטליניסטית כבר פתחה בקמפיין שבו הזהות היהודית שוב הפכה לעילה לחשד.

לכן אי אפשר לטאטא את השערורייה הזו בהסברים על “סרט לא אנטישמי”.

השאלה אינה רק מה יראו בפריים. השאלה היא איזו מסגרת היסטורית יוצרים סביב סטלין, מי יוצר את המסגרת הזו ולמה מזמינים לשם יהודים.

אם רוסיה המודרנית בו זמנית מצדיקה את התוקפנות נגד אוקראינה, תומכת באויבי ישראל, סובלת או מייצרת אותות אנטישמיים ומחזירה את סטלין למחזור התרבותי כאובייקט “הרהור מחדש”, אז השתתפות הקהילה היהודית בפרויקט כזה הופכת לא לאפיזודה תמימה, אלא לחלק מתפאורה פוליטית זרה.

ומאותה תפאורה עדיף להתרחק ככל האפשר.