הלוויית חמינאי לא הייתה סיום המשטר, אלא הפגנה חדשה שלו נגד ישראל

באיראן מתקיימות לא רק הלוויות של עלי חמינאי.

זו הצגה פוליטית גדולה, המיועדת למספר קהלים: לחברה האיראנית, לעולם השיעי, לבעלי הברית של טהראן, לישראל ולוושינגטון.

מ-3 עד 9 ביולי 2026, גופתו של המנהיג העליון לשעבר של איראן עוברת דרך גיאוגרפיה של סמלים דתיים ושלטוניים: טהראן, קום, נג’ף, כרבלא ומשהד. סדרת טקסים ממלכתיים בת שבעה ימים החלה בטהראן, לשם הגיעו משלחות זרות מיותר מ-100 מדינות. רויטרס דיווחה בנפרד כי הפרידה הציבורית התקיימה במתחם Imam Khomeini Grand Mosalla בטהראן, והקבורה נקבעה ל-9 ביולי במשהד.

הרשויות האיראניות והמדיה הממלכתית מנסות להציג את הימים הללו כאירוע בקנה מידה היסטורי. מדובר במיליוני משתתפים, משלחות זרות מגיעות לטהראן, והמסלול של ההלוויה הופך למפת ההשפעה של הרפובליקה האסלאמית – מהבירה ועד למקומות הקדושים השיעיים המרכזיים מחוץ לאיראן.

אבל עבור ישראל השאלה המרכזית אינה בקנה המידה של הטקסים.

השאלה המרכזית היא אחרת: מה בדיוק איראן מראה לעולם לאחר מותו של חמינאי?

התשובה לא נעימה, אבל ברורה.

היא מראה שהמשטר שרד.

ההלוויה כמצעד פוליטי של המשטר

עלי חמינאי נהרג ב-28 בפברואר 2026 כתוצאה מהתקפות ישראליות-אמריקאיות על איראן. אל-ג’זירה כותבת שהמנהיג בן ה-86 נהרג במתחם שלו ביום הראשון של המלחמה המשותפת של ארה”ב וישראל נגד איראן; ליד ארונו הוצגו ארונות של בני משפחתו, שנהרגו גם הם בהתקפה.

במקור, ההלוויה הייתה אמורה להתקיים מוקדם יותר, אך נדחתה בשל המלחמה. לפי רויטרס, ההודעה הרשמית על התאריכים החדשים פורסמה ב-13 ביוני: הטקסים בטהראן היו אמורים להתחיל ב-4 ביולי, והקבורה נקבעה ל-9 ביולי במשהד, עיר הולדתו של חמינאי ואחד המרכזים הדתיים המרכזיים של איראן.

כעת ההלוויה הפכה למבחן ציבורי גדול ראשון עבור המבנה החדש של השלטון.

בתמונות מטהראן נראים ארונות, דיוקנאות, סמלים דתיים, נציגי הכמורה, פקידים, אנשי ביטחון, משפחות ההרוגים והמונים עצומים. רויטרס דיווחה שעשרות אלפי אנשים התאספו ב-Grand Mosalla, שם הוצגו ארונותיהם של חמינאי ובני משפחתו.

אבל זה לא רק אבל.

זו הדגמה של ניהול.

המשטר רוצה להוכיח שהמכה לראש המערכת לא הרסה את המערכת, שהמשמרות המהפכה האסלאמית שמרו על השליטה, שהאנכיות הרוחנית לא התפרקה, והמשכיות השלטון אינה מוטלת בספק.

זו הסיבה לכך שדיוקנאות של מוג’טבא חמינאי לצד דמותו של עלי חמינאי ומייסד הרפובליקה האסלאמית רוחאללה חומייני הם כה חשובים. המסר הוויזואלי פשוט: המהפכה נמשכת, השלטון הועבר, הדוקטרינה לא נבחנה מחדש.

עם זאת, מוג’טבא עצמו נשאר כמעט בלתי נראה. רויטרס דיווחה שבנו ויורשו של חמינאי לא הופיע בפומבי לאחר שנפצע באותה התקפה, והוול סטריט ג’ורנל מציין שהיעדרותו הפכה לאחת מהתעלומות של ההלוויה.

זה יוצר דואליות מוזרה: יש דיוקנאות של המנהיג החדש, אבל דמות פוליטית חיה כמעט לא קיימת בפני הציבור.

סיסמאות ישנות לאחר מלחמה חדשה

בהלוויה נשמעות שוב סיסמאות שישראל שומעת במשך עשרות שנים.

“מוות לאמריקה”.

“מוות לישראל”.

“נקמה”.

הטיימס של ישראל דיווח שהמשתתפים בטקסים קראו קריאות לנקמה, ובקהל נשמעו סיסמאות נגד ארה”ב וישראל. רויטרס גם כתבה על קריאות “מוות לאמריקה” במהלך האירועים האבליים בטהראן.

זה חשוב יותר ממה שזה נראה.

כי אחרי המלחמה, אחרי ההתקפות, אחרי מותו של חמינאי וחלק מסביבתו, המשטר לא מנסה להראות לעולם מתינות. הוא לא מדבר על בחינה מחדש של הקורס. הוא לא מוותר על המלחמה האידיאולוגית נגד ישראל. הוא לא מסיר מהמרחב הציבורי את שפת ההשמדה.

להפך.

הוא מוציא את השפה הזו לרחובות ברגע שכל העולם צופה בטהראן.

עבור הקהל הישראלי זה צריך להיות המסקנה המרכזית. מותו של המנהיג לא אומר מוות לדוקטרינה. מכה לראש המערכת לא אומרת היעלמות האידיאולוגיה. גם אם איראן נחלשה בדרך צבאית, מכונת המדינה שלה ממשיכה לשחזר את אותו המשמעות: ישראל נשארת אויב, ארה”ב נשארת אויב, ו”ההתנגדות” נשארת השפה המרכזית של השלטון.

חדשות ישראל — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בתמונות הללו לא רק דרמה פנימית איראנית, אלא גם אזהרה לישראל: אסור לבלבל בין הצלחה צבאית לתוצאה פוליטית.

מכה יכולה להשמיד דמות.

אבל המערכת, אם לא הכריחו אותה לשנות את התנהגותה, הופכת את מותו של הדמות הזו למיתוס חדש.

ערב הסעודית, רוסיה, סין והאות לאזור

פרט נפרד — משלחות זרות.

בין המשתתפים והנציגים המוצהרים מופיעות רוסיה, סין, מדינות האזור והעולם המוסלמי. רויטרס דיווחה שסין שלחה לטקסים נציג בכיר — חה וויי, סגן יו”ר הוועדה המתמדת של הקונגרס הלאומי העממי של סין.

במיוחד בולטת השתתפות ערב הסעודית. אל-ג’זירה דיווחה שסגן שר החוץ של ערב הסעודית, וליד אל-חורייג’י, הגיע לטהראן והביע תנחומים בטקס.

זה לא אומר שריאד הפכה לבעלת ברית של טהראן.

אבל זה אומר שהאזור כבר מתארגן מחדש תחת המציאות החדשה.

ערב הסעודית לא רוצה להישאר מחוץ לתהליך. סין לא רוצה לאבד השפעה. רוסיה, שעבורה איראן היא שותפה אנטי-מערבית חשובה מזה זמן רב, גם היא משתמשת בהלוויה כבמה דיפלומטית. עבור כל השחקנים הללו, הטקס הפך לא רק לפרידה מחמינאי, אלא גם לדרך להראות: איראן נשארת חלק מהמשחק האזורי והעולמי.

עבור ישראל זהו אות לא נעים.

גם אחרי המלחמה, גם אחרי ההתקפות, גם אחרי אבדות עצומות, המשטר לא מבודד כפי שיכול היה להיראות בימים הראשונים. הוא נחלש, אבל לא נזרק מהפוליטיקה. הוא נפגע, אבל לא הוצא מהדיפלומטיה.

וכאן מתחיל הפרדוקס המרכזי.

יש עליונות צבאית. חסרה רצון פוליטי

ארה”ב וישראל הוכיחו שהן יכולות להכות ברמות הגבוהות ביותר של המערכת האיראנית.

אבל התברר שהכוח הצבאי לבדו לא מבטיח תוצאה פוליטית.

בזמן שבטהראן מתקיימות הלוויות עם סיסמאות נגד ישראל וארה”ב, וושינגטון ממשיכה לחפש פורמט של הסכמות עם איראן. רויטרס דיווחה שארה”ב הסכימה להקלת חלק מהסנקציות למשך 60 יום, מה שמאפשר לאיראן למכור נפט ומוצרי נפט ולקבל תשלומים עבורם.

שאלת הנכסים המוקפאים גם היא נשארת חלק מהמשא ומתן. לפי רויטרס, כ-12 מיליארד דולר מנכסי איראן אמורים להשתחרר במסגרת ההסכם הראשוני, כאשר וושינגטון וטהראן מתארות באופן שונה מי ישלוט בשימוש בכספים הללו.

ב-1 ביולי 2026, ארה”ב ואיראן סיימו סבב נוסף של משא ומתן טכני עקיף בדוחה. רויטרס כתבה שהנושאים המרכזיים היו תנועה דרך מצר הורמוז ושחרור הנכסים האיראניים, ולא השאלה הרחבה יותר של תוכנית הגרעין האיראנית.

וזו הסכנה.

המשטר האיראני לא שינה את הסיסמאות.

לא ויתר על העוינות לישראל.

לא הפסיק להשתמש ברשתות פרוקסי.

לא הפך למדינה שקופה ושלום.

אבל הוא שוב מקבל את מה שהוא חיפש במשך עשרות שנים: מעמד של צד שוושינגטון נאלצת לנהל איתו משא ומתן, לדון בסנקציות, נכסים, נפט, תוכנית גרעין וביטחון אזורי.

כן, איראן קיבלה מכה קשה.

כן, חמינאי מת.

כן, השלטון החדש נראה יותר סגור, פגיע ועצבני.

אבל אם תוצאת המלחמה אינה שינוי בהתנהגות המשטר, אלא עסקה חדשה, אז טהראן יכולה להציג זאת כהישרדות. ובלוגיקה של דיקטטורות, הישרדות לאחר מכה נמכרת לעיתים קרובות לאוכלוסייה כניצחון.

ישראל לא יכולה להרשות לעצמה אשליה עצמית

עבור ישראל, הלקח המרכזי מההלוויה הזו צריך להיות ברור לחלוטין.

לא כדאי לשמוח על תמונת אויב הרוס, אם האויב הזה כבר בונה אגדה פוליטית חדשה.

לא כדאי לחשוב שהחיסול של המנהיג הישן משנה אוטומטית את הקורס של המדינה.

לא כדאי להאמין שהמשא ומתן עם וושינגטון בעצמו יהפוך את איראן לפחות מסוכנת.

ישראל התמודדה לא רק עם אדם ספציפי בשם עלי חמינאי. ישראל התמודדה עם מערכת שגידלה במשך עשרות שנים אליטות, כוחות ביטחון, מוסדות דת וקבוצות פרוקסי בלוגיקה של מלחמה נגד המדינה היהודית.

המערכת הזו היום קוברת את מנהיגה.

אבל יחד איתו היא לא קוברת את הדוקטרינה שלה.

להפך, היא הופכת את ההלוויה לבמה להמשך שלה.

זו הסיבה לכך שהסיסמאות ברחובות טהראן חשובות יותר מהחיוכים הדיפלומטיים מאחורי דלתות סגורות. זו הסיבה לכך שנוכחות המשלחות הזרות חשובה יותר מהנוסחאות הפרוטוקוליות הרשמיות. זו הסיבה לכך שהיעדרותו של מוג’טבא חמינאי בציבור לא צריכה להטעות: גם אם המנהיג החדש חלש, מכונת השלטון עצמה עדיין ממשיכה לעבוד.

מורשת טראמפ ונתניהו

בסיפור הזה יש עוד שכבה — המורשת הפוליטית של המנהיגים הנוכחיים של ארה”ב וישראל.

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו יכולים להציג את המלחמה נגד איראן כהוכחה לכוח. ובמובן הצבאי יהיו להם טיעונים. ההתקפות על איראן אכן הראו שגם המשטר הסגור והמוגן ביותר פגיע.

אבל ההיסטוריה תעריך לא רק את עוצמת המכה.

היא תעריך את התוצאה.

אם לאחר מותו של חמינאי איראן תשמור על הדוקטרינה האנטי-ישראלית, אם המרכז החדש של המשטר סביב מוג’טבא והמשמרות המהפכה יתבסס, אם הסנקציות יוקלו ללא שינוי אמיתי בהתנהגות טהראן, אם הכספים יחזרו למערכת שבנתה במשך עשרות שנים איום על ישראל, אז ההצלחה הצבאית עשויה להפוך לחוסר עבודה פוליטית.

וזה כבר לא יהיה רק סיפור איראני.

זה יהיה מציאות חדשה של המזרח התיכון.

משטר שלא ויתר בפומבי לא על הסיסמאות ולא על האידיאולוגיה של השמדת ישראל, שוב מקבל מרחב למיקוח. קוברים אותו כמפסיד, אבל הוא מנסה לצאת מהאבל כהישרדות. ודווקא ההבדל הזה צריך להדאיג את ישראל יותר מכל.

ההלוויה של חמינאי — זו לא נקודה סופית.

זו ניסיון של טהראן לשים פסיק.

ועבור ישראל השאלה נשמעת קשה: האם תהיה מספיק רצון פוליטי לא לאפשר לפסיק הזה להפוך לפרק חדש של אותה מלחמה?