- March 5, 2026
- 4:17 pm
- בעולם
ב-5 במרץ 2026 פרסם משרד החוץ של רוסיה הצהרה רשמית על המזרח התיכון וקרא ישירות לישראל וארה”ב “תוקפנים”. מוסקבה טוענת כי המבצע הצבאי נגד איראן החל “בתירוץ מופרך” ו”הפעיל שרשרת של דה-יציבות אזורית”.
על הנייר זה נראה כמו “קריאה לשלום”. למעשה – זו ניסיון לקבע בסדר היום הבינלאומי תבנית נוחה: ישראל אשמה מראש, ארה”ב – יחד איתה, והקרמלין מופיע בתפקיד השופט שמחלק הערכות מוסריות.
לכל “התומכים” של פוטין בישראל ולכל “לא הכל כל כך חד משמעי” מומלץ להכיר עם הטקסט המלא של ההצהרה באתר משרד החוץ של רוסיה.
והכל היה בסדר, אבל יש פרט שכבר אי אפשר להתעלם ממנו.
מה בדיוק הצהירה מוסקבה ועל מה היא לוחצת
בטקסט של משרד החוץ של רוסיה מדובר על “דאגה עמוקה” מכך שהמצב במזרח התיכון “ממשיך להחמיר”. בהמשך – ההאשמות המרכזיות.
“הפלת השלטון באיראן” ו”הצהרות לוחמניות”
מוסקבה טוענת שארה”ב וישראל החלו במבצע במטרה להפיל את “השלטון החוקי” באיראן ואין להן כוונה לעצור.
בהצהרה נשמע בנפרד הטיעון על “הצהרות לוחמניות” מהבירות והאזכור שהצבא הישראלי ביצע “פלישה חדשה ללבנון”. זו תוספת חשובה: היא מיד מרחיבה את הסכסוך, מעבירה את השיחה מאיראן למישור הלבנוני.
“… לא נראים סימנים לכך שארה”ב וישראל, שהחלו במבצע צבאי בתירוץ מופרך לחלוטין במטרה להפיל את השלטון החוקי באיראן, יגלו תבונה ויעצרו את שפיכות הדמים. להיפך, מהבירות שלהן נשמעות הצהרות לוחמניות …
במקביל התוקפים מנסים להכניס פילוג בעולם האסלאמי בעיצומו של החודש הקדוש למוסלמים, רמדאן. הם בכוונה פרובוקציה את איראן לתקיפות תגמול על מטרות בכמה מדינות ערביות…”
רמדאן, “פילוג העולם האסלאמי” והמסגרת הפלסטינית
בהמשך מוסקבה קוראת לישראל וארה”ב “תוקפים” ומאשימה אותם בניסיון “להכניס פילוג בעולם האסלאמי” בתקופת רמדאן.
לאחר מכן מגיעה בנייה המיועדת לבירות הערביות: כביכול ישראל וארה”ב “בכוונה פרובוקציה” את איראן לתקיפות תגמול על מטרות במדינות ערביות, ועכשיו “מושכים את הערבים למלחמה על אינטרסים זרים”.
וכמעט כאלמנט חובה, מתווספת הנושא הפלסטיני – בצורת עקיצה: כאילו כל זה “מסיח את הדעת מהמצב הקטסטרופלי של העם הפלסטיני”.
כאן, כפי שכותב אנליסט ישראלי, “משרד החוץ של רוסיה, סוף סוף, הסביר הכל. איראן, מסתבר, לא רצתה שום תקיפות על מדינות ערביות (וגם, כנראה, על קפריסין, טורקיה ואזרבייג’ן), אבל ישראל וארה”ב “בכוונה” פרובוקציה אותה. למה פרובוקציה? ובכן, זה ברור – כדי להסיח את הדעת מהמצב הקטסטרופלי של העם הפלסטיני. וברור, ברוסיה רואים את זה כבלתי מתקבל על הדעת תקיפות על תושבים שלווים והתקפות על כל מטרות אזרחיות. הם עצמם אף פעם לא עושים כך ולא ממליצים לאחרים..”
קריאה “להפסיק את הלחימה”, שמסתיימת בהאשמת ישראל
כן, בהצהרה יש מילים נכונות על אי קבילות תקיפות על תושבים שלווים ומטרות אזרחיות – גם באיראן וגם במדינות המפרץ הפרסי.
אבל המשמעות הסופית מנוסחת בצורה קשה וחד משמעית: ניתן לעצור את הדה-יציבות האזורית רק אם “מפסיקים את התוקפנות של ארה”ב וישראל”.
כלומר, “שלום” בגרסת הקרמלין מתחיל בדיוק שם, כאשר ישראל מסכימה עם תפקיד האשמה.
למה זה נשמע במיוחד ציני – ולמה זה כבר שאלה של מדיניות ישראל
והנה העצב המרכזי: כל זה מצהירה מדינה תוקפנית, שפלשה לשכנתה אוקראינה וממשיכה להשמיד שם ערים, תשתיות ואנשים.
לכן הניסוחים המוסקביים על “אי קבילות תקיפות על מטרות אזרחיות” נראים לא כעיקרון, אלא כמתג. היום מפעילים אותו כדי להכות בישראל וארה”ב. ביום אחר – מכבים אותו, כשמדובר במלחמה שלהם.
לקהל הישראלי כאן חשוב לא רק ההקשר האוקראיני. חשוב יותר: הקרמלין משכתב בפומבי את דמותה של ישראל, משלב אותה בקטגוריית “המערב התוקפן”. ועושה זאת בשפה רשמית, ללא רמזים.
וכאן עולה שאלה פנימית ישראלית לא נעימה.
ממשלת בנימין נתניהו ניסתה במשך שנים לשמור על יחסים “עובדים”, כמעט שותפיים עם מוסקבה. לפעמים – בזהירות מופגנת. לפעמים – כאילו בקרמלין יושב שותף רציונלי, שאפשר להסביר לו את ההיגיון של ישראל.
אבל ההצהרה ב-5 במרץ מראה את ההפך: במסגרת המוסקבית ישראל אינה “שותפה”, אלא מטרה נוחה.
באמצע הסיפור הזה יש להכיר גם את הפגיעות העצמית: ישראל נשארה זמן רב אחת הדמוקרטיות הבודדות, שבהן התעמולה הרוסית מרגישה יחסית חופשית – בהשוואה לאופן שבו מתייחסים אליה ארה”ב, אירופה ומדינות מערביות אחרות.
במקביל נשמרים ערוצים עסקיים ומסחריים בקבוצות רחבות של מוצרים ושירותים – אפילו כאשר חלק ניכר מהעולם הדמוקרטי הטיל משטרי סנקציות והקים מגבלות.
ונוצר עיוות שנראה רע אפילו בלי רגשות:
ירושלים מנסה “לא להחריף”, ומוסקבה כבר רשמית רושמת את ישראל כ”תוקפים” ומנסה לאסוף תחת זה קהל ערבי.
על רקע זה נאחדות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעדת דבר פשוט: ההימור הקודם על “טון שותפות שקט” לא מפחית את הסיכון, אלא מגדיל אותו – כי הקרמלין מתחיל לראות את הרכות כנורמה.
אילו צעדים תגובתיים אפשריים וכיצד לגרום לממשלת ישראל לראות את הבעיה
כאן לא צריך פאתוס. צריך כלים.
מה יכולה להיות התשובה הרשמית הבסיסית של ישראל
הנוסחה צריכה להיות מעוגנת, “על האזרחים”, ובו בזמן קשה במשמעותה:
רוסיה, שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה, אינה בעלת זכות מוסרית להטיף למדינות אחרות על הגנת האוכלוסייה האזרחית.
ישראל לא מבקשת רשות להגן על אזרחיה ולא מקבלת את הטלת התווית “תוקפן” ממוסקבה.
כל ניסיון להשתמש בהסלמה אזורית לתעמולה ולחץ על מדינות ערב ישראל רואה כמשחק פוליטי מכוון של הקרמלין.
זה לא “ניתוק יחסים”. זו קביעת גבולות.
מה לעשות עם התעמולה הרוסית בתוך ישראל
העניין אינו באיסור על שפה ואינו במאבק עם דעות פרטיות.
העניין הוא בכלי השפעה מדינתי, שצריך להיחשב כסיכון ביטחוני.
צעדים מעשיים שנראים ריאליים:
סימון ציבורי חובה של מקורות מדינתיים רוסיים וערוצים קשורים כמדיה מדינתית.
עבודה מערכתית עם פלטפורמות וספקים על הפצת קמפיינים מתואמים להשפעה, במיוחד במגזר דובר הרוסית.
דוחות שקופים על רשתות דיסאינפורמציה מזוהות ונושאיהן: ישראל, אוקראינה, “המערב”, המלחמה במזרח התיכון.
סנקציות ומסחר: לא “הכל או כלום”, אלא רף מינימלי
אם ישראל לא מוכנה להעתיק את כל חבילת המגבלות המערבית, נשארת אפשרות של רף מינימלי אך ברור:
הגבלות ממוקדות נגד מבנים ואנשים הקשורים למכונת המלחמה והתעמולה.
בקרה קשה על טכנולוגיות רגישות ומוצרים בעלי שימוש כפול.
ציות קפדני יותר ובדיקת עסקאות עם שותפים רוסים – ללא היסטריה, פשוט כהגנה על הכלכלה ומערכת הבנקאות.
המשמעות אינה “להעניש את מוסקבה”. המשמעות היא שמוסקבה תפסיק לראות את ישראל כאזור נייטרלי נוח.
כיצד למשוך את תשומת לב ממשלת ישראל כדי שזה יהפוך להחלטה פוליטית
לא פוסט רועש אחד עובד, אלא שילוב של לחץ בערוצים:
הכנסת: בקשות ציבוריות ודיונים בוועדות פרופיל על ביטחון, עניינים זרים ותקשורת.
ביטחון ורגולטורים: הצגת הנושא כשאלה של התערבות זרה וקמפיינים להשפעה, ולא “ויכוח על דעות”.
מדיה: קונקרטיות, דוגמאות, שרשראות הפצה, השפעה על דעת הקהל – ללא סיסמאות, עם עובדות.
דיאלוג עם שותפים: שפה זהירה של סיכונים – סיכוני סנקציות משניים, סיכוני מוניטין, סיכוני עקיפת מגבלות דרך תחום השיפוט הישראלי.
השאלה שתישאר לאחר ההצהרה הזו
אם הקרמלין כבר רשמית מכריז על ישראל כ”תוקפן”, מנסה “לקשור” את זה לרמדאן ולסדר היום הערבי, ובו בזמן שומר על ההרגל להשתמש בשדה המידע הישראלי כזירה – אז מה בדיוק ישראל מקבלת מהמשך המודל הישן של “שותפות”?
ושאלה שנייה, עוד יותר מעשית לירושלים:
כמה פעמים צריך לשמוע את המילה “תוקפן” כלפי ישראל, לפני שהיא תהפוך לא רק לרטוריקה, אלא לבסיס לפעולות דיפלומטיות וכלכליות נגד ישראל באזור?
