באוקטובר 2026, בעיר צ’רנוביץ’ שבאוקראינה, כיבדו את זכרו של טראיאן פופוביץ’ — ראש העיר הרומני, שהצליח בסתיו 1941 להציל כמעט 20 אלף יהודים מגירוש. לכבוד 85 שנה להקמת גטו צ’רנוביץ’, הוצב לו פסל חזה ליד האנדרטה לזכר קורבנות השואה.
בזמן שרוסיה הפוטינית ממשיכה להפגיז את אוקראינה בטילים ובמל”טים, בזמן שהאזעקות האוויריות קוטעות את חיי הערים, ומתקפות רוסיות הורגות אזרחים, כולל ילדים, האוקראינים מוצאים זמן, כוחות ואמצעים להנציח את זכרם של אנשים שהצילו אחרים ממוות.
מחבר: פאבל שווייקו
לסיפור הזה יש פרט מודרני מפתיע. הטקס נקבע ל-15 באוקטובר 2026, אך הנאספים ראו בסיס ריק. הפסל האוקראיני גויס לצבא ערב האירוע, ולא הצליחו להציב את העבודה המוכנה בזמן. הפסל הוצב יומיים לאחר מכן — ב-17 באוקטובר, ביום השנה ה-134 להולדת פופוביץ’.
זה לא רק סיפור מקומי על אנדרטה חדשה. מדובר באדם שכיהן בממשל שהיה בעל ברית של גרמניה הנאצית, אך סירב להשתתף בהשמדת האוכלוסייה היהודית בעיר.
איך התקיים הטקס בצ’רנוביץ’
ב-15 באוקטובר 2026, במתחם הזיכרון לאסירי גטו צ’רנוביץ’ ברחוב פטרה סאגאידאצ’ני, התאספו נציגי השלטון האוקראיני, הקהילה היהודית והרומנית, דיפלומטים ותושבי העיר.
על כך דיווחה גם שירות המדינה האוקראיני לאתנופוליטיקה.
המשתתפים כיבדו את הנופלים בדקת דומיה והניחו פרחים. האירוע הוקדש ל-85 שנה להקמת הגטו ולהתחלת הגירושים ההמוניים של יהודים בסתיו 1941.
יוזם הצבת הפסל היה איליה חוץ’, נציג הקהילה היהודית בצ’רנוביץ’, ראש ארגון “מיריאם” וקונסול כבוד של לטביה במחוז צ’רנוביץ’. הוא מימן את הכנת הפסל מכספו האישי.
במהלך האירוע, חוץ’ הזכיר כי פופוביץ’ הציל כ-20 אלף איש והשווה את גודל מעשיו לסיפורו של אוסקר שינדלר, המוכר מהסרט “רשימת שינדלר”.
בין המשתתפים הייתה הקונסולית הכללית של רומניה אירינה-לורדנה סטנקולסקו. היא הדגישה כי יש לשמר את זכרם של אלו שהצילו אנשים במהלך השואה כעדות לאחריות וסולידריות.
שירות המדינה האוקראיני לאתנופוליטיקה וחופש המצפון יוצג על ידי ראש המחלקה הרלוונטית ויקטור קובריי. בין הנציגים הדיפלומטיים היה גם קונסול הכבוד של דרום קוריאה ולדימיר קאבוליה.
היסטוריית הטקס סוקרה על ידי עיתונאים מקומיים אוקראינים ורומנים.
מחבר הפסל הוא הפסל האוקראיני ויטלי שלגין. בשל גיוסו, ב-15 באוקטובר נפתח רק הבסיס. כבר ב-17 באוקטובר הוצבה הפסל במקום המוכן. באותו יום, הקונסול הרומני ונציגי הקהילה הרומנית ביקרו שוב באנדרטה, הניחו פרחים והדליקו נרות.
הפתיחה הרשמית החגיגית של הפסל תוכננה להתקיים מאוחר יותר.
מי היה טראיאן פופוביץ’ ולמה הוא הציל יהודים
טראיאן פופוביץ’ נולד ב-17 באוקטובר 1892 בבוקובינה, שטח שהיה בתקופות היסטוריות שונות חלק מאוסטרו-הונגריה, רומניה, ברית המועצות ואוקראינה.
הוא קיבל השכלה משפטית ועבד כעורך דין. בשנת 1941, כאשר צ’רנוביץ’ הייתה תחת שליטת השלטון הכיבוש הרומני, פופוביץ’ הפך לראש העיר.
כאן יש צורך להסביר את ההקשר ההיסטורי. במהלך מלחמת העולם השנייה, רומניה הונהגה על ידי הדיקטטור יון אנטונסקו, בעל ברית של גרמניה הנאצית. משטרו השתתף ברדיפה, גירוש ורצח המוני של יהודים.
לפי חומרים מהמתחם ההנצחה הישראלי “יד ושם”, פופוביץ’ בתחילה לא היה מתנגד לאנטונסקו. לאחר המלחמה הוא הודה שגם הוא פעם האמין בדמות המנהיג החזק, המסוגל לשקם את המדינה.
עם זאת, יחסו של ראש העיר לאנשים ספציפיים התברר כבלתי תואם למדיניות הממשלתית של רדיפת יהודים.
לאחר כיבוש צ’רנוביץ’ על ידי הכוחות הגרמניים והרומניים ביולי 1941, התרחשו בעיר פוגרומים אנטי-יהודיים, ובית הכנסת הגדול הוצת.
פופוביץ’ המשיך לקבל את תושבי היהודים, עזר לנזקקים, הורה לשלם לפנסיונרים היהודים פנסיות מלאות.
העיתונות העוינת לו אף כינתה את היהודים “אנשי טראיאן”.
אוקטובר 1941: ההחלטה שהצילה אלפי משפחות
ב-29 בספטמבר 1941, מושל בוקובינה, הגנרל הרומני קורנליו קלוטסקו, הודיע על כוונתו להקים גטו יהודי. פופוביץ’ התנגד.
ב-10 באוקטובר נודע על צו לגרש את יהודי צ’רנוביץ’ לטרנסניסטריה. ראש העיר שוב דרש לוותר על ההחלטה הזו.
ב-12 באוקטובר, כשהבין שלא יוכל לעצור את הגירוש לחלוטין, פופוביץ’ החל לדרוש חריגים. הוא הצביע על תפקידם של רופאים, מהנדסים, עורכי דין, יזמים יהודים ואנשי מקצוע אחרים בחיי העיר. הוא דרש להשאיר גם פנסיונרים, נכים וחיילים לשעבר.
בתחילה הותר לו להכין רשימה של 100–200 איש בלבד.
הוא לא הסכים.
פופוביץ’ המשיך לדרוש להרחיב את הרשימה. ב-15 באוקטובר 1941, אנטונסקו התיר להשאיר בצ’רנוביץ’ כ-20 אלף יהודים.
כך נוצרו מסמכים מיוחדים, הידועים כ“אישורי פופוביץ'”. הם אפשרו למשפחות יהודיות להישאר בעיר ולא להיכנס לרכבות הגירוש.
לפי נתוני “יד ושם”, בזכות פעולותיו הצליחו להציל כ-19 אלף איש. על לוח הזיכרון שהוצב בצ’רנוביץ’ כבר ב-2009 בבית שבו התגורר פופוביץ’, מצוין מספר מדויק יותר — 19,600.
ראש העיר גם הסתיר בביתו יהודים שהיו בסכנת גירוש, ואלו שהצליחו לברוח מהמחנות.
לאדם שעבד בתוך הממשל הכיבוש, פעולות כאלה היוו עימות מודע עם הנהגתו.
מה קרה לאלו שלא הצליחו להציל
כאן חשוב לזכור גם את הצד השני של הסיפור.
לפי נתוני שירות המדינה האוקראיני לאתנופוליטיקה, בסתיו 1941 יותר מ-30 אלף יהודים מצ’רנוביץ’ גורשו לטרנסניסטריה.
טרנסניסטריה בהיסטוריה של השואה — לא פרידנסטרוביה המודרנית הבלתי מוכרת. כך נקראה השטח הכיבוש בין הנהרות דניסטר ובוג הדרומי, שנוהל על ידי רומניה בשנים 1941–1944.
שם פעלו גטאות ומחנות. אנשים מתו מרעב, מחלות, התעללות ורציחות המוניות.
בשנת 1942, קלוטסקו הצליח לחדש את הגירושים. פופוביץ’ הודח מתפקידו, וב-4 ביוני החל שוב גירוש היהודים. בין המגורשים היו גם אנשים שהצליחו להישאר בעיר קודם לכן.
פופוביץ’ לא הצליח לעצור את המערכת הפלילית הזו. אך הצליח לחלץ ממנה אלפי חיי אדם.
נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency
ישראל הכירה בגבורתו כבר ב-1969
טראיאן פופוביץ’ נפטר ב-4 ביוני 1946, בגיל 53. זמן קצר לפני מותו, הוא השאיר זיכרונות על האירועים בצ’רנוביץ’ וניסיונותיו לעצור את הגירושים.
ב-2 בינואר 1969, המתחם ההנצחה הישראלי “יד ושם” הכיר בו כחסיד אומות העולם.
לקוראים שאינם מכירים את המושג הזה: חסידי אומות העולם הם לא-יהודים שהצילו יהודים במהלך השואה, תוך סיכון עצמי וללא ציפייה לתגמול.
ההחלטה מתקבלת לאחר בחינת עדויות ומסמכים. זה לא תואר כבוד על השקפות הומניסטיות כלליות, אלא הכרה בפעולות קונקרטיות להצלת אנשים.
בירושלים, שמו של פופוביץ’ נשמר בארכיון הרשמי של “יד ושם”. לכבודו גם נשתל עץ.
לישראלים שמשפחותיהם מגיעות מצ’רנוביץ’ ובוקובינה, הסיפור הזה קרוב במיוחד. בין האנשים ששרדו את המלחמה בזכות החלטותיו, היו נציגי הקהילה היהודית, שצאצאיהם לאחר מכן הגיעו לישראל ולמדינות אחרות.
יש גם נסיבה חשובה נוספת: בישראל הכירו בפופוביץ’ הרבה לפני שהסיפור שלו קיבל הכרה ציבורית רחבה באזור מולדתו.
למה הסיפור הזה מאחד את אוקראינה, רומניה וישראל
לרומניה, פופוביץ’ הוא דוגמה לאדם שמצא את האומץ להתנגד לפשעי מדינתו. בשנת 2000, רחוב בבוקרשט נקרא על שמו.
לאוקראינה, הוא קשור להיסטוריה של צ’רנוביץ’ — עיר שבה חיו במשך עשורים תרבויות יהודית, אוקראינית, רומנית, גרמנית, פולנית ואחרות.
לישראל, פופוביץ’ הוא אחד מחסידי אומות העולם, שבזכותם אלפי יהודים קיבלו סיכוי לשרוד את השואה.
אך שלוש ההשקפות הללו אינן מבטלות את אחריות המשטר הרומני לגירושים ולמותם של יהודים. להפך, מעשהו של פופוביץ’ משמעותי במיוחד משום שהוא פעל בתוך מערכת שידעה לאן ולמה שולחים אנשים.
הטקס הזיכרון בצ’רנוביץ’ איחד נציגים של קהילות היסטוריות אלו.
צ’רנוביץ’ כבר הנציחה את שמו יחד עם חסידי אומות אחרים
האירוע באוקטובר היה המשך לעבודה גדולה לשימור הזיכרון היהודי בעיר.
בשנת 2009, בביתו של פופוביץ’ הוצב לוח זיכרון עם תודה מיהודי צ’רנוביץ’.
ב-7 באוקטובר 2016, נפתח מתחם הזיכרון לאסירי גטו צ’רנוביץ’.
וב-14 במאי 2026, על בניין בית הכנסת “ישראל” ברחוב אוקראינסקה, 2, הוצב לוח עם שמות 12 חסידי אומות העולם מבוקובינה. ביניהם — טראיאן פופוביץ’.
נאנובוסטי סיפרו על כך בפירוט במאמר “בצ’רנוביץ’ הוצב לוח זיכרון לחסידי אומות העולם מבוקובינה”.
עם יוזמות לשימור הזיכרון הזה עובד גם ראש הקהילה היהודית בצ’רנוביץ’ שפסה אברבוך, שהשתתף באירועי מאי.
בערים אחרות באוקראינה מתרחשים אירועים דומים. לדוגמה, במחוז אודסה הוקם גן חסידי אומות העולם בבלטה.
ובישראל סיפרנו על ירוסלבה לויטסקיה מחיפה, שמשפחתה הצילה יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.
אוקראינה תחת הפגזות זוכרת את אלו שהצילו אנשים
חשבו על הנסיבות שבהן כל זה מתרחש.
רוסיה ממשיכה במלחמה נגד אוקראינה. טילים ומל”טים פוגעים בבנייני מגורים, בתשתיות אנרגיה, ברחובות ובמקומות ציבוריים. אנשים חיים בין אזעקות אוויריות, הלוויות של נופלים והמתנה למכה הבאה.
לפי נתוני משימת המעקב של האו”ם, רק בספטמבר 2026 נהרגו באוקראינה לפחות 328 אזרחים, ועוד 2105 נפצעו. בין קורבנות המתקפות הרוסיות יש ילדים.
ובמציאות הזו, צ’רנוביץ’ מציבה פסל לאדם שהציל יהודים מגירוש לפני 85 שנה. אנשים מגיעים לטקס, מושכים דיפלומטים, אוספים מסמכים היסטוריים, מוצאים אמצעים לפסל. אפילו גיוסו של מחבר הפסל לא עוצר את המעשה שהתחיל.
ובכל זאת, הם זוכרים את טראיאן פופוביץ’ הרומני — נציג העם שאליו השתייכו גם מנהיגי המשטר שביצע את הגירושים. הם מכבדים אותו לא על לאומיותו, אלא על מעשיו.
וזה, לדעתי, מבטא את אוקראינה האמיתית. מדינה שנלחמת היום על קיומה שלה, לא שוכחת את אלו שבעבר הצילו חיי אחרים. ויודעת להפריד בין פשעי המדינה לאומץ האנושי של אנשים שהתנגדו לפשעים אלו.
הפסל של פופוביץ’ בצ’רנוביץ’ מדבר על כך ללא סיסמאות רועשות. הוא עומד שם, במקום שבו סיפורו באמת התרחש, ומזכיר שגם בזמנים הקשים ביותר יש לאדם בחירה.
פסל בזמן מלחמה חדשה
בהיסטוריה של הצבת הפסל יש פרט שקשה היה להמציא.
לפני 85 שנה, פופוביץ’ סיכן את תפקידו וביטחונו כדי להציל יהודים מגירוש. באוקטובר 2026, הפסל האוקראיני ויטלי שלגין, שיצר את הפסל לאדם הזה, לא הצליח להיות נוכח בפתיחה: הוא גויס להגנת אוקראינה מפני הפלישה הרוסית.
איליה חוץ’ והמשתתפים בטקס לא ויתרו על האירוע. ב-15 באוקטובר כיבדו את זכר הנופלים והמציל, וב-17 הוצב הפסל המוכן.
היסטוריית השואה באוקראינה נשמרת היום על ידי אנשים שחיים בעצמם בתנאי מלחמה.
בספטמבר 2026, ישראל ואוקראינה יחד זכרו את 85 שנה לטרגדיית באבי יאר. נאנובוסטי גם סיפרו על מרד אסירי מחנה סוביבור בהנהגת אלכסנדר פצ’רסקי.
זיכרון הנופלים, ההתנגדות והצלת אנשים — דפים שונים אך קשורים של סיפור אחד.
וכאן הייתי מדגיש את העיקר. פופוביץ’ לא היה בעל צבא, לא יכול היה לשנות את המדיניות החיצונית של רומניה ולא עצר את השואה בצ’רנוביץ’. הכלים שלו היו תפקיד, מסמכים, משא ומתן ונכונות להתווכח עם ההנהלה.
לכ-19 אלף איש זה היה מספיק כדי להישאר בחיים.
בצ’רנוביץ’ עומד כעת פסלו. ובישראל כבר יותר מחצי מאה נשמר מסמך שמסביר מדוע אדם זה ראוי לזיכרון ולהכרת תודה.
פאבל שווייקו, מחבר נאנובוסטי. כותב על יחסי אוקראינה-ישראל, היסטוריה יהודית ואירועים המחברים בין שתי המדינות.
מקורות: יד ושם — ארכיון טראיאן פופוביץ’; שירות המדינה האוקראיני לאתנופוליטיקה, 15 באוקטובר 2026; BucPress — הצבת הפסל ב-17 באוקטובר; צ’רניבצקי פרומין — דיווח מהטקס.
