עם מגן דוד ודגל אוקראינה: יחידות צבאיות יהודיות באוקראינה, מפקדיהן שנשכחו והדרך אל ישראל העתידית (1917–1921) אנטולי שפירו

כתבה זו הוכנה עבור המדור ההיסטורי־פופולרי של NAnews, ״יהודים מאוקראינה״. איננו מתיימרים לערוך מחקר היסטורי מקורי או להכריע סופית במחלוקות מחקריות. מטרתנו היא לספר לקהל הרחב על פרקים מוכרים פחות בהיסטוריה המשותפת לאוקראינים וליהודים ולהציג את האנשים, האירועים והמסמכים הקשורים בהם. יש פרטים שהיסטוריונים מפרשים בדרכים שונות. למי שמעוניין להעמיק בנושא אנו ממליצים לעיין ישירות במחקרים ההיסטוריים, במסמכי הארכיון ובעדויות המשתתפים באירועים. המקורות המרכזיים מופיעים בסוף הכתבה.

מדור ״יהודים מאוקראינה״ | מאת מערכת NAnews — Nikk.Agency

בנובמבר 1918 הצטרף איש צבא יהודי צעיר בשם חיים כהנא לכוחות האוקראיניים שנלחמו על השליטה בלבוב. שלושים שנה לאחר מכן השתתף בהקמת יחידות הצנחנים הראשונות של צבא ישראל העצמאית.

סיפור חייו הוא רק אחד מעשרות הסיפורים שאספנו בכתבה רחבת ההיקף הזאת.

בכתבה מוזכרים כ־100 שמות של יהודים שהשתתפו באירועים ושל אישים היסטוריים יהודים. כ־60–70 מהם היו קשורים לשירות צבאי, להגנה עצמית חמושה או לארגון יחידות צבאיות יהודיות. רבים מהאנשים האלה כמעט נשכחו היום. אחרים נעשו פוליטיקאים, אנשי ציבור ומפקדים ידועים, או נטלו חלק בהקמת מדינת ישראל.

לפנינו אירועי השנים 1917–1921, עשרות ערים ועיירות באוקראינה, מפקדים יהודים, מתנדבים, יחידות הגנה חמושות ויחידות של הצבא האוקראיני. אלה סיפורים על גבורה, שיתוף פעולה, אבדות טרגיות וגורלות אנושיים שהמשיכו להיכתב הרחק מגבולות אוקראינה.

נספר על סולומון ליינברג, שהקים את הגדוד היהודי המסתער של הצבא הגליצאי האוקראיני, ועל סלקו רוטנברג, שפיקד על פלוגת מקלעים רכובה מעורבת של יהודים ואוקראינים. נספר גם על יותר מ־80 המתנדבים היהודים של הגדוד ההוצולי ועל שמונת הלוחמים שנהרגו ונקברו ליד פידקאמין.

באודסה נכיר את משה אוסיסקין, מפקד גדוד החי״ר היהודי הראשון, ואת מיכאיל דשבסקי, שאנשי יחידת ההגנה שלו הגנו על אזרחים גם הרחק מהעיר. בלבוב נפגוש את ישראל ולדמן ואת יוליוש אייסלר, ממארגני המיליציה היהודית החמושה שניסתה לשמור על ניטרליות במלחמה בין פולנים לאוקראינים.

פרק גדול בפני עצמו יעסוק בהגנה העצמית היהודית בצ׳רקאסי, סמילה, זלטופיל, הורודישצ׳ה, ברשאד, טטייב, הולובניבסק, יקטרינוסלב וביישובים אחרים. פעלו בהם ישראל ברדיצ׳בסקי, משה דוברובנסקי, הירש טורי, חיים אוסטרוי, בוריס חניס ורבים נוספים. חלקם נפלו כשהגנו על קהילותיהם. אחרים שרדו את המלחמה, אך כעבור עשרות שנים נפלו קורבן לדיכוי הסטליניסטי.

בהמשך נעקוב אחר האופן שבו גורלותיהם של כמה ממשתתפי האירועים קשרו את אוקראינה לישראל העתידית: האונייה ״רוסלאן״, שהפליגה מאודסה ליפו ב־1919; ותיקי ההגנה העצמית שפעלו ב״הגנה״ ובאצ״ל; ולדימיר זאב ז׳בוטינסקי; חיים כהנא; ויעקב דורי — הרמטכ״ל הראשון של צה״ל.

אין זה סיפורה של צבא אחד, מפלגה פוליטית אחת או עם אחד. היו כאן ציונים וסוציאליסטים יהודים, חיילים לשעבר של האימפריה הרוסית ושל האימפריה האוסטרו־הונגרית, קצינים אוקראינים, מתנדבים ואזרחים מן השורה שנאלצו לאחוז בנשק כדי להגן על משפחותיהם.

היו שיתוף פעולה ועזרה הדדית, קרבות משותפים וחיים שניצלו. היו גם פירוקי נשק, פוגרומים, בגידות וטעויות טרגיות.

אספנו את הסיפורים האלה כדי להראות חלק מן העבר האוקראיני־יהודי שמדברים עליו הרבה פחות: כיצד יהודים ואוקראינים לא רק חיו זה לצד זה, אלא גם שירתו יחד, הגנו איש על רעהו, הקימו יחידות חמושות ולעיתים הקריבו את חייהם למען מטרה משותפת.

וכמה מן האנשים האלה נמנו מאוחר יותר עם מי שעמדו בראשית ההיסטוריה הצבאית והציבורית של מדינת ישראל.

1917: כשהחיילים היהודים החלו להתארגן

לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית קמה בקייב המועצה המרכזית האוקראינית, הראדה המרכזית — גוף פוליטי שעל בסיסו נוסדה הרפובליקה העממית האוקראינית (אונ״ר).

המפלגות היהודיות זכו לייצוג במוסדות השלטון האוקראיניים. בינואר 1918 חוקקה הראדה המרכזית חוק אוטונומיה לאומית־אישית, שהקנה לקהילות הלאומיות זכות לארגן בעצמן את חיי התרבות והציבור שלהן.

עבור יהודים שחוו עשרות שנים של הגבלות תחת האימפריה הרוסית, היה זה שינוי פוליטי משמעותי.

אלא שההבטחות הפוליטיות ניתנו על רקע התפוררות הצבא, המהפכה ומאבק מזוין. בערים ובעיירות נעו חיילים משוחררים, יחידות של מפלגות שונות וכוחותיהם של מפקדים עצמאיים.

חיילים יהודים ששירתו במלחמת העולם הראשונה החלו להקים ארגונים משלהם. נוסדו איגודי חיילים יהודים, התקיימו ועידות ונדונו תוכניות להקמת יחידות צבאיות לאומיות.

אחד המרכזים של התנועה הזאת בדרום אוקראינה היה אודסה.

אודסה: 500 רובים, 24 אלף כדורים וגדוד החי״ר היהודי הראשון

סיפורו של גדוד החי״ר היהודי הראשון החל בדצמבר 1917, כאשר ארגונים צבאיים יהודיים באודסה הציעו לשלטונות הרפובליקה העממית האוקראינית (אונ״ר) להקים יחידות צבאיות לאומיות משלהם. היוזמה זכתה לתמיכת הגנרל ילצ׳נינוב, מפקד המחוז הצבאי של אודסה, ושל סגן־אלוף פופלבקו, נציג הראדה המרכזית האוקראינית. האחרון העביר את ההצעה לקייב, מקום מושבה של הראדה המרכזית בראשות מיכאילו הרושבסקי. נציגי החיילים היהודים נסעו גם הם לקייב למשא ומתן.

ב־29 בדצמבר החליטה ועידת חיילים וקצינים יהודים באודסה להתחיל בהקמת היחידות הלאומיות, וייסדה את הארגון ״אוורידה״. בראש הוועד המנהל שלו, שמנה 15 חברים, עמד הרופא הצבאי גריגורי ז׳לקובסקי. הארגון איגד חיילים יהודים ששירתו בצבא הרוסי לשעבר, ובהם ותיקי מלחמת העולם הראשונה, ותכנן להקים יחידות לא רק באודסה אלא גם ביקטרינוסלב (דניפרו של ימינו), מיקולאייב, סימפרופול, הוליאיפולֶה, וכן בקרב חיילי החזית הרומנית לשעבר.

ב־13 בפברואר 1918 פרסמה הנהגת ״אוורידה״ פקודה מספר 1 להקמת גדוד החי״ר היהודי הראשון באודסה. הפקודה הסתמכה על אישור שנתנה הראדה המרכזית האוקראינית ב־2 בינואר 1918 להקמת יחידות צבאיות לאומיות יהודיות. נוסח האישור המלא לא אותר, ולכן לא ידוע אם חל על כל שטח הרפובליקה או רק על פניות הארגונים מאודסה. את פקודת פברואר להקמת הגדוד המסוים הוציאה ״אוורידה״ עצמה, ולא משרד המלחמה האוקראיני.

באותה עת כבר שלטו באודסה הבולשביקים, שהכריזו על הרפובליקה הסובייטית של אודסה. אף על פי כן שמרה היחידה החדשה על פיקוד עצמאי; היא לא השתייכה לצבא האדום ולא לצבא הסדיר של הרפובליקה העממית האוקראינית, וקיוותה לשיתוף פעולה עתידי עם השלטונות האוקראיניים.

למפקד הגדוד מונה משה אוסיסקין, לשעבר פרפורשצ׳יק — דרגת קצונה זוטרה בצבא הרוסי; לסגנו מונה בוריס בוגדנוב, ולראש המטה גבריאל גרשנקרוין. מ־15 בפברואר היה אחראי לאספקה הפקיד הצבאי שטיינברג. למחרת הגיעו 20 המתנדבים הראשונים בפיקודו של פרוים צ׳רקס, שמונה למפקד פלוגת החי״ר הראשונה.

ב־18 בפברואר קיבל הגדוד 500 רובים ו־24 אלף כדורים ממחסן בסיס של החזית הרומנית לשעבר בצבא הרוסי. באותה תקופה פיקד מיכאיל מורביוב על כוחות החזית הרומנית והצבא האדום של אודסה. אולם המסמכים שפורסמו אינם מפרטים מי אישר בפועל את מסירת הנשק. גם מקומו המדויק של המחסן אינו ידוע.

מגורי הגדוד שכנו ברחוב פרוחורובסקאיה 1, שם התגוררו החיילים, עברו אימונים וביצעו משימות שמירה.

למרות כמות הנשק הגדולה שהתקבלה, הגדוד היה קטן יחסית. לפי מחקרו של ההיסטוריון א׳ מ׳ שולק, הוא מנה כ־240 לוחמים, ויחד עם הקצינים — פחות מ־300 איש. מספר החיילים השתנה ללא הרף: מתנדבים חדשים הגיעו, אחרים שוחררו או ערקו.

רוב החיילים היו יהודים ששירתו בעבר בצבא הרוסי — ותיקי מלחמת העולם הראשונה, סטודנטים, תלמידי גימנסיה ובוגרי בתי ספר צבאיים. ההרכב הלאומי המדויק אינו ידוע, ולכן אי אפשר לשלול השתתפות של חיילים בני לאומים אחרים.

בין המתנדבים היו יששכר ויולין מאופה, יעקב פסיס בוגר בית הספר לקצינים בז׳יטומיר, אושר טוטקובסקי שסיים בית ספר צבאי בפטרהוף, ויוסף רוזנבליט מבית הספר הצבאי בצ׳והויב. קצינים רבים דגלו בציונות ותמכו בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל — מולדתו ההיסטורית של העם היהודי.

על פי דיווחי העיתונות של אודסה באותה תקופה, שירתו בגדוד 120 בעלי עיטורי גאורגיוס הקדוש — חיילים שקיבלו אותות הצטיינות על אומץ לב בצבא הרוסי. אולם לא אותרה רשימה מלאה של המעוטרים, ולכן המספר שפורסם בעיתונים לא אומת.

ב־4 במרץ, בהוראת המפקד הסובייטי של אודסה, בורובוי, החל הגדוד לשמור על מתקנים עירוניים, ובהם מחסן הנשק המרכזי.

ב־9 במרץ החלו להקים פלוגת חי״ר שנייה בפיקודו של בוריס בוגדנוב. לתפקידי מדריכים מונו שפיר, ויולין ואוסייביץ׳. במקביל הוקמה מחלקת מקלעים בהדרכת זינקוב. לגדוד לא היו יחידות פרשים או ארטילריה נפרדות.

במטה פעלו שירותי מינהלה, משק ורפואה. הרופא הצבאי היה גריגורי ז׳לקובסקי, הגזבר — רוגוזובסקי, פקיד המינהלה — דרוזדין וקצין האפסנאות — גורבאטי.

השירות היומיומי כלל אימוני סדר וירי, משמרות ומשמעת נוקשה. בזמנם החופשי מהתפקידים הורשו החיילים לבקר בבית הכנסת, אך מי שסירב למלא פקודות הורחק מן היחידה.

בפקודה מ־11 במרץ הדגיש משה אוסיסקין כי על הגדוד להגן לא רק על האוכלוסייה היהודית, אלא על ביטחונם של כל תושבי אודסה, ללא הבדל לאום.

להוראה הזאת הייתה במהרה משמעות מעשית. ב־13–15 במרץ 1918, כשהבולשביקים עזבו את אודסה והכוחות האוקראיניים והאוסטרו־הונגריים טרם ביססו את שליטתם בעיר, נוצר איום של מעשי ביזה נרחבים.

הגדוד היהודי, לצד יחידות מתנדבים והמשטרה העירונית, שמר על מולדבנקה, שכונות מגורים, שווקים, הבנק הממלכתי, אוצר המדינה ומרכזיית הטלפונים. כדי לחזק את היחידה הועברו לה, ביוזמת רשויות העיר, ממחסן הארטילריה ארבעה מקלעי ״מקסים״, שמונה קנים חלופיים ו־100 רימוני יד.

ב־15 במרץ נכנסו לאודסה כוחות אוקראיניים ואוסטרו־הונגריים, ונציגי הרפובליקה העממית האוקראינית שבו לשלטון. בפני מפקדי הגדוד נפתחה האפשרות להשיג הכרה רשמית ולצרף את היחידה לצבא האוקראיני.

ב־18 במרץ הונהגו בגדוד סימני זיהוי חדשים: במקום סרטי זרוע נדרשו החיילים לחבוש כובעים עם פס לבן־כחול ומגן דוד במקום סמל הכובע הצבאי.

באותו יום יצאו לקייב ח׳ ל׳ אוורבוך, נציג הנהגת ״אוורידה״, וראש המטה גבריאל גרשנקרוין, למשא ומתן עם משרד המלחמה של הרפובליקה.

אולם לא הושגה הסכמה. הפיקוד האוסטרו־הונגרי ורשויות הצבא האוקראיניות התנגדו להמשך קיומן של יחידות חמושות עצמאיות מחוץ למסגרת הפיקוד המאושרת של צבא הרפובליקה.

הנציב הראשי של הרפובליקה העממית האוקראינית במחוזות חרסון, יקטרינוסלב וטאבריה, סמיון קומורני, הורה לשחרר את הגדוד מן השירות.

ב־24 במרץ החל שחרור החיילים. האחרונים ששוחררו, ב־7 באפריל 1918, היו משה אוסיסקין, גבריאל גרשנקרוין, בוריס בוגדנוב וכמה קצינים נוספים.

כך הסתיימה ההיסטוריה בת כמעט חודשיים של גדוד החי״ר היהודי הראשון באודסה.

הגדוד לא נעשה חלק מן הצבא האוקראיני הסדיר, אבל קם ביוזמת חיילים יהודים שזכתה לתמיכת נציגי הראדה המרכזית האוקראינית. מייסדיו ביקשו לשתף פעולה עם השלטון האוקראיני, ובימי חילופי השלטון במרץ שמרו לוחמיו לא רק על הרבעים היהודיים אלא גם על מוסדות עירוניים ששירתו את כלל הציבור.

בהיסטוריה של היחסים בין אוקראינים ליהודים זהו מקרה מוכח במסמכים, אך מוכר מעט, של שיתוף פעולה שבו הקמת יחידה צבאית לאומית השתלבה בהגנה על כל תושבי אודסה.

מיכאיל דשבסקי ואנשי ההגנה היהודים באודסה: מ־50 מתנדבים להגנה על ערים ועיירות ברחבי אוקראינה

עוד לפני הקמת גדוד החי״ר היהודי הראשון הופיע באודסה ארגון חמוש אחר — יחידת ההגנה הלוחמת היהודית, שנועדה להגן על האוכלוסייה מפני פוגרומים ומעשי שוד. הקמתה החלה ב־4 בדצמבר 1917 ביוזמת הארגון הצבאי היהודי המקומי, שבראשו עמד פקיד הצבא לשעבר חסקל אוורבוך.

להקמת היחידה קדם עימות עם אנשי צבא אוקראינים. בתחילת דצמבר, במסגרת פקודה לפרוק מנשק יחידות לא־אוקראיניות של הצבא הרוסי לשעבר, דרשו חיילי הראדה המרכזית האוקראינית שגם חברי הארגון הצבאי היהודי שהתכנסו ברחוב אוספנסקאיה 73 ימסרו את נשקם. הארגון הכריז מראש על ניטרליות, ולכן הנהגתו נענתה לדרישה, אך הגישה מחאה לשלטונות האוקראיניים. בהוראת נציג הראדה המרכזית באודסה הוחזר הנשק לחיילים היהודים. בעקבות זאת החלה הרשמת המתנדבים ליחידת ההגנה.

מארגן היחידה מבחינה צבאית ומפקדה היה מיכאיל (משה) מרקוביץ׳ דשבסקי, קצין זוטר בן 24, שלימים עמד בראש המטה. בימיה הראשונים מנתה היחידה כ־50 לוחמים חמושים, אף שכבר אז דיווחו כמה עיתונים על כ־1,500 נרשמים. ההיסטוריון ירוסלב טינצ׳נקו סבור שהדיווחים האלה היו מוגזמים מאוד.

היחידה פעלה בנפרד מן הגדוד היהודי שהקים ארגון ״אוורידה״ בפברואר 1918. זו הייתה מסגרת הגנה עצמית התנדבותית שלא נכללה בצבא הסדיר של הרפובליקה העממית האוקראינית ולא הייתה כפופה לצבא האדום.

בהדרגה הקים הארגון מטה, מערך סיורים קבוע ומערכת מימון משלו. המטה שכן בבית ברבאש ברחוב בולשאיה ארנאוטסקאיה 42, בפינת רחוב רישלייבסקאיה, ומאוחר יותר עבר לרישלייבסקאיה 42.

הכספים נאספו בקרב יהודי אודסה. בראש ועדת הכספים עמד מ׳ א׳ הלפרין, הגזבר היה ברונשטיין, ובוועדת הביקורת ישבו לוקשבקר, פרידמק וביין. ועדי הבתים הציעו להפריש חלק משכר הדירה למימון אנשי היחידה.

אך פעילותו של דשבסקי חרגה במהירות מגבולות אודסה.

כבר בינואר 1918 הגיעו למטה פניות מקהילות יהודיות בערים אחרות שביקשו סיוע חמוש. מצ׳צ׳לניק נמסר על סכנת פוגרום, ומריבניצה הגיעו דיווחים על שלוש התקפות שכבר התרחשו.

לצ׳צ׳לניק נשלחו 35 מתנדבים ולריבניצה — 50. מדריכים צבאיים יצאו להולטה, אולביופול ובוהופול כדי לעזור לתושבים להקים הגנה עצמית מקומית. מדריכים כאלה כבר פעלו בהולובניבסק, רודניצה וקודימה.

בהמשך נשלחו יחידות גם לרשקוב, קריבויה אוזרו ודובוסארי. לקריבויה אוזרו נשלחו 50 לוחמים, ויחידה בגודל דומה תוכננה להישלח לרשקוב. אנשי ההגנה פעלו בקרוטנה, בירזולה ובעיירות אחרות של מחוזות פודוליה וחרסון — יחידות מנהליות היסטוריות שכללו חלק ניכר ממרכז אוקראינה ומדרומה של ימינו וכן שטחים סמוכים.

האירועים הקשים ביותר התרחשו בדובוסארי — עיר על נהר הדנייסטר הנמצאת כיום באזור טרנסניסטריה הבלתי מוכר בינלאומית, במולדובה.

התקפות על האוכלוסייה היהודית שם התרחשו בעת מעברם של חיילים משוחררים מן הצבא הרוסי לשעבר. כאשר ההגנה העצמית המקומית לא הצליחה לעצור את הפוגרום, פנתה הקהילה לעזרה מאודסה.

מטה דשבסקי שלח 26 מתנדבים חמושים. על אחת היחידות פיקד הקצין הזוטר הלד.

בתחילה ניסו אנשי ההגנה להגיע להסכמה עם התוקפים על הפסקת האלימות. לאחר מכן פרצו חילופי אש.

באחד העימותים נפצע המתנדב מלקוס, לאחר שרימון הושלך לעברו. בהמשך נפצעו שלושה לוחמים נוספים — ויינברג, אודסקי וטיטייבסקי.

גם גריגורי קוטובסקי, שלימים התפרסם כמפקד בצבא האדום, ניסה לתווך במשא ומתן. הוא הגיע לדובוסארי יחד עם חיילי הארמייה השישית, אך מאמצי התיווך שלו לא הצליחו לעצור את ההתקפות.

העיתונות של אודסה באותם ימים תיעדה פרט יוצא דופן: רב קהילתי מקומי לבש מדי חייל והצטרף למגינים. מכיוון שלא היה חמוש, התגונן מפני התוקפים באמצעות אבנים.

אנשי ההגנה עצרו גם אנשים שבזזו את ביתו של כומר אורתודוקסי. הם שמרו על הסדר הציבורי ולא הגבילו את פעילותם לרכוש הקהילה היהודית בלבד.

בסוף ינואר נרגעה מעט המצב בדובוסארי. חלק מן היחידה חזר לאודסה, ואילו 14 מתנדבים נשארו לבקשת התושבים המקומיים.

עם זאת, היחסים עם רשויות חמושות שונות היו מורכבים. בינואר 1918, בעת הקרבות בין יחידות אוקראיניות לבולשביקים באודסה, עצרו חיילים אוקראינים כ־45–50 מחברי הארגון הצבאי היהודי, לאחר שחשבו בטעות כי הם אויבים. משנתבררו הנסיבות שוחררו העצורים.

בערים אחרות סייעו לאנשי ההגנה מסמכים שקיבלו הן מן הרשויות הסובייטיות והן מנציגי הראדה המרכזית האוקראינית. כך, ברודניצה ובבירזולה ניסו תחילה חיילים אוקראינים לפרוק את היחידות היהודיות מנשקן, אך ויתרו לאחר שהוצגו להם תעודות אוקראיניות המאשרות כי המתנדבים נשלחו אך ורק למניעת פוגרומים.

היחידה קיימה שירותי שמירה גם באודסה עצמה, אבטחה שכונות, סייעה לוועדי בתים ועצרה שודדים. הפעילות גבתה קורבנות. ב־25 בינואר 1918 נהרג אברם ינישבסקי בן ה־19 עקב טיפול רשלני בנשק; בתחילת פברואר נהרג בחילופי אש עם שודדים איש היחידה א׳ אפשטיין.

לאחר כניסת הכוחות האוקראיניים והאוסטרו־הונגריים לאודסה במרץ 1918, ניסתה היחידה לשמור על מעמדה כמשמר עירוני. אולם המפקד הצבאי האוסטרו־הונגרי רודולף פון בראון הורה לפרוק מנשקן את כל היחידות החמושות העצמאיות. עד הצהריים ב־20 במרץ מסרו אנשי ההגנה את נשקם, אם כי על פי זיכרונות בני התקופה חלק מהנשק הוסתר ונשמר.

הפעילות חודשה בנובמבר 1918, לאחר תבוסת גרמניה ואוסטרו־הונגריה במלחמת העולם הראשונה. חסקל אוורבוך ומיכאיל דשבסקי שבו להנהיג את היחידה.

בעת הקרבות באודסה בדצמבר בין תומכי הדירקטוריון של הרפובליקה העממית האוקראינית — ממשלת אוקראינה שעלתה לשלטון לאחר הדחת ההטמאן פבלו סקורופדסקי — לבין כוחות הצבא הלבן, המשיכו אנשי היחידה לשמור על העיר.

עבודתם זכתה להכרה מצד השלטון המוניציפלי. ב־10 בינואר 1919 הציע נציג היחידה, הרופא ד״ר א׳ ג׳ ראוכברגר, להקצות 30 אלף רובל מקופת העירייה למימון קבוע של היחידה. ראש העיר מ׳ ו׳ ברייקביץ׳ תמך ביוזמה והדגיש את תרומת ההגנה העצמית היהודית לאודסה. מועצת העיר אישרה את המימון.

באמצעות הכספים הורחבה רשת עמדות השמירה המצוידות בטלפונים. במקרה של התקפה יכלו התושבים לפנות לעמדה הקרובה, וממנה הוזעק סיור לסייע.

ב־25 בפברואר 1919, ביום האבל הלאומי על קורבנות הפוגרומים ביהודי אוקראינה, גייסה היחידה כמה מאות אנשי מילואים והגבירה את האבטחה באודסה, במיוחד בשכונת מולדבנקה. הפעולות תואמו עם יחידות סטודנטים חמושות.

בזיכרונותיו של ההיסטוריון איליה צ׳ריקובר נטען שבאביב 1918 מנתה היחידה כביכול 600 לוחמים קבועים, החזיקה 12 קסרקטינים, 22 מקלעים ואלף רובים. אולם ירוסלב טינצ׳נקו סבור שהמספרים האלה מוגזמים במידה ניכרת. לא קיימת רשימת כוח אדם מלאה ומהימנה המאפשרת לאמת אותם.

באפריל 1919 כבש הצבא האדום את אודסה מחדש. על פי פקודת המפקד החדש של חיל המצב, יורי טיוטיוניק, פורקה יחידת ההגנה היהודית העצמאית מנשקה ופוזרה.

במקומה ארגנו הבולשביקים את יחידת העבודה היהודית הראשונה של הצבא האדום, בפיקודו של ז׳ ד׳ פוגורלסקי. עד 10 באפריל היא מנתה כ־300 איש, לרבות יחידת רפואה, וחולקה לארבע מחלקות. במאי הפכו אותה לגדוד המילואים היהודי של אודסה. זו הייתה כבר יחידה סובייטית אחרת, ולא היחידה הקודמת של דשבסקי.

באוגוסט 1919, כשהבולשביקים החלו לפנות את אודסה לקראת מתקפת הצבא הלבן, אישרה מועצת העיר מחדש את הקמת ההגנה העצמית היהודית. אנשי היחידה חידשו את הסיורים ומנעו ניסיונות ביזה.

אלא שלאחר כיבוש העיר בידי הכוחות הלבנים ב־23 באוגוסט 1919 השתנה המצב. כבר למחרת הורה ממלא מקום מפקד חיל המצב באודסה, קולונל ברנובסקי, לפרק את הכוחות החמושים שפעלו תחת השלטון הקודם, לרבות יחידת ההגנה היהודית.

נציגי העיר והקהילה היהודית ניסו להשיג היתר להמשך קיומה. אולם הגנרל הלבן יעקב שילינג, שפיקד על הכוחות באזור אודסה, הצהיר שאינו רואה צורך ביחידות יהודיות נפרדות. מפקד העיר הצבאי, קולונל מוגילבסקי, תמך בעמדה הזאת.

כעבור כמה שבועות נהרג גם מיכאיל דשבסקי עצמו.

ב־13 בספטמבר 1919 נרצח מפקד היחידה לשעבר, בן 25, ליד הכפר בורלצ׳יה בלקה הסמוך לאודסה.

באותה תקופה עסק דשבסקי גם במדעי הטבע, עבד בתחנה ביולוגית בלוסטדורף וחקר דגים. לפי העיתונות של אותם ימים, במהלך נסיעה למקום עבודתו נעצר עם מלוויו בידי חמושים לא מזוהים ליד הכפר אולגינו.

מלוויו שוחררו מאוחר יותר, אך דשבסקי נותר במעצר. לאחר מכן סיפרו איכרים מקומיים לאביו כי מצאו גופה בין השיחים. האב זיהה את בנו.

זהות הרוצחים ומניעיהם לא הובררו באופן מהימן. בני התקופה ציינו בנפרד כי דשבסקי נפרד בגלוי מן המפלגה הסוציאליסטית היהודית כשזו אימצה עמדות קומוניסטיות.

ב־14 בספטמבר 1919 נקבר מיכאיל דשבסקי בבית העלמין היהודי השני באודסה. מודעות אבל פורסמו בידי הוריו, חבריו לשירות, אנשי ההגנה ונציגי ארגוני ציבור יהודיים.

בתוך פחות משנתיים הפכה ההגנה העצמית של אודסה, שהחלה בכמה עשרות מתנדבים, לארגון שתושבים מערים ועיירות בכמה מחוזות פנו אליו לעזרה. אנשיה פעלו בעת חילופי שלטון תכופים, שיתפו פעולה עם נציגי השלטון האוקראיני המקומי, קיבלו תמיכה ממועצת העיר ושמרו לא רק על השכונות היהודיות אלא גם על מוסדות ששירתו את כלל התושבים.

סיפורם של מיכאיל דשבסקי וחבריו הוא עוד פרק מוכר מעט בשיתוף הפעולה האוקראיני־יהודי, שבו התארגנות לאומית עצמאית הלכה יד ביד עם אחריות לביטחונם של השכנים, ללא קשר למוצאם.

לבוב: ניטרליות עם נשק ביד

ב־1 בנובמבר 1918 פרצו בלבוב קרבות בין כוחות חמושים אוקראיניים ופולניים. לאחר התמוטטות האימפריה האוסטרו־הונגרית תבעו שני הצדדים את השליטה בגליציה המזרחית — חבל ארץ היסטורי שחלק גדול ממנו נמצא כיום במערב אוקראינה.

בלילה שבין 31 באוקטובר ל־1 בנובמבר השתלטו חיילים אוקראינים מן הצבא האוסטרו־הונגרי לשעבר על מוסדות מרכזיים בלבוב, הניפו דגל כחול־צהוב מעל בניין העירייה והכריזו על כינון שלטון אוקראיני. האירועים נקראו ״התקוממות נובמבר״, או ״ליסטופאדובי זריב״. ב־13 בנובמבר קיבלה המדינה החדשה באופן רשמי את השם הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה (זונ״ר).

הגוף המנהיג שלה היה המועצה הלאומית האוקראינית, וכוחותיה המזוינים נקראו בהמשך הצבא הגליצאי האוקראיני. זו הייתה מדינה אוקראינית נפרדת שקמה בשטחי אוסטרו־הונגריה לשעבר, ולא יחידה של הרפובליקה העממית האוקראינית שמרכזה בקייב.

לבוב הייתה אז עיר רב־לאומית. הפולנים היו יותר ממחצית תושביה, היהודים כרבע, והאוקראינים היו מיעוט קטן יותר. כשהכוחות הפולניים החמושים התקוממו נגד השלטון האוקראיני, נותרו שכונות נרחבות בין עמדות הצדדים היריבים.

הארגונים הפוליטיים היהודיים בלבוב הכריזו על ניטרליות, אך החליטו שכדי לשמור עליה עליהם להקים כוח אבטחה חמוש משלהם.

ישראל ולדמן, יוליוש אייסלר והקמת המיליציה

אחד ממארגני ההגנה העצמית היהודית היה ישראל ולדמן, דוקטור, סרן לשעבר בצבא האוסטרו־הונגרי ופעיל ציוני. זמן קצר לפני אירועי נובמבר הגיע מווינה ללבוב בשליחות חוגים ציוניים, כדי לארגן הגנה על האוכלוסייה היהודית אם יפרוץ עימות מזוין.

יחד עם קצין יהודי אחר, סרן יוליוש אייסלר, השתתף ולדמן בהקמת ועד הביטחון היהודי, שאיחד ארגונים יהודיים פוליטיים וציבוריים מקומיים.

ב־1 בנובמבר 1918 החל הוועד בהקמת המיליציה היהודית של לבוב. עיקר כוחה התבסס על חיילים וקצינים לשעבר של הצבא האוסטרו־הונגרי ממוצא יהודי. אייסלר נשא באחריות לפיקוד הצבאי הישיר.

הכוח נועד לשמור על שכונות יהודיות, בתי כנסת, חנויות ובתי מגורים, ולשמור על הסדר ברחובות. הוא לא השתייך לצבא הפולני או האוקראיני ולא נועד באופן רשמי להשתתף במאבק על העיר.

הפיקוד האוקראיני הסכים להקמת היחידה. יתרה מכך, הוא הודיע לנציגי הקהילה היהודית כי בתנאי הקרבות ברחובות אינו מסוגל להבטיח בעצמו את ביטחונן של כל השכונות היהודיות, והציע לקהילה לארגן שמירה חמושה עצמאית.

נוצר שיתוף פעולה בין הצבא האוקראיני לוועד הביטחון היהודי. הצד האוקראיני סיפק לאנשי המיליציה נשק ומדים, ואילו הפיקוד היהודי תיאם את אזורי הסיור ודיווח למטה הצבאי האוקראיני על מספר הלוחמים.

עם זאת שמרה המיליציה על הנהגה משלה ועל משימות עצמאיות.

37 קצינים, 237 רובאים וחמש עמדות קבע

בניגוד לארגוני מתנדבים יהודיים רבים אחרים באותה תקופה, אפשר לשחזר את מצבת כוח האדם של המיליציה בלבוב מתוך הדיווחים היומיים שנותרו בארכיון הפיקוד הצבאי האוקראיני.

ב־6 בנובמבר שירתו בה 24 קצינים ו־206 רובאים. ב־7 בנובמבר — 24 קצינים ו־195 רובאים. עד 10 בנובמבר גדל הכוח ל־35 קצינים ו־238 רובאים, וב־12 בנובמבר ל־42 קצינים ו־237 רובאים.

ב־13 בנובמבר 1918 מנתה המיליציה 37 קצינים ו־237 רובאים — בסך הכול 274 אנשי צבא.

זהו מספר מתועד בתאריך מסוים, ולא מספרם הכולל של כל מי ששירתו בה אי פעם. בזיכרונות מופיעות גם הערכות גבוהות יותר, אך הדוחות הארכיוניים מאפשרים מעקב מדויק יותר אחר השינויים בגודל הכוח.

הפיקוד האוקראיני וועד הביטחון היהודי הסכימו על הקמת חמש עמדות שמירה קבועות. הן מוקמו ליד בית הכנסת של הרפורמיסטים בכיכר סטארי רינוק; ליד בית הכנסת ברחוב בוז׳ניצ׳ה (כיום רחוב סיאנסקה); ובכתובות: רחוב ז׳ולקייבסקוהו 25, רחוב בליאחרסקה 25 (כיום רחוב איוואן פדורוב) ורחוב ריזניצקה 25 (כיום רחוב סוורין נליבאייקו).

סיורים יהודיים פעלו גם בפרברים קרקיבסקה, ז׳ובקיבסקה, קלפריבסקה ויאניבסקה של לבוב.

ב־8 בנובמבר הוציא הפיקוד האוקראיני פקודה מיוחדת שהגדירה את תחומי הפעילות של המיליציה. נכללו בהם גם רחובות בוימיב, סרבסקה, ואלובה והסמטאות הסמוכות.

ב־11 בנובמבר הובהרו גבולות אזורי הסיור בפקודה חדשה. היא הדגישה במפורש כי המיליציה נותרה ניטרלית, אך חמושה.

הסדרים אלה נועדו למנוע התנגשויות מקריות בין יחידות אוקראיניות לסיורים יהודיים ולהבטיח שלא יפריעו אלה למשימותיהם של אלה.

אנשי המיליציה ענדו על זרועם השמאלית סרטי זיהוי עם סמלים ציוניים. לעיתים סיירו לצד חיילים אוקראינים.

ב־14 בנובמבר התקבל אצל הפיקוד האוקראיני מידע על חמושים בלתי מזוהים שהתחזו לאנשי מיליציה יהודים בפרבר ליצ׳קיב. ניתנה הוראה לעצור את המתחזים. באותו יום הנהיגה הנהגת המיליציה תעודות זיהוי ורודות חדשות עם כיתוב ביידיש וביטלה את תוקפן של התעודות הישנות.

פרטים כאלה נשמרו משום שהוראות הנוגעות לפעילות המיליציה היהודית שולבו בפקודות הרשמיות של רשויות הצבא האוקראיני.

הפיקוד האוקראיני, הכוחות הפולניים ובעיית הניטרליות

יחסיה של המיליציה עם הכוחות הפולניים החמושים היו מורכבים בהרבה.

בתחילת נובמבר השיגו הנציגים היהודים הכרה ראשונית בניטרליות משני הצדדים. ב־9 בנובמבר נחתם הסכם נפרד עם הפיקוד הפולני, שהכיר בזכות המיליציה לפעול באזורים עירוניים שהוגדרו מראש.

אלא שבפועל לא תמיד כובדו ההסכמות.

חיילים פולנים נכנסו לשכונות יהודיות, ואנשי המיליציה ניסו לסכל התקפות חמושות ומעשי ביזה. פרצו חילופי אש.

מפקד ההגנה הפולנית של לבוב, צ׳סלב מונצ׳ינסקי, טען לימים כי המיליציה היהודית ירתה שוב ושוב לעבר סיורים פולניים. בה בעת הודה שאינו מכיר מקרים שבהם התנגדה בנשק ליחידות אוקראיניות.

המנהיגים היהודים המשיכו להצהיר על ניטרליות והסבירו שההתנגשויות נועדו להגן על שכונותיהם מפני חמושים.

תקרית אופיינית התרחשה בלילה שבין 13 ל־14 בנובמבר. סיור בפיקודו של משה אולמיוץ עצר שלושה פולנים חמושים, שאחד מהם נודע כעבריין פלילי. בעקבות התערבות קצין פולני שוחררו העצורים, אולם זמן קצר אחר כך נעצרו אולמיוץ ואחד־עשר מחבריו.

ב־17 בנובמבר ניסו שבעה אנשי מיליציה יהודים, שנשאו דגל לבן, להגיע לעמדות הפולניות כדי לתאם פעולה נגד שודדים. למרות הדגל הלבן נפתחה לעברם אש. מתנדב אחד נהרג והאחרים נעצרו והוכו.

גם עם חיילים אוקראינים מסוימים התגלעו סכסוכים. כך, ב־16 בנובמבר דיווחה המיליציה היהודית למטה האוקראיני על חשד כי ארבעה אנשים מסיור אוקראיני שדדו חנות בגדים ברחוב שפיטלנה 18. ב־17 בנובמבר הורה הפיקוד האוקראיני לפתוח בחקירה ולברר אם התוקפים אכן השתייכו ליחידותיו.

האירוע הזה חשוב: המיליציה היהודית יכלה להגיש תלונה רשמית לפיקוד הצבאי האוקראיני על התנהגות חייליו ולהשיג הוראה לחקור את המקרה.

מברק לנשיא ארצות הברית

באמצע נובמבר גברה המתיחות בין הקהילה היהודית לבין הכוחות הפולניים.

לטענת ועד הביטחון היהודי, החלו יחידות פולניות לגייס בכפייה גברים יהודים למלחמה נגד האוקראינים.

ב־14 בנובמבר שלחו ישראל ולדמן ויוליוש אייסלר מברק לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון וללשכה הציונית בקופנהגן — אחד המרכזים הבינלאומיים של התנועה הציונית באותה תקופה.

הם דיווחו על קרבות עקובים מדם בלבוב, שבו והצהירו על ניטרליות האוכלוסייה היהודית של גליציה המזרחית ומחו נגד גיוסם הכפוי של יהודים ללחימה בצד הפולני.

לפנייה לנשיא האמריקני הייתה משמעות מיוחדת: לאחר מלחמת העולם הראשונה תמך וילסון בעיקרון ההגדרה העצמית של עמים, וגבולותיהן של המדינות החדשות באירופה טרם הוכרעו.

הנציגים היהודים ביקשו הכרה בינלאומית בזכותן של קהילותיהם שלא להשתתף בסכסוך הצבאי הפולני־אוקראיני.

ב־20 בנובמבר הוקמה בלבוב מועצה לאומית יהודית זמנית, שאיגדה ציונים, סוציאל־דמוקרטים יהודים, את התנועה הדתית ״המזרחי״ ואת התנועה הסוציאליסטית ״פועלי ציון״. היא שלחה תזכיר לצד האוקראיני ולצד הפולני והכריזה על עצמה כגוף המייצג את האוכלוסייה היהודית בעיר.

ואולם המצב הצבאי כבר השתנה במהירות.

נובמבר 1918: נפילת לבוב והאסון בשכונות היהודיות

בלילה שבין 21 ל־22 בנובמבר 1918 עזבו הכוחות האוקראיניים את לבוב, לאחר שלא הצליחו לעמוד במתקפה של כוחות פולניים שקיבלו תגבורת.

כמה מתנדבים יהודים, בעיקר קצינים לשעבר בצבא האוסטרו־הונגרי, יצאו עם היחידות האוקראיניות. רוב אנשי המיליציה נשארו בעיר.

לאחר שהפולנים ביססו שליטה בעיר פורקה המיליציה היהודית מנשקה וכמה ממפקדיה נעצרו. בעיר החל פוגרום אנטי־יהודי שנמשך מ־22 עד 24 בנובמבר.

חיילים פולנים ואזרחים שהשתתפו במתקפות בזזו בתים וחנויות של יהודים, פגעו במוסדות דת, הכו ורצחו בני אדם.

מחקרים היסטוריים מציגים מספרים שונים של נפגעים. ירוסלב טינצ׳נקו מביא נתונים של היסטוריונים יהודים שלפיהם 73 נהרגו ו־463 נפצעו. בחקירות אחרות מופיעות הערכות מעט שונות, אך עדויות רבות מאשרות את היקף האלימות ואת מעורבותם של חמושים פולנים.

בהאשמות שהופנו נגד האוכלוסייה היהודית נכללו טענות לשיתוף פעולה של המיליציה עם האוקראינים. עם זאת עמדתם הרשמית של הארגונים היהודיים הייתה ניטרלית, וחילופי אש נקודתיים בין אנשי מיליציה לסיורים פולניים אינם מצדיקים הצגת הקהילה כולה כצד במלחמה.

בסוף נובמבר נערכו הלוויות קורבנות הפוגרום. ותיק הצבא הגליצאי סיפר שקצינים יהודים לשעבר בצבא האוסטרו־הונגרי נשאו ארונות קבורה, ובהם גם ארון ובו ספר תורה שרוף.

לפי זיכרונות אחדים נהרג במהלך קרבות הרחוב גם יוליוש אייסלר, אחד ממארגני המיליציה, אולם נסיבות מותו המדויקות לא נקבעו באופן מהימן.

מה אירע למתנדבים היהודים לאחר נובמבר?

המיליציה של לבוב חדלה להתקיים ככוח חמוש עצמאי. חלק מחבריה לשעבר נרדפו בטענה ששיתפו פעולה עם האוקראינים.

קצינים ומתנדבים אחדים הצטרפו לכוחות האוקראיניים שהמשיכו להילחם מחוץ לעיר. זיכרונות ותיקי הצבא הגליצאי מזכירים סטודנטים יהודים ואנשי מיליציה לשעבר שהתגייסו מרצונם ליחידות אוקראיניות.

טינצ׳נקו מביא עדות על מתנדב יהודי שהיה לחורונז׳י — דרגת קצונה זוטרה בצבא האוקראיני — ושבהמשך נפל בשבי הפולני בקרבות ליד בלז או ראווה־רוסקה.

עם זאת יהיה שגוי לטעון שכל המיליציה היהודית של לבוב הצטרפה לצבא הגליצאי האוקראיני. היא הוקמה להגנת האוכלוסייה האזרחית, ורוב חבריה לא הפכו לחיילים בצבא הזה.

ישראל ולדמן המשיך בפעילותו הפוליטית ובשיתוף הפעולה עם התנועה הלאומית האוקראינית. ב־8 באוקטובר 1922, בווינה, מינה אותו מנהיג הרפובליקה של מערב אוקראינה בגלות, יבהן פטרושביץ׳, לנציב לענייני האוכלוסייה היהודית בגליציה המזרחית.

ב־1924 פנה ולדמן ליהודי גליציה וקשר את האפשרות לשחרורם הפוליטי והכלכלי למאבקם של האוקראינים על זכויותיהם הלאומיות.

מיליציות יהודיות חמושות פעלו גם בטרנופול, קולומיה, פידבולוצ׳יסק ובערים אחרות בגליציה. בדרך כלל שמרו על ניטרליות, אך אחדים מחבריהן הצטרפו מרצונם לשירות הצבאי האוקראיני בהמשך.

סיפור המיליציה בלבוב אינו סיפורה של יחידה יהודית בצבא האוקראיני. זו הייתה יחידה חמושה עצמאית שהקהילה היהודית הקימה לשמירה על שכונותיה. ובכל זאת, היא פעלה בהכרה רשמית של השלטונות האוקראיניים, שסיפקו נשק ומדים ותיאמו את סדרי השמירה.

שיתוף הפעולה המעשי הזה בין חיילים אוקראינים למתנדבים יהודים היה אחד הפרקים המוכרים פחות בהיסטוריה המשותפת של שני העמים. אצל אחדים מן המשתתפים הוא נמשך גם אחרי התבוסה האוקראינית בלבוב — בשירות בצבא הגליצאי ובפעילות פוליטית מחוץ לאוקראינה.

סלקו רוטנברג: שמונה מקלעים ושני כינורות

במאי 1919 הוקמה במסגרת החטיבה הרביעית מזולוצ׳יב של הצבא הגליצאי האוקראיני יחידה יוצאת דופן: פלוגת מקלעים רכובה, שכמחצית מאנשיה היו יהודים ומחציתם אוקראינים. מפקדה היה סלקו (סולומון) רוטנברג, איש צבא מקצועי ממוצא יהודי.

רוטנברג נולד ב־14 באוגוסט 1894 בכפר פיאטניצ׳ני שבנפת סטרי, כיום במחוז לבוב שבאוקראינה. במלחמת העולם הראשונה שירת ברגימנט החי״ר ה־77 של הצבא האוסטרו־הונגרי, שחלק משמעותי מחייליו היו אוקראינים מאזור סמביר שבגליציה.

לאחר התמוטטות אוסטרו־הונגריה הצטרף רוטנברג לתנועה הלאומית האוקראינית. ההיסטוריון אולה סטצישין מציין כי הגיע מווינה עם קבוצה של 17 קצינים אוקראינים. לפי ההיסטוריון הצבאי ירוסלב טינצ׳נקו, ב־27 בנובמבר 1918 התגייס לצבא הגליצאי. תחילה שירת בקבוצת הקרב ״מזרח״ והשתתף בלחימה נגד הכוחות הפולניים על לבוב, כשפיקד על חיילים אוקראינים מאזור סמביר.

בפרסומים היסטוריים נזכר רוטנברג גם כקצין לשעבר במיליציה היהודית של לבוב, ששמרה על הרבעים היהודיים במהלך קרבות נובמבר.

באביב 1919 שירת בחטיבה הרביעית מזולוצ׳יב במסגרת הגיס השני של הצבא הגליצאי האוקראיני, צבאה הסדיר של הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה שקמה לאחר התמוטטות אוסטרו־הונגריה. החטיבה נוסדה בינואר 1919 מתוך קבוצת הקרב ״מזרח״ וכללה ארבעה גדודי חי״ר ושני רגימנטים של ארטילריה.

יהודים רבים שירתו בחטיבה. לפי טינצ׳נקו, הם היו יותר ממחצית מצוותי הרפואה שלה, ושירתו גם כמקלענים וכרובאים. רוטנברג כבר פיקד על פלוגת חי״ר ונשא בדרגת צ׳טאר — דרגת קצונה זוטרה בצבא הגליצאי, המקבילה בקירוב לסגן.

בתחילת מאי קיבל קולונל סטפן צ׳מליק את הפיקוד על החטיבה. בעיצומם של הקרבות נגד הכוחות הפולניים הורה להקים יחידת מקלעים ניידת שתוכל לסייע במהירות לחי״ר ולחפות על נסיגה.

באמצע מאי הופקדה הקמת הפלוגה בידי רוטנברג, שהיה מקלען מנוסה. הוא ריכז חיילים יהודים ששירתו ביחידות שונות של החטיבה לצד לוחמים אוקראינים, ויצר יחידה מעורבת שבה שני הלאומים היו מיוצגים במספרים דומים. מספר החיילים המדויק לא נקבע מן העדויות ששרדו.

הקצין השני היה הצ׳טאר וולודימיר מיכאיליב, גם הוא ותיק מלחמת העולם הראשונה. זיכרונותיו שנכתבו בהמשך שימרו פרטים על קרבותיו האחרונים של רוטנברג.

לרשות הפלוגה עמדו שמונה מקלעים. כל אחד הובל על עגלה קלה בעלת שני גלגלים, רתומה לסוס יחיד. צוותי המקלעים נעו רכובים על סוסים, ואילו סרטי תחמושת חלופיים הובלו בעגלות נוספות.

כך יכלה הפלוגה לשנות עמדות במהירות, להעביר כוח אש בין גזרות ולחפות על חיל הרגלים הן בהתקפה הן בנסיגה.

ותיק החטיבה סטפן היידוצ׳וק נזכר שהפלוגה הוקמה בתוך ימים ספורים: הפיקוד השיג סוסים, עגלות ומקלעים, ורוטנברג אסף את הלוחמים וארגן את שירותם.

היידוצ׳וק תיאר אותה כיחידה לוחמת מצוינת. הוא שיבח במיוחד את המפקד, שנפצע בחורף הקודם אך שב לחזית לאחר שהחלים. בזיכרונות הקצין האוקראיני מכונה רוטנברג ״יהודי אוקראיני״ — אדם ממוצא יהודי ששירת מתוך בחירה במאבק האוקראיני.

אך לפלוגה היה גם מאפיין יוצא דופן לחלוטין.

במהלך הצעידה רכבו בראש היחידה שלושה נגנים, ושניים מהם ניגנו בכינור. היידוצ׳וק לא ציין מה היה הכלי השלישי. הנגנים ליוו את התנועה והחיילים שרו שירי לכת.

כשניתנה פקודה להיכנס לקרב נפסקה המוזיקה. המקלענים ירדו מן הסוסים, הורידו את הנשק מן העגלות, תפסו עמדות ופתחו באש.

היידוצ׳וק תיאר את הסצנה בפירוט בזיכרונותיו ״פלוגת המקלעים הרכובה״, שפורסמו ב־1930.

פלוגת המקלעים הרכובה של רוטנברג נלחמה בצבא הפולני בגליציה המזרחית. ביוני 1919 השתתפה החטיבה הרביעית במתקפת צ׳ורטקיב — מתקפת־נגד אוקראינית שבה התקדמו הכוחות באזור צ׳ורטקיב, טרבובליה, ברז׳אני ופומוריאני.

ביולי נסוג הצבא הגליצאי תחת לחץ פולני אל מעבר לנהר זברוץ׳, גבול היסטורי בין שטחי אוסטרו־הונגריה ורוסיה לשעבר. לאחר מכן המשיכו יחידותיו להילחם בבולשביקים במרכז אוקראינה לצד צבא הרפובליקה העממית האוקראינית, שממשלתה ישבה בקייב לפני כיבושה בידי הכוחות הסובייטיים.

החטיבה הרביעית השתתפה במתקפות לעבר פרוסקוריב (כיום חמלניצקי), סטארוקוסטיאנטיניב, שפטיבקה, ז׳יטומיר וקורוסטן.

הקרבות הקשים ביותר של הפלוגה התרחשו ליד קורוסטן במחוז ז׳יטומיר בתחילת ספטמבר 1919.

לפי זיכרונותיו של וולודימיר מיכאיליב, רגימנט החי״ר השמיני של החטיבה הרביעית התקדם לעבר קורוסטן ממזרח, לאורך מסילת הרכבת המוליכה לקייב. גדוד בפיקודו של הסוטניק פבלו איבנוב ניסה שוב ושוב לפרוץ את העמדות הבולשביקיות, אך נהדף בכל פעם עם אבדות תחת אש ארטילריה ומקלעים.

לאחר ההתקפות הכושלות הורה איבנוב לרוטנברג להניע קדימה את פלוגת המקלעים הרכובה, שהוכפפה זמנית לגדוד שלו.

רוטנברג הטיל ספק ביכולתה של יחידה ניידת קטנה להתקדם במקום שבו נכשל חיל הרגלים, אך מילא את הפקודה.

עגלות המקלעים התקדמו לפאתי קורוסטן המזרחיים. הלוחמים הורידו את הנשק, פתחו באש ודחקו בהדרגה את הבולשביקים מן הבתים הראשונים.

רוטנברג עצמו נשאר בין צוותי המקלעים, רכב על סוס בין העמדות וניהל את האש.

זמן קצר אחר כך קיבל האויב תגבורת. תחת אש ארטילריה ומקלעים שהתחזקה נאלצה הפלוגה לסגת.

שני מקלעים המשיכו לבלום את הבולשביקים בזמן ששאר הלוחמים פינו את הפצועים בעגלות.

רבים מאנשי היחידה נהרגו בקרב, ובהם כל שלושת הנגנים שליוו את הפלוגה מאז הקמתה.

ב־4 בספטמבר 1919 נפצע רוטנברג קשה בפניו. הכדור עקר את שיניו ונתקע בצווארו.

הפיקוד על שרידי הפלוגה עבר לידי הצ׳טאר בודנר, ורוטנברג הפצוע, שראשו חבוש, פונה עם שיירת האספקה.

באותו יום נסוג מקורוסטן כל הגיס השני של הצבא הגליצאי האוקראיני. אבדות הפלוגה היו כה כבדות עד שלדעת טינצ׳נקו היא כנראה פורקה בהמשך כיחידה עצמאית.

רוטנברג הועבר תחילה לז׳יטומיר, משם לפרוסקוריב ולבסוף לבית חולים בקמיאנץ־פודילסקי.

לפי המידע שהגיע לאחר מכן למיכאיליב, בבית החולים לא היה מכשיר רנטגן שהיה נחוץ לאיתור הכדור התקוע. דווח כי התפתח זיהום בדם.

בזיכרונות שפרסם בכתב העת ״אוקראינסקי סקיטלץ״ ב־1922, כתב מיכאיליב שהגיעה אליו הידיעה כי רוטנברג מת בקמיאנץ־פודילסקי. אולם הוא לא היה עד למות מפקדו, וציין במפורש שמדובר בשמועה ששמע.

לכן מקובל במחקר ההיסטורי לציין כי סלקו רוטנברג מת מסיבוכי פציעתו בקמיאנץ־פודילסקי, כנראה ב־1919, אך התאריך המדויק ונסיבות המוות המתועדות אינם ידועים.

וולודימיר מיכאיליב זכר את חברו כאדם הנאמן לחובתו הצבאית ולעצמאות אוקראינה. הוא חתם את סיפורו בכינוי רוטנברג פטריוט ומגן אוקראינה.

סיפורה של הפלוגה בולט במיוחד בהיסטוריה של היחסים בין אוקראינים ליהודים. קצין יהודי פיקד על חיילים אוקראינים ויהודים, קולונל אוקראיני הפקיד בידיו הקמת יחידה קרבית, וחבריו שמרו כעבור שנים את זכר המפקד ואנשיו.

שמונה מקלעים, עגלות קלות רתומות לסוסים, שני כינורות ושירות משותף בחזית האוקראינית — אלה פרטי סיפורה של יחידה צבאית קטנה, שהיא אחת הדוגמאות המתועדות לאחוות לוחמים אוקראינית־יהודית.

הגדוד ההוצולי: שמונה קברים יהודיים ליד פידקאמין

בקיץ 1919 פעלה במסגרת גדוד ההסתערות ההוצולי הראשון של הצבא הגליצאי האוקראיני יחידה נפרדת של יותר מ־80 מתנדבים יהודים. הם לחמו לצד חיילים אוקראינים נגד הכוחות הפולניים, ומפקד הגדוד, הריהורי (הריץ) וסילוביץ׳ הולינסקי־הורביץ׳, שימר בזיכרונותיו את סיפורם.

הגדוד ההוצולי הוקם בנובמבר 1918 בקולומיה, כיום במחוז איוואנו־פרנקיבסק באוקראינה. עיקר לוחמיו הגיעו מאזור ההוצולים — חבל בקרפטים שתושביו בעיקר הוצולים, קבוצה אתנו־תרבותית אוקראינית — וכן מקרב חיילים לשעבר בצבא האוסטרו־הונגרי.

המונח האוקראיני ״קורין״ ציין יחידה המקבילה בקירוב לגדוד חי״ר, ואילו התואר ״מסתער״ העיד כי אנשיה הוצבו בגזרות החזית החשובות ביותר. על פי מקורות אנציקלופדיים, בחודשים הראשונים מנה הגדוד כ־1,200 חיילים, שהתחלקו לארבע פלוגות וליחידה טכנית. המספר מתייחס לגדוד כולו בתקופת הקמתו, ולא ליחידה היהודית שהצטרפה מאוחר יותר.

המפקד הולינסקי נולד ב־19 במרץ 1895 בכפר ויז׳ני ברזיב באזור הרי הקרפטים. במלחמת העולם הראשונה שירת ברובאי הסיץ׳ האוקראינים — יחידת מתנדבים אוקראינית בצבא האוסטרו־הונגרי. לאחר התמוטטות האימפריה השתתף בהקמת הכוחות המזוינים של הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה.

הגדוד ההוצולי הצטיין בקרבות נגד הצבא הפולני על הורודוק, וובצ׳וחי ויישובים נוספים בגליציה. במהלך מתקפת צ׳ורטקיב ביוני 1919, כשהכוחות האוקראיניים פתחו במתקפת־נגד, ספגה היחידה אבדות כבדות וקלטה מתנדבים חדשים.

באותה עת החלו יהודים להצטרף לשורותיה.

בזיכרונותיו של הולינסקי נאמר שמתנדבים יהודים רבים כבר חוו רדיפות בזמן הסכסוך הפולני־אוקראיני, או שמעו על הפוגרום ביהודי לבוב בנובמבר 1918. לדברי המפקד, הדבר השפיע על החלטתם להתגייס לצבא האוקראיני.

במהלך תנועת הגדוד דרך פודוליה לעבר רוהטין עלה מספר המתנדבים היהודים על 80. לבקשתם התארגנו ביחידה קרבית נפרדת, תוך שמירה על כפיפות לפיקוד האוקראיני.

המפקד הישיר שלהם היה דזיאטניק בכיר, שהולינסקי ציין רק באות ״א׳״. זו הייתה דרגת פיקוד זוטרה בצבא הגליצאי, המקבילה בקירוב למש״ק. שמו המלא אינו מופיע בעדות שפורסמה.

אחד הקרבות הקשים ביותר של המתנדבים היהודים נערך על הכפר פידקאמין שליד רוהטין, כיום במחוז איוואנו־פרנקיבסק. אין לבלבל בינו לבין יישוב אחר בעל אותו שם במחוז לבוב.

לפי זיכרונות הולינסקי, בסביבות השעה עשר בבוקר, בעקבות פקודת מפקד החטיבה ה־12 של הצבא הגליצאי, יצא הגדוד ההוצולי מרוהטין דרך הכפר צ׳רצ׳ה כדי לסייע ליחידות אוקראיניות שנלחמו בפולנים מאז שעות הבוקר המוקדמות.

הכוחות הפולניים החזיקו בעמדות הגנה נוחות בגבעות שלפני פידקאמין. הם התבצרו בשוחות, ואילו חיל הרגלים האוקראיני נאלץ להתקדם במעלה מדרון פתוח למרחק של כ־קילומטר וחצי.

ההתקפה הייתה קשה. החיילים הפולנים ניסו לסגת כמה פעמים אך שבו לשוחותיהם. הולינסקי סיפר, על סמך דברי איכרים מקומיים, שגנרל פולני שעמד מאחורי הקווים עצר בעצמו את הנסוגים ואף הפעיל כוח פיזי נגד חלק מקציניו.

כדי לסייע להתקפה האוקראינית החזיתית, נצטוותה היחידה היהודית לעקוף בחשאי את העמדות הפולניות ולהכות באויב מאחור.

המתנדבים מילאו את הפקודה. בעוד עיקר הכוח של הגדוד הסתער על הגבעות המבוצרות, עקפו הלוחמים היהודים את האויב ונכנסו לקרב פנים אל פנים.

ההתקפה המפתיעה מן העורף סייעה לשבור את ההגנה הפולנית. האויב החל לסגת, היחידות האוקראיניות רדפו אחריו וכבשו את הכפר.

הולינסקי שיבח במיוחד את נחישותם של המתנדבים היהודים, שנלחמו בשורות הקדמיות של התוקפים.

אבל לניצחון היה מחיר כבד.

שמונה חיילים יהודים מן הגדוד ההוצולי נהרגו בקרב. לפי זיכרונות המפקד, הם נקברו על גבעה סמוך לטירה בפידקאמין.

הולינסקי הביע תקווה שיום אחד יבואו איכרים אוקראינים ויהודים אל הקברים האלה ויניחו זרים לזכר הנופלים.

סיפורו נשמר בזיכרונות ״ביום השנה הרביעי: יהודים כלוחמי גדוד ההסתערות ההוצולי הראשון״, שבהם השתמש מאוחר יותר ההיסטוריון הצבאי ירוסלב טינצ׳נקו.

תאריך הקרב המדויק אינו מצוין בקטע הזיכרונות שפורסם. גם שמותיהם המלאים של שמונת ההרוגים טרם נקבעו. מצבן של המצבות או הקברים ליד הטירה שהזכיר הולינסקי כיום לא אומת. לכן אין לקבוע ללא מחקר נוסף שהקברים נותרו קיימים עד ימינו.

הגדוד ההוצולי הראשון המשיך את מסלול לחימתו. לאחר נסיגת הצבא הגליצאי אל מעבר לנהר זברוץ׳ ביולי 1919, השתתף במבצעים במרכז אוקראינה, ובהם המתקפה לעבר קייב והקרבות נגד הבולשביקים והצבא הלבן.

הולינסקי נפל בהמשך בשבי הפולני, הצליח להימלט והמשיך בפעילות ציבורית. לאחר ביסוס השלטון הסובייטי במערב אוקראינה נעצר בידי הנקוו״ד. ביוני 1941 הוצא הריהורי הולינסקי להורג בסטניסלב, היא איוואנו־פרנקיבסק של היום.

סיפור המתנדבים היהודים של הגדוד נשמר בראש ובראשונה הודות למפקד האוקראיני הזה. הוא לא הסתפק באזכור נוכחותם בצבא, אלא תיאר משימה קרבית מסוימת, את נסיבות ההסתערות ואת מותם של שמונה מאנשיו.

יותר מ־80 יהודים התגייסו מרצונם ליחידה צבאית אוקראינית, קיבלו עליהם את פיקודה ולחמו לצד חיילים אוקראינים בקרבות על מערב אוקראינה. שמונה מהם לא שבו מן הקרב ליד פידקאמין.

שמותיהם עדיין מחכים לגילוי. אבל בזכות זיכרונות הולינסקי אנו יודעים היכן לחמו, כיצד פעלו ומדוע ראה מפקדם האוקראיני חשיבות בשימור זכרם.

כמה פלוגות יהודיות נוספות היו?

בספרות ההיסטורית נזכרת גם יחידה יהודית נפרדת בחטיבה ה־11 מסטרי, שמנתה יותר מ־70 איש.

אולם קיומה ככוח עצמאי שנוי במחלוקת: ייתכן שמקורות מסוימים מתארים שוב את לוחמי הגדוד ההוצולי.

בפרסומים מוקדמים יותר מוזכרת גם פלוגת מתנדבים יהודית שהגיעה במהלך מתקפת צ׳ורטקיב ב־1919 ללא קצינים משלה. העדות נקשרת לזיכרונותיו של ז׳ יבורסקי, אך טרם התברר אם מדובר ביחידה נפרדת.

מתקפת צ׳ורטקיב הייתה מבצע גדול של הצבא הגליצאי האוקראיני ביוני 1919, שבו עברו הכוחות האוקראיניים זמנית למתקפת־נגד נגד הפולנים.

לכן אי אפשר לקבוע את מספר היחידות היהודיות בצבא הגליצאי באמצעות חיבור פשוט של כל האזכורים בזיכרונות: ייתכן שמחברים שונים סיפרו על אותם אנשים.

סולומון ליינברג: הגדוד היהודי המסתער שהגיע עד קייב

ב־16 ביוני 1919 כבש הצבא הגליצאי האוקראיני מחדש את טרנופול מידי הכוחות הפולניים. אחד הראשונים שהגיעו למפקדת הגיס הראשון של הצבא הגליצאי היה סולומון ליינברג, קצין לשעבר בצבא האוסטרו־הונגרי ומפקד המיליציה היהודית המקומית. הוא הציע לפיקוד האוקראיני להקים יחידה צבאית יהודית נפרדת שתילחם למען עצמאות מערב אוקראינה.

טרנופול הייתה אז בתחום הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, שקמה לאחר התמוטטות אוסטרו־הונגריה בנובמבר 1918. צבאה נלחם נגד פולין, שתבעה גם היא את גליציה המזרחית. לרפובליקה העממית האוקראינית שמרכזה בקייב היה צבא משלה, שכוחות גליציה פעלו לצידו בהמשך.

הרעיון של ליינברג לא נולד בחלל ריק. כבר בנובמבר 1918, עם פרוץ המלחמה הפולנית־אוקראינית, הוקמה בטרנופול מיליציה יהודית להגנת התושבים. ליינברג, ששירת קודם לכן כקצין ברגימנט החי״ר ה־15 של הצבא האוסטרו־הונגרי, מונה למפקדה.

הוא נולד בטרנופול, סיים את הגימנסיה המקומית, למד באוניברסיטת לבוב וצבר ניסיון קצונה במהלך מלחמת העולם הראשונה. רבים מחבריו לשירות ברגימנט ה־15 היו אוקראינים שהתגייסו לצבא הגליצאי לאחר נפילת האימפריה.

בתחילת יוני 1919 כבשו כוחות פולניים את טרנופול. לפי עדויות בני התקופה, כניסתם לעיר לוותה בהתקפות על יהודים ובמעצרים של אנשי ציבור ופעילים ציוניים. כמה מן העצורים הוצאו להורג.

משום כך, לפי זיכרונות עדי ראייה, קיבלה הקהילה היהודית את שובם של הכוחות האוקראיניים בתחושת הקלה.

מי אישר את הקמת הגדוד היהודי?

ליינברג הגיש את הצעתו לא לרשות האזרחית המקומית, אלא ישירות לקולונל אוסיפ מיקיטקה, מפקד הגיס הראשון של הצבא הגליצאי האוקראיני.

היוזמה זכתה גם לתמיכת המועצה הלאומית היהודית בטרנופול, שייצגה את הקהילה המקומית.

מיקיטקה הכיר אישית את ליינברג מתקופת שירותם בצבא האוסטרו־הונגרי. קצינים אוקראינים אחרים אישרו את כישוריו המקצועיים ואת משמעתו.

הקולונל אישר להקים גדוד יהודי נפרד במסגרת הגיס הראשון, אך בתנאי שישרתו בו גם חיילים אוקראינים.

לשם הקמתו העמיד הפיקוד לרשות ליינברג יחידה אוקראינית קטנה קיימת בפיקודו של הסגן וובק. היא כללה כעשרה קצינים אוקראינים, כמה עשרות חיילים, סוסים, עגלות, נשק ותחמושת.

שליש הגיס, הסוטניק הנטביץ׳, הורה לוובק לארגן את היחידה החדשה יחד עם ליינברג.

לפי זיכרונותיו של וובק, בתחילה התנדבו קצינים יהודים רבים, אך מספר החיילים מן השורה היה קטן בהרבה. במקביל החלו להצטרף גם מתנדבים אוקראינים.

עם השלמת ההכנות העמיד פיקוד הגיס הראשון את היחידה תחת פיקודו של הסגן סולומון ליינברג, ומינה את הסגן וובק לסגנו.

כך נוצר גדוד ההסתערות של הגיס הגליצאי הראשון, שנודע גם בשמו ההיסטורי באוקראינית ״ז׳ידיבסקי פרובוייבי קורין״. הכינוי מובא כאן כמונח ממסמכים אוקראיניים מתחילת המאה ה־20. ״פרובוייבי״ פירושו ״מסתער״ או ״פורץ״, ו״קורין״ היה בערך בגודל גדוד חי״ר.

בשונה מיחידות ההגנה היהודיות העצמאיות באודסה ובלבוב, זו הייתה יחידה סדירה של הצבא האוקראיני, הכפופה למפקדת הגיס הגליצאי הראשון.

קצינים יהודים ואוקראינים, ארבע פלוגות ותחנת רדיו עצמאית

כדי להשלים את הקמת היחידה ואת הכשרתה הצבאית הועבר הגדוד לכפר אוסטפיה הסמוך לסקלאט, כיום במחוז טרנופול.

שם גובש המבנה הארגוני הסופי של היחידה.

לפי זיכרונותיו של קצין הגדוד הלברט נחמן, שפרסם בהמשך את תולדותיו בכתב העת ״אוקראינסקי סקיטלץ״, כלל הגדוד ארבע פלוגות חי״ר של 220 איש כל אחת, פלוגת מקלעים ובה שמונה מקלעים ו־500 כדורים לכל מקלע, מחלקת פרשים, חבלנים וטלפונאים.

ליינברג היה בעל הכשרה בהנדסת חשמל וצייד בעצמו תחנת רדיו ששימשה לתקשורת בין היחידה לפיקוד.

לגדוד היו שירותי מזון ומינהלה משלו, אך הנשק, המדים, התחמושת, הכספים, המזון, המספוא והיועצים הצבאיים סופקו בידי הגיס הראשון של הצבא הגליצאי.

בין הקצינים היו יהודים ואוקראינים. נוסף על וובק שירתו בו הסגן לשצ׳וקביץ׳, שפיקד על אחת הפלוגות, והצ׳טאר דומניצקי, שפיקד על אחרת. ״צ׳טאר״ הייתה דרגת קצונה זוטרה בצבא הגליצאי, המקבילה בקירוב לסגן.

שני קצינים יהודים בלטו במיוחד.

לב לרר פיקד על פלוגת המקלעים, ואילו יצחק כץ פיקד על פלוגת אימוני סדר והכשרה. שניהם הצטיינו בלחימה בכוחות הפולניים וקודמו בדרגה.

מפקד החטיבה ה־21 של הצבא הגליצאי תיאר את כץ כקצין ממושמע ונמרץ, ששלט היטב באנשיו וגילה שוב ושוב אומץ לב אישי מול האויב.

מספר החיילים בגדוד נותר נושא לוויכוח היסטורי.

הלברט נחמן ציין 1,200 חיילים, לרבות מדריכים שהוצמדו ליחידה וחיילים אוקראינים. המספר הזה הופיע בהמשך בפרסומים רבים, ובהם האנציקלופדיה של אוקראינה.

אולם ההיסטוריון הצבאי ירוסלב טינצ׳נקו סבור שהוא מוגזם. להערכתו, גם בשיא כוחו מנה הגדוד כנראה לא יותר מ־500 איש. ייתכן שהמספר 1,200 שיקף תקן מתוכנן ולא מצבה בפועל.

להבחנה הזאת יש חשיבות: אכן היו בגדוד כמה יחידות מקצועיות, אך אין בכך ראיה לכך שכולן היו מאוישות במלואן.

יולי 1919: חיפוי על נסיגת הצבא האוקראיני

ב־14 ביולי 1919 העביר פיקוד הגיס הראשון את הגדוד היהודי המסתער באופן זמני לכפיפות מבצעית של החטיבה ה־21 בצבא הגליצאי.

החטיבה הגנה על ציר טרנופול–פידבולוצ׳יסק, בניסיון להימנע מכיתור בידי כוחות פולניים עדיפים.

גדוד ליינברג מיהר מאוסטפיה דרך מאלי חודצ׳קיב לעבר קולודייבקה. לפי פקודת החטיבה ה־21 תפסו אנשיו עמדות בין הכפר לכביש טרנופול–פידבולוצ׳יסק, כדי לחפות על נסיגת הכוחות האוקראיניים לעבר סקלאט.

הכוחות הפולניים ניסו שוב ושוב לפרוץ את קווי ההגנה ולנתק את נתיב הנסיגה של הצבא האוקראיני אל נהר זברוץ׳.

הגדוד החזיק בעמדותיו ואז נסוג לסקלאט, תוך המשך החיפוי על נסיגת החטיבה ה־21 והחטיבה התשיעית הסמוכה.

ב־15 ביולי, בערך בשלוש לפנות בוקר, תפסה היחידה עמדות הגנה בסביבות סקלאט. באותו ערב ניתנה פקודה לסגת דרך הורודניציה ואוסטפיה אל הכפר ויקנו.

לאחר מכן החזיק הגדוד באזור תחנת הרכבת הרימאיליב, ובהמשך נסוג לעבר טובסטה וטריבוחיבצי.

האירועים הקשים ביותר התרחשו ב־16–17 ביולי 1919, כשהכוחות האוקראיניים השלימו את חציית הזברוץ׳.

ליינברג קיבל פקודה להשתלט על טריבוחיבצי ולהגן על המעבר מפני חיילים פולנים שהתקדמו מקופיצ׳ינצי והוסיאטין.

הוא השאיר בעמדות הקודמות כוח חיפוי ובו ארבעה מקלעים, והוביל את עיקר הכוח בלילה לעבר טריבוחיבצי.

כשנודע לו שהפולנים מתקרבים למעבר, הורה לבצר את הכביש הוסיאטין–טריבוחיבצי ואת ראש הגשר.

על הגנת הגשר עצמו הופקד הסגן מזיאר, יחד עם הפלוגה הרביעית ושני מקלעים.

הכוחות הפולניים הסתערו על ראש הגשר. פלוגת מזיאר המשיכה להתנגד, אך כותרה; מפקדה ואנשיה נפלו בשבי הפולני.

בזכות פעולות כוח המאסף הצליחו עיקר כוחות החטיבות ה־21 והתשיעית, יחד עם שיירותיהן והתותחים, לחצות את הזברוץ׳.

ב־17 ביולי, בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים, קיבל הגדוד פקודה לעבור לגדה המזרחית ולהרוס אחריו את הגשר. לאחר מילוי הפקודה שב והצטרף לחטיבה ה־21 והמשיך לאבטח את אגפה הימני.

זה היה אחד האירועים המוכרים ביותר בתולדות הגדוד: חיילים יהודים ואוקראינים הבטיחו יחד את נסיגתן של יחידות גדולות בצבא הגליצאי.

מן הזברוץ׳ לפרוסקוריב: הקרבות נגד הצבא האדום

לאחר החצייה נכנס הצבא הגליצאי למרכז אוקראינה, שם המשיך להילחם בבולשביקים לצד כוחות הרפובליקה העממית האוקראינית.

גדוד ליינברג עבר דרך סמוטריץ׳ ודונאייבצי, וסייע לחפות על האגף הימני של החטיבה ה־21.

ב־24 ביולי 1919 תפסה היחידה קו הגנה ליד הכפרים צ׳נקיב וזסטבקה. בהתנגשויות ליליות תקפו חייליה מוצבים בולשביקיים ולקחו שבויים.

לאחר נסיגת האויב ב־26 ביולי נצטווה הגדוד להמשיך במרדף. המסלול עבר דרך סולודקיבצי וזינקיב לעבר מיכלפיל.

בתחילת אוגוסט השתתף הגדוד בכיבוש מיכלפיל. לפי זיכרונות הלברט נחמן, אחרי התנגשויות עם יחידות בולשביקיות נפלה בשבי חלק ניכר מחיל המצב המקומי.

לאחר מנוחה קצרה חידשו היחידות האוקראיניות את המתקפה.

ב־6 באוגוסט נעה החטיבה ה־21 צפונה וכבשה את אזור בוהדניבצי. הגדוד שב לאבטח את אגפה הימני, נלחם ליד מז׳יביז׳ ותפס את הכפרים הולוסקיב וקופצ׳יבקה.

עד 10 באוגוסט נסוגו הבולשביקים לעבר סטארוקוסטיאנטיניב. הגדוד היהודי התקדם עם הכוחות האוקראיניים והגיע לורחובצי הסמוכה לפרוסקוריב, היא חמלניצקי של היום.

אלא שהיחידה כבר ספגה אבדות משמעותיות.

פיקוד הגיס הראשון הורה להוציא את הגדוד מן הכפיפות המבצעית הישירה של החטיבה ה־21 ולהחזירו למפקדת הגיס, ששכנה אז בלוקה־ברסקה.

משימתו העיקרית הייתה כעת אבטחת מפקדת הגיס ומפקדיו הבכירים.

ויניצה, ברדיצ׳ב, פסטיב ותחנת סביאטושין

יחד עם מפקדת הגיס הראשון עבר הגדוד תחילה לבראיליב ואחר כך לויניצה, שם שמר על העיר ועל מתקנים צבאיים.

אחרי מבצעים מוצלחים של הכוחות האוקראיניים באזור קליניבקה וברדיצ׳ב הועבר הגדוד לברדיצ׳ב והמשיך לבצע משימות שמירה.

בסוף אוגוסט, אחרי שהכוחות האוקראיניים כבשו את קוזיאטין ופסטיב, עברו מפקדת הגיס והגדוד לפסטיב.

ב־28 באוגוסט 1919 הוכפף הגדוד היהודי שוב, זמנית, לפיקוד המבצעי של החטיבה השישית בצבא הגליצאי, שהשתתפה במתקפה לעבר קייב.

היחידה ביצעה משימות אבטחה קדמיות. כמה מאנשיה היו מן הראשונים שהגיעו לפאתיה המערביים של קייב, תפסו את תחנת הרכבת סביאטושין והחזיקו בה עד לנסיגה האוקראינית הכללית.

כיום סביאטושין היא חלק מקייב, אך ב־1919 היה זה צומת רכבות פרברי בעל חשיבות לתנועת כוחות ולאספקה.

לאחר שנטש את סביאטושין חיפה הגדוד על נסיגת החטיבה השישית אל מעבר לנהר אירפין, ואז נסוג עמה דרך פסטיב, פופלניה וקוזיאטין לעבר ברדיצ׳ב.

שם, בהוראת מפקדת הגיס הראשון, הוצא שוב מכפיפות לחטיבה השישית.

בברדיצ׳ב, לפי זיכרונות הלברט נחמן, התנהגות החיילים היהודים והאוקראינים עוררה את אמון התושבים המקומיים.

ליינברג השיג מההנהלה האזרחית של העיר אישור לגייס צעירים יהודים לגדוד. פיקוד הגיס הראשון אישר את התגבורת והקצה זמן למנוחה ולארגון מחדש.

ליחידה הצטרפו שוב מתנדבים יהודים ואוקראינים.

כאן נדרש סייג חשוב שעלה ממחקר ארכיוני מאוחר יותר: אף שהזיכרונות ממשיכים לכנות את ליינברג מפקד היחידה, ממסמכי הצבא הגליצאי עולה כי מאוגוסט 1919 פיקד עליה הסוטניק האוקראיני ברזיוק.

לכן אין לייחס אוטומטית את כל פעולותיה של היחידה במחצית השנייה של 1919 לפיקודו הישיר של ליינברג. הוא נשאר קשור לגדוד, אך יש להבחין בין תקופת פיקודו הרשמי לבין שירותו המאוחר יותר.

גדוד טרנופול: שם חדש ומצבת כוח אדם מתועדת

גם שמה הרשמי של היחידה השתנה עם הזמן.

מאוגוסט 1919 היא מופיעה במסמכים הצבאיים בשם גדוד ההסתערות של הגיס הגליצאי הראשון, בלי ציון אופייה הלאומי היהודי.

בהמשך, ב־27 בספטמבר 1919, פקודה נפרדת של פיקוד הצבא הגליצאי שינתה את שמה לגדוד טרנופול ושיבצה אותה בחטיבה השישית.

זה היה ארגון מחדש של יחידה קיימת, ולא הקמת גדוד חדש מאפס.

נתוני כוח האדם ששרדו בארכיון חשובים במיוחד.

לפי הדוחות מ־5 ומ־10 באוקטובר 1919, בגדוד טרנופול שירתו בסך הכול 409 איש: שמונה קצינים, 45 מפקדים זוטרים, 130 חיילים קרביים ו־226 חיילים בתפקידים שאינם קרביים.

אולם הכוח שהיה זמין מיד ללחימה מנה רק 122 איש — ארבעה קצינים, 27 מפקדים זוטרים ו־91 רובאים.

החיילים שאינם קרביים היו אחראים לאספקה, לתחבורה, למינהלה ולתפקידי תמיכה אחרים. לכן מספר חיילי היחידה הכולל לא היה שווה למספר האנשים שאפשר היה לשלוח מיד לחזית.

המסמכים האלה מאשרים שהגדוד המשיך להתקיים בסתיו 1919, אף שהמבנה הארגוני, הפיקוד והמעמד הרשמי שלו כבר השתנו ביחס לתקופת הקמתו.

מגפת הטיפוס וסופה של היחידה

בסתיו 1919 היה הצבא הגליצאי במצב קשה במיוחד.

אבדות בקרב, מחסור באספקה, תשישות ומגפות פגעו בכשירותו המבצעית. טיפוס הבהרות וקדחת חוזרת שהתפשטו בקרב החיילים היו מסוכנים במיוחד.

בזיכרונות הלברט נחמן נאמר שהמגפה גרמה למותם של עד שני שלישים מאנשי הגדוד היהודי. פרסומים מאוחרים יותר מזכירים כ־60 אחוז מתים.

שיעור התמותה המדויק לא נקבע על סמך מסמכים. יש להתייחס למספרים האלה כהערכות של כותבי זיכרונות, ולא כסטטיסטיקה מאומתת של מקרי מוות.

בסוף 1919 נותר רק חלק קטן מן היחידה המקורית כשיר לשירות. שרידי הגדוד שהו באזור ויניצה וביצעו משימות שמירה.

ב־17 בנובמבר 1919 חתמה הנהגת הצבא הגליצאי על הסכם עם הכוחות המזוינים של דרום רוסיה בפיקוד הגנרל אנטון דניקין. עבור חיילים יהודים רבים שנלחמו למען עצמאות אוקראינה, האפשרות לעבור לפיקוד הצבא הלבן הייתה בלתי מתקבלת על הדעת לנוכח האלימות האנטי־יהודית שביצעו יחידותיו.

חלק מן החיילים עזבו את הצבא. אחרים נסעו לאודסה בתקווה להגר לארץ ישראל בסיוע ארגונים יהודיים מקומיים.

בפרסומים היסטוריים מובא סיפור על קבוצה של קרוב למאה חיילים לשעבר של הגדוד שהגיעו לארץ ישראל בדרך הים יחד עם אנשי יחידת ההגנה היהודית של אודסה. אולם רשימת הנוסעים המדויקת, המסלול ונסיבות ההפלגה עדיין מחייבים אישור ארכיוני נוסף.

ותיקים אחרים חזרו לגליציה המזרחית שהייתה אז בשליטת פולין, או נותרו במרכז אוקראינה.

שרד גם מסמך מאוחר: פקודה מספר 1 מ־24 בינואר 1920 של הגיס הגליצאי הראשון, שלפיה שרידי גדוד טרנופול נחשבו כמי שהועברו לקבוצת החימוש והארטילריה של פיקוד הצבא הגליצאי, עם תאריך קליטה רשמי למפרע 21 ביולי 1919. אין לבלבל בין הרישום המינהלי הרטרואקטיבי הזה לבין מועד סיום פעילות הלחימה של היחידה בפועל.

כך הסתיימו תולדות גדוד ההסתערות היהודי העצמאי, שאורגן מאוחר יותר מחדש כגדוד טרנופול.

גורלו של סולומון ליינברג: מן החזית האוקראינית להוצאה להורג בימי סטלין

במשך שנים רבות היה בידי ההיסטוריונים מידע סותר על גורלו של מייסד הגדוד.

בזיכרונות אחדים של ותיקי הצבא הגליצאי נטען כי סולומון ליינברג נהרג בידי הפולנים בטרנופול ב־1920.

מחקר ארכיוני מאוחר יותר של ירוסלב טינצ׳נקו שיחזר את המשך חייו והפריך את הגרסה הזאת.

באביב 1920 אכן חזר ליינברג לטרנופול, ושם נעצר בידי השלטונות הפולניים. אולם הוא נותר בחיים.

זמן קצר אחר כך כבש הצבא האדום את העיר, אך נהדף ממנה בידי כוחות הרפובליקה העממית האוקראינית.

עם חזרת היחידות האוקראיניות התגייס ליינברג לצבא הרפובליקה העממית האוקראינית.

בסתיו 1920 שירת במחלקה הטכנית של מפקדת הדיוויזיה הווהלינית השנייה בצבא הרפובליקה, והשתתף בקרבותיה האחרונים נגד הבולשביקים בנובמבר.

מאוחר יותר עבר ליינברג, יחד עם כמה חיילים גליצאים לשעבר, לצד הסובייטי ועקר לרוסיה הסובייטית.

הוא התקבל לצבא האדום ומונה לראש מדור הרדיו של האגף הרביעי במטה הצבא האדום. הידע הטכני שאפשר לו לארגן את קשר הרדיו של הגדוד היהודי ב־1919 נמצא מועיל גם לכוחות המזוינים הסובייטיים.

אלא שב־1933, בגל מעצרים נרחב של יוצאי גליציה, נעצר ליינברג ונידון לשלוש שנות מאסר.

הוא ריצה את עונשו במדבז׳ייגורסק שבקרליה, שם ניהל את מרכז הרדיו של המתחם התעשייתי של תעלת הים הלבן–הים הבלטי.

לאחר שחרורו השתקע בלנינגרד.

ב־3 באוקטובר 1937 נעצר ליינברג בשנית. ב־9 באפריל 1938 הוצא להורג בלנינגרד.

כך הסתיימו חייו של אדם שבמשך שני עשורים שירת בצבא האוסטרו־הונגרי, הקים את המיליציה היהודית בטרנופול, פיקד על יחידה צבאית אוקראינית, שירת בצבא הרפובליקה העממית האוקראינית ועבד במערך הקשר הצבאי הסובייטי.

זוכרים את הגדוד היהודי

סיפור היחידה נשמר בזיכרונות קציניה וחיילים אוקראינים ובמסמכים צבאיים.

תפקיד חשוב במיוחד מילא הלברט נחמן, ששירת בגדוד ופרסם את תולדותיו ב־1921 בכתב העת ״אוקראינסקי סקיטלץ״. זיכרונותיו כתובים ברגש ויש בהם אי־דיוקים מסוימים, אך הם משמרים פרטים חשובים על הקמת הגדוד, חימושו, קרבותיו והיחסים בין החיילים היהודים והאוקראינים.

ההיסטוריון הצבאי ירוסלב טינצ׳נקו השווה מאוחר יותר בין הזיכרונות לבין פקודות ארכיוניות ומסמכים אישיים.

בלבוב יש רחוב הקרוי על שמו של סולומון ליינברג. ב־2013 נדונה גם יוזמה להקים בטרנופול אנדרטה לגדוד ההסתערות היהודי ולמפקדו, אך הפרויקט לא התממש.

במדור ״יהודים מאוקראינה״ פרסמה NAnews כבר כתבה נפרדת: ״תולדות הגדוד היהודי בצבא הגליצאי האוקראיני בשנת 1919״, העוסקת בהקמת היחידה, במסע הקרבות שלה ובחשיבותה ההיסטורית.

גדוד ההסתערות היהודי נבדל מרוב יחידות ההגנה היהודיות החמושות של התקופה. הוא היה חלק מן הצבא האוקראיני הסדיר, עם מפקד יהודי, קצינים וחיילים יהודים ואוקראינים, מערך אספקה משותף ומשימות קרב מוגדרות.

חייליו חיפו על נסיגת החטיבות האוקראיניות מעבר לזברוץ׳, נלחמו בבולשביקים, שמרו על יישובים והגיעו יחד עם החטיבה השישית לתחנת סביאטושין של קייב.

שירותם הוא אחת הדוגמאות המתועדות ביותר לשיתוף פעולה צבאי אוקראיני־יהודי בזמן המאבק לעצמאות אוקראינה ב־1919.

צ׳רקאסי, סמילה, זלטופיל: כשהעיירות נאלצו להקים לעצמן צבא

ב־1918 פעלה בצ׳רקאסי יחידה יהודית חמושה של כ־300 איש, בסמילה — 250, בזלטופיל — 400 ובהורודישצ׳ה — 50. יחידות הגנה דומות פעלו בשפולה, בוהוסלב, קורסון, קניב, טרשצ׳ה, סטבליב, יליסבטהרד (כיום קרופיבניצקי), קטרינופיל וביישובים נוספים במרכז אוקראינה.

אלה לא היו יחידות של צבא יהודי אחד. כל קהילה החליטה בעצמה כמה אנשים לחמש, כיצד להשיג נשק, מי יפקד עליהם וכיצד לממן את המתנדבים.

לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית נאבקו על השלטון כוחות אוקראיניים, בולשביקיים, של הצבא הלבן ושל קבוצות מורדים רבות; לעיתים קרובות נותרה האוכלוסייה האזרחית ללא הגנת המדינה. קהילות יהודיות החלו להקים משמרות חמושים משלהן, וגייסו בראש ובראשונה חיילים ומש״קים לשעבר שלחמו במלחמת העולם הראשונה.

במחקרו של ההיסטוריון האוקראיני וולודימיר דוצנקו, ״ארגון ההגנה העצמית ויחידות צבאיות יהודיות אחרות בשנים 1917–1921״, שפורסם ב־2018, מופיעים נתונים על גודלן ומבנן של היחידות האלה.

בשפולה, בוהוסלב וזלטופיל אף הנהיגו הקהילות מס מיוחד למימון ההגנה העצמית. הכסף שימש לרכישת נשק, תחמושת, מזון ולכלכלת הלוחמים.

בסמילה שמרו המתנדבים על השוק, שורות החנויות והשכונות שבהן התגוררו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים.

בכמה עיירות הוקם מערך צבאי של ממש: מפקד, מטה, מפקדי מחלקות, מדריכי הכשרה, פקיד ומנהל חשבונות. לצד לוחמי הקבע היו אנשי מילואים שניתן היה להזעיק בעת סכנת התקפה. קבוצות חמושות סיירו ברחובות, אבטחו מחסנים וכבישים, ליוו תושבים וקיימו קשר עם יישובים שכנים.

חשוב לציין כי בחלק מן היחידות שירתו גם לא־יהודים.

באוגוסט 1919, לאחר שהצבא האדום נסוג מהורודישצ׳ה, הקימו התושבים משמר חמוש של 70 איש — 50 יהודים ו־20 נוצרים. היחידות הסובייטיות הנסוגות השאירו בידיהם 70 רובים.

במקביל הוקם ועד לביטחון הציבור בן תשעה חברים: שמונה נוצרים ויהודי אחד. הוא מילא זמנית את תפקידי השלטון המקומי.

המידע הזה השתמר בעדויות שאסף ההיסטוריון איליה צ׳ריקובר. הוא חשוב במיוחד להיסטוריה האוקראינית־יהודית: נציגי שתי קהילות שמרו יחד על עיירתם בזמן חילופי שלטון נוספים. עם זאת, זהותם הלאומית של עשרים המתנדבים הנוצרים לא נקבעה במקורות ששרדו.

מספרי הלוחמים השתנו במהירות. במסמכים מקיץ 1921 מופיעים נתונים אחרים: 600 איש בצ׳רקאסי, עד 700 בסמילה ובהורודישצ׳ה וכ־300 בזלטופיל. אלה נתונים מתקופה מאוחרת יותר, וככל הנראה משקפים שיטת ספירה שונה של לוחמים פעילים ואנשי מילואים. לכן אין לצרפם לנתוני 1918 או להציגם כמצבה קבועה.

גם היחידות עצמן השתנו. חלקן הגיעו להסדרים עם הרשויות האוקראיניות, אחרות קיבלו נשק מן הצבא האדום, ואחרות ניסו לשמור על עצמאותן בכל חילוף משטר.

לפי דוצנקו, היחידות היהודיות בצ׳רקאסי אף מנעו גבייה כפויה של כספים בידי מוסדות קומוניסטיים מקומיים. בזלטופיל התרחשו התנגשויות בין אנשי ההגנה העצמית ליחידות מסוימות של הצבא האדום.

אולי המסמכים החריגים ביותר על רשת ההגנה החמושה הזאת נשמרו דווקא בזלטופיל.

זלטופיל: יחידת הגנה יהודית שזכרו גם אחרי עשרים שנה

זלטופיל היא עיירה היסטורית הנכללת כיום בתחומי נובומירהורוד שבמחוז קירובוהראד באוקראינה.

בתחילת המאה ה־20 היו היהודים חלק משמעותי מתושביה. פעלו בה בתי כנסת, בתי ספר, בתי מלאכה ועסקים.

ההגנה העצמית החמושה פעלה בזלטופיל כבר ב־1918. בשנים 1919–1922 היה אחד ממארגניה ומפקדיה המרכזיים ישראל מרדקוביץ׳ ברדיצ׳בסקי.

הוא נולד בזלטופיל ב־1889, שירת כקצין בצבא הרוסי, לחם במלחמת העולם הראשונה וזכה בעיטור צלב גאורגיוס הקדוש ובמדליה.

לפי עדות שמסר שנים רבות לאחר מכן, הקמת המיליציה זכתה לתמיכת הוועד המהפכני של זלטופיל — גוף שלטון סובייטי מקומי שהוקם בתקופת המהפכה. הרעיון היה שתושבים חמושים יילחמו בשודדים ויגנו על העיירה.

בניגוד לקבוצות מתנדבים קטנות קיבלה המיליציה של ברדיצ׳בסקי חימוש ניכר.

העד שולם קניאז׳נסקי טען שבעת שיא כוחה ייתכן שמנתה עד אלף איש. אולם זו הייתה הערכה שנמסרה שנים רבות לאחר האירועים, ולא דו״ח כוח אדם רשמי שנשמר.

לפי אותה עדות, מפקדי היחידה קיבלו 400 רובים ומקלע כבד אחד בחרקיב. עוד 50 רובים ומקלע אחד נמסרו לה בידי רגימנט של הצבא האדום שהוצב בנובומירהורוד הסמוכה.

לדברי ברדיצ׳בסקי הנשק נרשם במשטרת צ׳רקאסי.

כמעט ארבע שנים הגנו המתנדבים על העיירה מפני התקפות חמושות. אולם ככל שהשלטון הסובייטי התבסס, נחשבו יחידות עצמאיות יותר ויותר לכוח חמוש בלתי רצוי.

ב־1921 הגיעה לזלטופיל הצ׳קה — הוועדה המיוחדת, גוף הביטחון הממלכתי הסובייטי — כדי לפרוק את המיליציה מנשקה. מאנשיה הוחרמו כמאה רובים.

בשנה שלאחר מכן, 1922, לפי תיק החקירה הפלילית המאוחר, נמסרו עוד מאה רובים ומקלע כבד אחד.

חוקרים סובייטים טענו בהמשך שאנשי ההגנה הסתירו בחשאי כ־200 רובים ושני מקלעים. אולם ההאשמה הסתמכה בעיקר על עדויות שנגבו בחקירה מתקופת סטלין, ולכן יש להתייחס אליה בזהירות.

ייתכן שהסיפור היה מסתיים כאן. אבל באביב 1940, ליד ביתו הקודם של תושב זלטופיל שמואל נאומוביץ׳ קוברינסקי, מצאו אמו ואחותו כמה רימונים חלודים וכדורים שהוטמנו באדמה.

הן דיווחו על התגלית לסניף המקומי של הנקוו״ד, גוף הפנים והביטחון הממלכתי הסובייטי.

במקום חקירה שגרתית של מקור הנשק הישן נפתח תיק נגד מנהיגי ההגנה העצמית היהודית לשעבר.

שלושה אנשים נעצרו:

• ישראל מרדקוביץ׳ ברדיצ׳בסקי, בן 51, מפקד היחידה לשעבר, שהתגורר אז במוסקבה ועבד כסוכן רכש.
• שמואל נאומוביץ׳ קוברינסקי, בן 48, בנו של בעל טחנה קטנה לעיבוד גרעינים. במלחמת העולם הראשונה, בשנים 1916–1918, היה שבוי מלחמה בידי האוסטרים.
• יצחק מויסייביץ׳ טולמצקי, בן 45, מורה בהכשרתו ומפקד מחלקה לשעבר במיליציה. בעת מעצרו עבד כמדריך חיטוי בתחנה הסניטרית של זלטופיל.

החוקרים טענו שברדיצ׳בסקי הורה להסתיר את הנשק, קוברינסקי ארגן את אחסונו בחצר ובמחסן של אביו, וטולמצקי ידע על המחבוא.

בתיק נכללו עדויות של אנשי מיליציה לשעבר. אחד העדים, גרנטורוב, סיפר שהסתיר בעצמו 30 רובים ב־1922, אך לא הועמד לדין.

נגד טולמצקי נוסף אישום אחר. בתחילת 1940, כשניהל מועדון, נשרפו בתנור כשלושה מטרים מעוקבים של עצי הסקה כהכנה לוועידה מפלגתית. לאחר מכן פרצה שרפה והבניין נשרף כליל.

ב־19 באוקטובר 1940 פרסמה המחלקה הפלילית של בית המשפט המחוזי בקירובוהראד את פסק הדין.

ברדיצ׳בסקי נידון לעשר שנות מאסר ולשלוש שנים נוספות של שלילת זכויות אזרח. קוברינסקי וטולמצקי נידונו לשמונה שנות מאסר כל אחד.

חוקר ההיסטוריה המקומית וולודימיר פולישצ׳וק שחזר את סיפורי שלושת אנשי ההגנה לשעבר מתיק החקירה הארכיוני. בין החומרים שנתפסו בידי הנקוו״ד נשמרו גם צילומים של אנשי יחידת ההגנה בזלטופיל, ובהם צילום של הצלם המקומי פ׳ זצפיצקי.

הצילומים ופרוטוקולי החקירה מאפשרים להציץ אל חייהם של האנשים ששמרו בעבר על עיירתם.

אולם יש חשיבות מכרעת לנסיבות שבהן נוצרו המסמכים. אין להתייחס אוטומטית לעדויות שנגבו בחקירות ב־1940 כאל ראיות מהימנות לאירועים שהתרחשו בשנים 1919–1922. הדבר נכון במיוחד לגבי האשמות בהסתרת נשק, כוונות פוליטיות והיקף כוח האדם המדויק.

קיומה של ההגנה העצמית היהודית בזלטופיל מאומת ממקורות אחדים. תולדותיה המאוחרות מראות גם כיצד אנשים שקיבלו בעבר נשק מגופים צבאיים סובייטיים מצאו את עצמם כעבור שנים תחת חקירה של אותה מערכת שלטונית.

ברשאד, טטייב והולובניבסק: רובים, רימונים ואפילו תותח

באזורים אחרים באוקראינה הוקמו יחידות הגנה יהודיות חמושות מסיבות דומות, אך גורלותיהן היו שונים.

בברשאד, כיום במחוז ויניצה, עמד בראש ההגנה העצמית משה דוברובנסקי, המכונה בכמה מקורות גם משה דוברובנסקי בכתיב חלופי.

היחידה קמה בסוף 1917. גרעינה מנה כמה עשרות צעירים מקומיים וחיילים לשעבר בצבא הרוסי ששבו מן החזית.

בתחילה כמעט שלא היה נשק. המתנדבים אספו סכינים, גרזנים, אתים, אקדחים וכל דבר שיכול לסייע בהגנה על הבתים. בהמשך השיגו רובים, מקלעים ואפילו תותח.

הקהילה היהודית המקומית מימנה את היחידה, שחבריה שמרו על הרחובות, השווקים והאזורים שמסביב לברשאד.

ב־1918, כאשר שהו באזור כוחות אוסטרו־הונגריים, פורקה היחידה באופן רשמי, אף שחלק מן המתנדבים המשיכו לשרת. בהמשך שיתפו פעולה עם כוחות חמושים מקומיים שהיו קשורים לשלטון הבולשביקי.

ב־14 במרץ 1919, כשכוחות הדירקטוריון של הרפובליקה העממית האוקראינית תקפו את ברשאד, נכנסו לוחמי ההגנה העצמית המקומית לקרב נגדם.

על פי זיכרונות התושבים, חלק מאנשי המשמר ששירתו בתחילה לצד המתנדבים עברו לצד הכוחות התוקפים. הכוחות שעמדו מול המגינים היו עדיפים בהרבה.

משה דוברובנסקי ושמונה מלוחמיו נהרגו.

הקהילה ניסתה למנוע שפיכות דמים נוספת. נציגיה, גרשון ויניצקי ונחמן גוברמן, הגיעו להסכמה על תשלום כופר גדול — מס כפוי שדרשו החמושים. לפי כמה עדויות דובר ב־200 אלף רובל.

זכרם של מגיני ברשאד שנפלו נשמר גם בארץ ישראל. ב־1935 הוציאו יוצאי ברשאד שחיו בארץ ישראל ספר קטן בעברית בשם ״ברשאד וההגנה העצמית שלה״. הוא הוקדש למתנדבים שנפלו בהגנה על העיירה.

זהו מקרה נדיר שבו זיכרון ההגנה העצמית היהודית החמושה באוקראינה הפך לחלק מן הזיכרון ההיסטורי של עולים יהודים בארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה.

בטטייב שבפלך קייב לשעבר, כיום עיר במחוז קייב, פיקד על יחידה חמושה הירש טורי, עוד אחד ממארגני ההגנה העצמית היהודית המקומית.

שמו השתמר באנציקלופדיה היהודית האלקטרונית ובמחקרים על הפוגרומים בתקופת מלחמת האזרחים.

יחידתו של טורי נחשבה למאורגנת היטב וניצבה שוב ושוב מול תוקפים חמושים. אך גם יחידות הגנה חזקות לא תמיד יכלו לעמוד בפני כוחות צבאיים גדולים.

לפי האנציקלופדיה היהודית הרוסית, הירש טורי נהרג באחד הקרבות ב־1919. נסיבות מותו המלאות ורשימה של כל פקודיו עדיין לא נחקרו די הצורך.

הולובניבסק: משמר יהודי, תותח ומשפחת אוסטרוי

סיפורה של הולובניבסק, כיום במחוז קירובוהראד באוקראינה, היה חריג במיוחד.

בתחילת המאה ה־20 חיו בה כ־1,200 משפחות יהודיות, ורבות מהן עסקו במלאכה ובמסחר.

לקהילה כבר היה ניסיון בהגנה עצמית חמושה מימי הפוגרומים של 1905. לאחר פרוץ המהפכה ב־1917 הוקמה היחידה מחדש.

בעדויות היסטוריות מסופר על משמר קבוע של 25 חמושים שסיירו ברחובות. במקרה של איום חמור גויס כוח גדול יותר.

הנשק נרכש או נלקח מחיילים משוחררים של הצבא הרוסי לשעבר. בהמשך השיגה ההגנה העצמית תותח משלה והחלה לייצר רימוני יד.

המתנדבים לא הסתפקו בעמדות שמירה בהולובניבסק עצמה. הם יצאו לקראת קבוצות חמושות שהתקרבו, הגנו על כפרים סמוכים ולעיתים השתתפו בקרבות לצד יחידות הצבא האדום.

אחד ממארגני היחידה היה חיים אוסטרוי, שעבד לפני המהפכה בבנק מקומי. גם בנו, יעקב אוסטרוי, השתתף בהגנה העצמית.

סיפורם נשמר בזיכרונות משפחתיים ובעדויות של אנשי ההגנה לשעבר.

לפי חומרים שפרסם צאצא המשפחה מיכאל פבלוב, בספטמבר 1919 תקפו את הולובניבסק יחידות של הצבא הלבן בפיקוד הגנרל יעקב סלאשצ׳וב.

לפי דו״ח של ראש הוועד הבולשביקי המקומי ממאי 1920, ייתכן שכוח היחידה החמושה הגיע אז ל500 איש. זה לא היה מספרם של אנשי המשמר הקבוע, אלא הערכה של כל המגינים שגויסו.

היחידה הובסה. ב־13 בספטמבר 1919 נהרגו חיים אוסטרוי ובנו יעקב.

אנשי ההגנה לשעבר בוריס שמידט ויעקב זיידמן העידו ב־1931 בבית המשפט המחוזי של הולובניבסק וטענו שהאב ובנו נהרגו בפקודתו האישית של הגנרל סלאשצ׳וב.

המידע הזה מוכר מעדויות מאוחרות ומהפרסום של צאצא המשפחה. עדיין חסר אישור תיעודי עצמאי מספק לפקודה המיוחסת לגנרל.

במסורת המשפחתית נשמר גם פרט חשוב נוסף: כומר קתולי מקומי סייע להסתיר את משפחותיהם של כמה מתנדבים יהודים, וכך אפשר להן לשרוד את כניסת הצבא הלבן.

בין הניצולים הייתה אסתר אוסטרויה, בתו של חיים, שסיפרה בהמשך לצאצאיה על גורל אביה ואחיה.

הסיפור מזכיר שלצד עימותים חמושים הייתה גם עזרה הדדית בין אנשים בני לאומים ודתות שונים. בהולובניבסק השתמר זכר העזרה הזאת בתוך משפחה יהודית.

פוהרבישצ׳ה: מה קרה כשההגנה העצמית פורקה מנשקה?

אולם יחידות חמושות לא תמיד הצליחו להגן על קהילותיהן.

בפוהרבישצ׳ה, כיום עיר במחוז ויניצה, פעלה מאז 1918 יחידת הגנה עצמית גדולה ומאורגנת היטב. היא הצליחה לבלום התקפות של קבוצות חמושות קטנות.

באוגוסט 1919 נכנסו לעיירה יחידות שפעלו בשם הדירקטוריון של הרפובליקה העממית האוקראינית. לפי העדויות ההיסטוריות, ב־13 באוגוסט השתלטו על פוהרבישצ׳ה, ולמחרת החלו לפרוק מנשקה את ההגנה העצמית היהודית.

לאחר שעזבו הכוחות האלה, נותרה הקהילה ללא ההגנה החמושה שהייתה לה קודם.

אנשי הכוחות של האטאמן דנילו זלני וקבוצות חמושות אחרות פרצו לעיירה. החל פוגרום אנטי־יהודי גדול.

האנציקלופדיה היהודית האלקטרונית מתארכת את עיקר האירועים ל18–21 באוגוסט 1919, ומביאה הערכה של כ־400 הרוגים, ובהם כ־200 נשים. עדויות אחרות מתארכות את ההתקפה מעט אחרת ומעריכות את מספר ההרוגים ב־350 עד 400.

פוהרבישצ׳ה הפכה לדוגמה טרגית לסכנה שנשקפה לקהילות יהודיות בעקבות פירוק כפוי של מערך ההגנה שלהן.

עם זאת אין לצמצם את פעילות היחידות האלה למלחמה בכוח פוליטי אחד בלבד. במקומות מסוימים שיתפו המתנדבים היהודים פעולה עם חיילים אוקראינים או רשויות מוניציפליות; באחרים עם פקידים סובייטים; ולעיתים הגנו על עצמם מפני חמושים משני הצדדים.

משימתם העיקרית נותרה ביטחון התושבים.

תולדות צ׳רקאסי, סמילה, הורודישצ׳ה, זלטופיל, ברשאד, טטייב והולובניבסק מראות שההגנה העצמית היהודית באוקראינה הייתה לא רק תנועה חמושה, אלא גם צורה של התארגנות קהילתית עצמאית. התושבים גייסו כספים, הקימו עמדות שמירה, צרפו חיילי חזית לשעבר, הגיעו להסכמות עם שכניהם וסייעו ליישובים אחרים.

חשובים במיוחד המקרים שבהם יהודים ושכניהם שמרו יחד על עיירה, כמו בהורודישצ׳ה, או עזרו להציל משפחות מתנדבים, כמו בהולובניבסק.

האירועים האלה מוסיפים גורלות אנושיים ממשיים להיסטוריה של היחסים בין אוקראינים ליהודים — סיפורי אנשים שמצאו דרך לפעול יחד בתקופות קשות ביותר.

יקטרינוסלב: סוציאליסטים יהודים, ותיקי החזית והגנה עצמית עירונית

בסוף 1917 החלו להיווצר ביקטרינוסלב, היא דניפרו של ימינו, יחידות הגנה יהודיות חמושות. בשונה מאודסה, שבה פעלה יחידת הגנה יהודית מאוחדת, כאן הקימו כמה ארגונים פוליטיים יחידות משלהם. ביניהם היו הבונד, פועלי ציון, מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית המאוחדת ואיגוד החיילים היהודים.

ביקטרינוסלב כבר נצבר ניסיון בהגנה עצמית יהודית חמושה במהלך הפוגרומים של 1905. כשעבר השלטון בעיר בין כוחות פוליטיים יריבים לאחר מהפכת 1917, ביקשו להחזיר את מערך ההגנה הקודם.

לארגונים היהודיים היו תוכניות פוליטיות שונות. הבונד הייתה תנועה סוציאליסטית שדגלה בזכויות הפועלים היהודים ובאוטונומיה לאומית־תרבותית ליהודים, בעיקר בארצות שבהן חיו. פועלי ציון, מפלגה יהודית סוציאליסטית־ציונית, קישרה בין שינוי חברתי לבין הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל.

ראוי לציין שאחד המרכזים המוקדמים של פועלי ציון קם דווקא ביקטרינוסלב בשנים 1900–1901, בהשתתפות בר בורוכוב ושמעון דובין. בורוכוב, שנולד בזולוטונושה במחוז צ׳רקאסי של היום, היה בהמשך לאחד מהוגי הציונות הסוציאליסטית.

איגוד החיילים היהודים איגד בעיקר חיילים וקצינים לשעבר של הצבא הרוסי. בראשו ביקטרינוסלב עמד בוריס מויסייביץ׳ חניס, רופא שהתחנך באוניברסיטת ז׳נבה ונטל חלק גם בהנהגת הקהילה היהודית המקומית.

את היחידה החמושה הגדולה הראשונה הקימה בסוף 1917 מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית המאוחדת. פיקד עליה פ׳ מירקין, שבני התקופה תיארו כמארגן צבאי מוכשר.

על פי זיכרונות אחד המשתתפים מנתה היחידה בתחילה כ־400 איש. בשורותיה שירתו פעילי מפלגה, ותיקי החזית ממלחמת העולם הראשונה, סטודנטים ותושבי עיר אחרים.

חלק מן הנשק התקבל מן הרשויות ששלטו באותה עת, וחלק נרכש באופן עצמאי. היחידה קיבלה בניין בן שתי קומות ברחוב סדובה שישמש כמטה וכמחסן נשק.

גם איגוד החיילים היהודים הקים יחידה משלו, שעיקר אנשיה היו חיילים לשעבר בצבא הרוסי, ובהם קצינים. הוקצה לה בניין נפרד עם חצר גדולה ברובע שבו חיו יהודים רבים. אולם לפי זיכרונות בני התקופה, ארגונה היה חלש מזה של יחידת מירקין.

בתוך זמן קצר הקימו גם הבונד, פועלי ציון והמנשביקים — סוציאל־דמוקרטים שהתנגדו לדגם הבולשביקי של תפיסת השלטון — קבוצות חמושות משלהם.

לא היה פיקוד אחיד לכל היחידות האלה. כל אחת גייסה מתנדבים, השיגה נשק, ארגנה סיורים ושמרה על רחובות בנפרד.

מרץ 1918: מדוע פירקו הבולשביקים את יחידות ההגנה היהודיות מנשקן?

בתחילת 1918 כבר הייתה יקטרינוסלב בשליטה בולשביקית. הרשויות הסובייטיות לא היו מוכנות להשלים עם קיומם של ארגונים חמושים עצמאיים רבים.

סכסוך חריף במיוחד התפתח בין אנשי היחידות היהודיות לבין קבוצות אנרכיסטיות מקומיות, שדרשו כספים מתושבים אמידים, ובהם בעלי עסקים יהודים.

כשהנפגעים פנו להגנה העצמית, ניסו המתנדבים לעצור את הסחיטה. בעקבות זאת פרצו עימותים.

ההנהגה הבולשביקית בעיר הכריזה שהיחידות העצמאיות מיותרות והורתה לפרוק אותן מנשקן.

במרץ 1918 הקיפו אנשי המשמר האדום ואנרכיסטים את מטה יחידת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית המאוחדת ברחוב סדובה.

לפי עדותו של ההיסטוריון איליה צ׳ריקובר, שפורסמה ב־1923, הגיע למטה כוח חמוש עם מקלעים, ארטילריה ופרשים. כשהמתנדבים סירבו למסור מיד את נשקם, נורתה אש מקלעים לעבר הבניין.

איש היחידה יבורוביץ׳ נהרג וכמה אחרים נפצעו.

לאחר משא ומתן פורקו המגינים מנשקם ושוחררו. באותו יום הוחרם גם נשקן של יחידות הבונד, פועלי ציון ואיגוד החיילים היהודים.

המתנדבים הצליחו להסתיר חלק מכלי הנשק.

כשנמשכו ההתקפות ומעשי השוד, לפי צ׳ריקובר, הכירו הרשויות הסובייטיות בטעות שבפירוק היחידות מנשקן והתירו שוב לחמש את אנשיהן. קשה לקבוע באיזו מידה יושמה ההחלטה בפועל.

באביב 1918 נכנסו ליקטרינוסלב כוחות גרמניים ואוסטרו־הונגריים שתמכו בשלטונות המדינה האוקראינית. בהמשך עברה העיר לשליטת המדינה האוקראינית של ההטמאן פבלו סקורופדסקי, שעלה לשלטון ב־29 באפריל 1918.

בתקופת שהותם של הכוחות הזרים לא פעלו היחידות היהודיות החמושות העצמאיות בהיקף שקדם לכך.

אך בסתיו השתנה המצב שוב.

אוקטובר 1918: יחידת הגנה יהודית בתמיכת עיריית יקטרינוסלב

כשהחלו גרמניה ואוסטרו־הונגריה להפסיד במלחמת העולם הראשונה, עמדה יקטרינוסלב בפני איום של לחימה מחודשת.

בסוף אוקטובר 1918 הציעו נציגי ארגוני נוער יהודיים להקים יחידת הגנה מאוחדת ולא־מפלגתית בפיקוח מועצת הקהילה היהודית.

לאחר דיון תמכו מנהיגי הקהילה ביוזמה. גם הנהלת העיר יקטרינוסלב, הגוף המבצע של השלטון המקומי, נתנה את הסכמתה.

הפעם לא דובר רק ביחידה חמושה מפלגתית. הארגון החדש קיבל מעמד של מיליציית הקהילה היהודית, שפעלה במסגרת מערך הביטחון העירוני.

העירייה הקצתה כספים להחזקת אנשי המיליציה, שילמה את שכרם וסייעה בהשגת רובים ותחמושת מרשויות הצבא.

המטה ומחסן הנשק מוקמו בבניין בשדרה הראשית של העיר, הנקראת כיום שדרות דמיטרו יבורניצקי. מספר הבית המדויק אינו מצוין בזיכרונות שפורסמו.

עיקר הכוח התבסס על חיילים לשעבר של הצבא הרוסי, שרבים מהם השתייכו בעבר לאיגוד החיילים היהודים.

היחידה אורגנה במתכונת צבאית. לפי זיכרונות אחד המשתתפים היא כללה שתי יחידות משנה של כ־110 איש כל אחת. הן התחלפו בין 24 שעות שמירה ל־24 שעות מנוחה. בעת איום חמור גויסו שתיהן.

בפרסומים היסטוריים אחרים מוערך גודל המיליציה כולה ב־110 איש. לכן אין להציג את העדות המפורטת יותר על שתי יחידות המשנה כמצבת כוח אדם שאומתה סופית.

שמותיהם של כמה ממנהיגי היחידה נשמרו.

א׳ שרשבר היה המפקד, ועסק בעיקר בענייני מינהלה. רייזר היה ראש המטה, חייל חזית לשעבר שהיה אחראי להכשרה הצבאית ולשמירה.

י׳ גולדבורט ייצג את מועצת הקהילה היהודית וטיפל בעניינים ארגוניים ופוליטיים. פורטנוי היה קצין מטה ונציג ועד הביטחון העירוני. חייל נוסף בשם רייזר ניהל את המחסנים.

השמות הפרטיים המלאים של חלק מהקצינים לא השתמרו בזיכרונות הזמינים.

המתנדבים עברו אימוני ירי, קיבלו נשק ומדים ושמרו על רחובות ומוסדות שלטון.

יחסי המיליציה עם הכוחות האוקראיניים מעניינים במיוחד.

הפיקוד הצבאי האוקראיני הפקיד בידי אנשי המיליציה היהודית את השמירה על אוצר העיר ועל מתקנים חשובים נוספים. במשך תקופה מסוימת הופקדה בידיהם אפילו אבטחת המטה הצבאי האוקראיני.

למרות זאת לא הייתה המיליציה חלק מן הצבא האוקראיני. היא שמרה על מפקדיה, קיבלה מימון מן העירייה וביצעה משימות אבטחה שהוסכמו במשותף.

כדי להרחיב את מערך הביטחון הקים המטה קבוצות נוספות בשכונות שונות ביקטרינוסלב. תושבים מקומיים קיבלו הדרכה בהפעלת נשק, וכשהתאפשר נמסרו להם רובים.

כך הפכה ההגנה העצמית היהודית לחלק ממערך האבטחה של העיר כולה, ולא רק של כמה שכונות.

פ׳ מירקין, 250 סוציאליסטים ומתנדבים נוספים

במקביל חידשה יחידת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית המאוחדת את פעילותה.

שוב פיקד עליה פ׳ מירקין. באותה תקופה היא מנתה עד 250 איש, פחות ממספר אנשיה בסוף 1917.

גם היחידה הזאת קיבלה מימון עירוני, אף ששמרה על הנהגה מפלגתית עצמאית.

קבוצות נפרדות הוקמו בידי פועלי ציון, צעירי ציון — תנועת נוער ציונית — הבונד, המנשביקים וארגוני סטודנטים יהודים.

לפי מחבר הזיכרונות, המוכנים ביותר היו חיילים לשעבר מן החזית וסטודנטים שעברו הכשרה צבאית. לחלק מן היחידות המפלגתיות הקטנות חסרו נשק וניסיון קרבי.

סוף 1918 היה תקופה קשה במיוחד ביקטרינוסלב. אחרי יציאת הכוחות הגרמניים התחרו על השליטה בעיר הדירקטוריון של הרפובליקה העממית האוקראינית, שהשיב את הרפובליקה לאחר נפילת סקורופדסקי; הגיס השמיני של צבא ההטמאן לשעבר, שחלק ממפקדיו עברו לצד הצבא הלבן; וכן יחידות אדומות וכוחות מורדים בפיקוד נסטור מחנו.

בדצמבר החליפה העיר ידיים כמה פעמים. בשכונות שונות נמצאו לעיתים בו־זמנית יחידות של צדדים יריבים.

אנשי היחידות היהודיות המשיכו לשמור על מוסדות קהילתיים ועירוניים וניסו שלא להפוך לצד במאבק על השלטון.

ינואר 1919: סופה של המיליציה העירונית העצמאית

ב־26 בינואר 1919 כבשו יחידות הצבא האדום את יקטרינוסלב.

לאחר כינון השלטון הסובייטי החלו לחסל את היחידות היהודיות החמושות העצמאיות.

חלק מאנשי המיליציה מסרו את נשקם ואחרים הסתירו אותו. כמה מן המתנדבים לשעבר התגייסו בהמשך לצבא האדום.

מצב מסוכן במיוחד נוצר עבור אנשי המיליציה הקהילתית שהמשיכו לאבטח את אוצר העיר בהתאם לפקודות שקיבלו קודם לכן.

חיילים סובייטים עצרו את השומרים החמושים והתכוונו להוציאם להורג.

התערבותם של מנהיגי הסוציאליסטים היהודים בראשות פ׳ מירקין סייעה להביא לשחרור העצורים.

לפי זיכרונות אחד המשתתפים, כך הסתיימה פעילותה של רשת ההגנה העצמית היהודית העצמאית העיקרית ביקטרינוסלב. מקובל לתארך אותה מאוקטובר 1918 ועד ראשית 1919, אף שבעדויות מסוימות מצוין סוף מרץ כמועד סיום פעילותה הסופי של המיליציה הקהילתית.

הרבי מליובאוויטש לעתיד, פרץ מארקיש ואנשי ההגנה היהודית

בתולדות ההגנה העצמית של יקטרינוסלב השתמרו גם שמות של אנשים שנעשו בהמשך ידועים הרחק מגבולות אוקראינה.

אחד מהם הוא מנחם מנדל שניאורסון, מי שיהיה לימים הרבי השביעי מליובאוויטש ומנהיגה הרוחני של חסידות חב״ד־ליובאוויטש, הידועה כיום בישראל ובעולם כולו.

ב־1919 התגורר ביקטרינוסלב, שם היה אביו, הרב לוי יצחק שניאורסון, מן המנהיגים הרוחניים של הקהילה המקומית.

לפי זיכרונותיו של הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), פעיל ציוני מקומי בשם מרדכי הובר סיפר לו על בנו הצעיר של הרב, שסייע בארגון ההגנה החמושה על העיר. שניאורסון היה אז בן כ־17.

עדות משפחתית נוספת באה מן הסופר דוד מארקיש, בנו של המשורר היהודי פרץ מארקיש. לדבריו, במפגש בארצות הברית סיפר שניאורסון שב־1919 השתתף בהגנה העצמית היהודית ביקטרינוסלב יחד עם פרץ מארקיש.

במחקרי ההיסטוריה המקומית מוזכרים בקרב אנשי המיליציה גם המשוררים הסובייטים לעתיד מיכאיל סבטלוב (שייקמן) ומיכאיל גולודני (אפשטיין).

אולם העדויות האלה מבוססות בעיקר על זיכרונות מאוחרים וסיפורים בעל פה. אין תיעוד מוצק מספיק של תפקידיהם הצבאיים של שניאורסון, מארקיש, סבטלוב וגולודני ביחידות מסוימות ביקטרינוסלב. לכן יש להציג את השתתפותם כעדות שהשתמרה, בלי לייחס להם תפקידי פיקוד שלא אומתו.

ידוע גם גורלו של יהודה אבישר (קוזלובסקי), שנולד ב־1895 באמור־ניז׳נדניפרובסק, כיום רובע בדניפרו. הוא השתתף בהגנה העצמית היהודית ב־1917, היה בהמשך לפעיל ציוני, וב־1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל.

אבישר עבד במוסדות עירוניים בתל אביב וביפו. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ולחם בחזית האיטלקית. הוא נפטר בישראל ב־1950.

בוריס חניס: מהגנה עצמית חמושה לרפואה בחינם

ראוי להקדיש מקום נפרד להמשך חייו של בוריס מויסייביץ׳ חניס, שעמד בראש איגוד החיילים היהודים ביקטרינוסלב.

לאחר תום הקרבות העיקריים הקדיש את עצמו לסיוע לאנשים שנפגעו מן המלחמה ומן הפוגרומים.

חניס עמד בראש הסניף המקומי של הג׳וינט, ארגון הסיוע היהודי האמריקני שפעל למען קהילות מזרח אירופה.

במימונו הוקמה ביקטרינוסלב רשת שירותי רפואה בחינם: ארבע מרפאות חוץ, שני בתי מרקחת ומעבדה. באגף ששרד בבית החולים היהודי נפתחה מחלקת טיפול לילדים ובה 45 מיטות.

הסיוע ניתן לכל תושב נזקק, ללא הבדל לאום.

חניס השתתף גם בהקמת שתי אגודות חסכון והלוואה שהעניקו הלוואות ללא ריבית, וב־1923 היה ממייסדי החברה הרפואית־סניטרית של יקטרינוסלב.

בהמשך החלו הרשויות הסובייטיות לרדוף גם את ארגוני הציבור העצמאיים האלה.

חניס נעצר לראשונה ונשלח לגלות ב־1929. לאחר שחרורו שב לעסוק ברפואה.

ב־29 באוקטובר 1937 הוצאו להורג בוריס חניס ובנו אלכסנדר בן ה־19, באשמה מפוברקת של השתייכות לארגון אנטי־מהפכני.

ב־28 בינואר 1958 ביטל בית המשפט העליון של ברית המועצות את פסק הדין וקבע שלא בוצעה עבירה פלילית.

ניסיונות ההגנה העצמית האחרונים ב־1919

בקיץ 1919, כשכוחותיו של הגנרל אנטון דניקין התקרבו ליקטרינוסלב, שבו הארגונים הציבוריים היהודיים לדון בהקמת משמר חמוש.

הם ניסו לנהל משא ומתן עם המפלגות הסוציאליסטיות על מסירת נשק, אבל כמעט שלא נותר זמן.

בזיכרונות היסטוריים נזכר מ׳ רוזובסקי, שעמד בראש קבוצת פעילים ציונים צעירים שניסו להקים יחידת הגנה חדשה.

חלק מן הנשק שאספו הגיע בהמשך ליחידות פועלים, בעיקר כאלה שהיו קשורות לקומוניסטים. לא ניתן היה עוד לשקם את מערך ההגנה הקהילתי הקודם.

במהלך 1919 חוותה יקטרינוסלב עימותים חמושים נוספים ופוגרומים ביהודים שביצעו יחידות צבאיות שונות. במאי פעלו בפרברי העיר יחידות האטאמן ניקיפור הריהורייב, ובקיץ השתלטו עליה כוחות הצבא הלבן.

סיפורה של יקטרינוסלב שונה מזה של גדוד ההסתערות היהודי של סולומון ליינברג. ארגוניה היהודיים החמושים לא היו חלק מן הצבא האוקראיני הסדיר ולא היה להם פיקוד פוליטי משותף.

אף על פי כן, ב־1918 שיתפו הרשויות הצבאיות והעירוניות האוקראיניות פעולה עם יחידת הגנה יהודית עצמאית, תמכו בפעילותה והפקידו בידיה את אבטחתם של מוסדות שלטון חשובים, ובהם המטה הצבאי האוקראיני.

לאחר המלחמה המשיכו כמה ממנהיגי ההגנה העצמית לשעבר לשרת את העיר — כבר לא עם רובים, אלא כרופאים, מארגני סיוע ואנשי ציבור.

האירועים האלה הם פרק נוסף בהיסטוריה של שיתוף הפעולה האוקראיני־יהודי. חייהם של אנשים כמו יהודה אבישר ומנחם מנדל שניאורסון קישרו את יקטרינוסלב גם להמשך ההיסטוריה של העם היהודי וישראל.

כמעט 15 אלף איש: ההגנה העצמית הופכת לתנועה המונית

ההיסטוריון מיהאי קלמן בחן את היקף התנועה בעבודת הדוקטורט שלו ״עיירות של גיבורים: הגנה עצמית יהודית חמושה מתחום המושב ועד פלשתינה, 1917–1970״, שהושלמה באוניברסיטת הרווארד ב־2017.

לפי מחקרו, בראשית 1921 הקיפה רשת ההגנה העצמית היהודית החמושה במרכז אוקראינה כ־50 קהילות ומנתה קרוב ל־15 אלף איש.

זה לא היה צבא סדיר.

היחידות המקומיות גייסו תושבים, אספו כספים, שמרו על שכונות ולעיתים נלחמו בכוחות מורדים חמושים.

הרשויות הצבאיות והאזרחיות הסובייטיות תמכו לעיתים בארגונים האלה, סיפקו להם נשק והכירו בהם רשמית.

אולם המדיניות הבולשביקית לא הייתה עקבית. שיתוף הפעולה פינה בהדרגה את מקומו לניסיונות להכפיף את ההגנה העצמית היהודית העצמאית לשליטת המדינה.

מחקרו של קלמן חשוב גם להיסטוריה של מדינת ישראל העתידית: הוא עוקב אחר חייהם של כמה מוותיקי היחידות האוקראיניות שהיגרו לארץ ישראל.

פוגרומים: טרגדיה שאי אפשר להשאיר מחוץ לסיפור

יש היבט אחד בהיסטוריה של היחידות הצבאיות היהודיות באוקראינה שאסור להתעלם ממנו.

עשרות אלפי בני אדם נרצחו בפוגרומים המוניים נגד יהודים בין 1918 ל־1921.

אנציקלופדיית ייוו״א מציינת כ־50 אלף הרוגים כהערכת המינימום המהימנה. מחקרים היסטוריים אחרים מציגים מספרים גבוהים יותר.

הפוגרומים בוצעו בידי יחידות הצבא הלבן, כוחות עצמאיים של מנהיגי מיליציות, יחידות שפעלו בשם הרפובליקה העממית האוקראינית וגם יחידות מסוימות של הצבא האדום.

אחד ממעשי הזוועה הקשים ביותר היה הפוגרום בפרוסקוריב בפברואר 1919. פרוסקוריב היא חמלניצקי של היום.

המנהיגים האוקראינים הוציאו פקודות נגד פוגרומים, אך לא תמיד יכלו לשלוט ביחידות שהיו כפופות להם לכאורה.

היסטוריונים ממשיכים לדון בהיקף אחריותו האישית של סימון פטליורה, שעמד בראש הכוחות המזוינים של הרפובליקה העממית האוקראינית. אולם השתתפותן של יחידות אוקראיניות מסוימות בפוגרומים מתועדת.

חיוני לחקור את ההיסטוריה הזאת במלואה.

מתנדבים יהודים שירתו בצבא האוקראיני, בעוד שבמקומות אחרים הגנו קהילות יהודיות על עצמן מפני חמושים שפעלו תחת דגלים אוקראיניים. לעיתים התרחשו הדברים כמעט באותו זמן.

על הרקע הזה התגבשה ב־1921 תוכנית להקמת ז׳נדרמריה יהודית, שעליה הסכימו ולדימיר זאב ז׳בוטינסקי ונציג הרפובליקה העממית האוקראינית מקסים סלבינסקי.

היחידות היהודיות המתוכננות נועדו להגן על קהילות בשטחים שהצבא האוקראיני עשוי היה להחזיר לשליטתו.

התוכנית לא יצאה לפועל.

NAnews בחנה את הרקע ואת נסיבות המשא ומתן בכתבה ״ז׳בוטינסקי ופטליורה: מה קרה ב־4 בספטמבר 1921 ולמה הוצע להקים ז׳נדרמריה יהודית״.

האונייה ״רוסלאן״: מאודסה ליפו — דרכם של מתנדבים יהודים אל ישראל העתידית

ב־27 בנובמבר 1919 הפליגה האונייה ״רוסלאן״ מאודסה לארץ ישראל. על סיפונה היו פליטים יהודים, פעילים ציונים, חוקרים, סופרים, אמנים וחיילים לשעבר מן הצבאות הרוסי והאוסטרו־הונגרי. לפי ההיסטוריון הצבאי ירוסלב טינצ׳נקו, בין הנוסעים היו אנשי יחידות ההגנה הלוחמות היהודיות של אודסה וכמה חיילים מגדוד ההסתערות היהודי של הצבא הגליצאי האוקראיני.

האונייה יצאה מרציף פלטונוב בנמל אודסה. מעל הסיפון הונף דגל ציוני לבן־כחול עם מגן דוד — כעבור כמעט שלושים שנה היה הדגל הזה לדגלה של מדינת ישראל.

ב־19 בדצמבר 1919 הגיעה ״רוסלאן״ ליפו, עיר נמל לחוף הים התיכון, שהיא כיום חלק מתל אביב–יפו.

המסע היה לאחד האירועים המוכרים ביותר של העלייה השלישית, גל העלייה היהודית לארץ ישראל שהחל לאחר מלחמת העולם הראשונה ונמשך עד 1923.

אולם סיפור ההפלגה החל זמן רב לפני יציאת האונייה.

כיצד אורגנה באודסה יציאת היהודים לארץ ישראל?

במלחמת העולם הראשונה הייתה ארץ ישראל תחת שלטון האימפריה העות׳מאנית. השלטונות העות׳מאניים גירשו חלק מן התושבים שנחשבו לאזרחי מדינות אויב, ובהם יהודים בעלי אזרחות רוסית או אוסטרו־הונגרית.

חלק מן המגורשים הגיעו לאודסה, שהייתה אז בתחומי האימפריה הרוסית ונמצאת כיום באוקראינה.

לאחר המלחמה ביקשו לשוב לארץ ישראל, שהייתה תחת ממשל צבאי בריטי מאז 1917–1918. המנדט הבינלאומי הרשמי של בריטניה על ארץ ישראל נכנס לתוקף מאוחר יותר, ב־1923.

לפי הספרייה הלאומית של ישראל, הקבוצה המקורית מנתה כ־150–200 פליטים שהתגוררו בעבר בארץ ישראל, בעיקר בצפת ובטבריה.

אבל באודסה חיו גם אלפי יהודים שביקשו לצאת מן האזור שהיה נתון במלחמת אזרחים. ביניהם היו פעילים ציונים, מתנדבים צעירים, משפחות עם ילדים וחיילים משוחררים.

ביוני 1919 החל לפעול באודסה ועד הפליטים מארץ ישראל לשיבה למולדת, שנודע בשם ״הוועד״. בראשו עמד דוד חכמוביץ׳, וסגנו היה משה גולדין־זהבי.

הוועד דאג למגורים עבור הפליטים, השיג אישורי יציאה, ניהל משא ומתן עם נציגים זרים וארגן את ההסעה.

בין המשתתפים הפעילים הנוספים היו יושב ראש הקהילה היהודית באודסה ד״ר מ׳ ס׳ שוורצמן, המשפטן י׳ א׳ טריבוס ונציגי ועידת ההגירה לארץ ישראל ד״ר ל׳ ו׳ רוקח וד״ר ז׳ י׳ טמקין.

מכיוון שהשלטונות הבריטיים היו מוכנים בעיקר לסייע לתושבי ארץ ישראל לשעבר לשוב אליה, הרחיבו המארגנים את רשימות הפליטים וכללו בהן גם אנשים שלא חיו בארץ קודם לכן.

לנוסעים הוכנו מסמכי זיהוי מיוחדים ברוסית, בעברית ובצרפתית. המסמכים אישרו את מעמד הפליט ואת הזכות לשוב.

בזיכרונות המשתתפים מתוארים שיעורים שבהם למדו הנוסעים לעתיד את הגאוגרפיה של ארץ ישראל, שמות רחובות בתל אביב, יפו וחיפה, שמות יישובים יהודיים ופעילותם של הארגונים הציוניים.

הספרייה הלאומית מתארת את ההכנה החריגה הזאת. אולם חוקרי מוזיאון תולדות יהודי אודסה ״מגדל־שורשים״ מציינים כי לא תועד קיומה של בחינה מיוחדת שכל הנוסעים נדרשו לעבור.

מי אישר ל״רוסלאן״ להפליג?

בסתיו 1919 הייתה אודסה בשליטת הכוחות המזוינים של דרום רוסיה בפיקוד הגנרל אנטון דניקין — צבא לבן שלחם בבולשביקים והתנגד לעצמאות אוקראינה.

לפיכך נדרש אישור ליציאת האונייה לא רק מנציגי בריטניה אלא גם מן הפיקוד הצבאי הלבן.

מנהיגי הקהילה היהודית באודסה שמרו על קשר עם המשלחת הציונית בפריז, שהשתתפה בדיונים על הסדר המדיני באירופה אחרי המלחמה. אחד האישים המשפיעים בתנועה היה מנחם אוסישקין, מי שעמד בעבר בראש הוועד למען ארץ ישראל באודסה.

בעזרת ארגונים ציוניים בינלאומיים הצטרפו גם נציגים דיפלומטיים בריטים לטיפול בנושא.

שוורצמן, טריבוס ומנהיגים נוספים של הקהילה ניהלו משא ומתן עם הקונסול הבריטי וביקשו היתר ליציאתם של כמה מאות יהודים.

במקביל היה צורך למצוא אונייה.

בנמל אודסה עגנה האונייה ״רוסלאן״, שהייתה בבעלות חברת התחבורה והביטוח הרוסית. המארגנים החליטו לחכור אותה להסעת הנוסעים.

בעלי האונייה דרשו בתחילה 8,000 רובל לכל נוסע, מחיר שהפך את המסע ליקר להחריד. לאחר משא ומתן נקבע מחיר חכירה של 3 מיליון רובל עבור ההפלגה כולה.

על חוזה ההובלה חתמו נציגי ועידת ההגירה רוקח וטמקין עם מנהל חברת התחבורה, מ׳ י׳ גורז׳בסקי.

אך גם אחרי החתימה על החוזה נמשך עיכוב האונייה בנמל זמן רב.

נמסרו נימוקים רשמיים שונים: עומס יתר, עבודות טכניות, בדיקת מסמכים והגבלות מטעם רשויות הנמל.

בתחילת נובמבר פנו שוורצמן ורוקח, נציג הפליטים, לקונסול הבריטי וביקשו את התערבותו.

הקונסול יצר קשר עם הגנרל ניקולאי שילינג, שפיקד על כוחות הצבא הלבן באזור אודסה, ודרש להתיר לאונייה לצאת. הנושא נדון גם עם נציגי פיקוד דניקין.

ההתערבות הדיפלומטית הביאה לבסוף להסרת המכשולים.

לפיכך ״רוסלאן״ הייתה אוניית נוסעים שנחכרה רשמית, ויצאה בהתאם להסכם בין ארגונים יהודיים לבעלי האונייה ובאישור הרשויות הצבאיות ששלטו בעיר.

644 או 670 נוסעים?

מספר הנוסעים המדויק שעלו לאונייה היה במשך שנים נושא למחלוקת.

בפרסומים ישראליים פופולריים מקובל לציין כ־670 נוסעים. גם הספרייה הלאומית מביאה את המספר הזה.

אולם חוקרי מוזיאון ״מגדל־שורשים״ באודסה, שהכינו תערוכה לציון מאה שנה למסע ב־2019, מצאו ראיה תיעודית מדויקת יותר.

באישור הקונסול הבריטי מ־27 בנובמבר 1919 נרשמו 644 נוסעים.

נשמרו גם שתי רשימות היסטוריות.

האחת כתובה ביד ברוסית וכוללת 815 שמות. לדעת החוקרים היא נערכה עוד בתקופת ההכנות למסע וכללה אנשים שקיוו להפליג לארץ ישראל, ולא בהכרח את מי שעלו לסיפון בפועל.

הרשימה השנייה, שהודפסה בעברית, כוללת 635 שמות. ייתכן שנערכה לאחר ההגעה, אך אינה מסמך רשמי הנושא את כל האישורים הדרושים.

לכן מבחינה היסטורית נכון יותר להשתמש במספר 644, המופיע באישור הקונסולרי, תוך ציון שבמקורות אחרים מופיעות הערכות של כ־630 עד 670 נוסעים.

אנשי ההגנה היהודית וחיילי הצבא הגליצאי על הסיפון

החלק הזה במסע חשוב במיוחד לתולדות היחידות הצבאיות היהודיות באוקראינה.

ההיסטוריון הצבאי ירוסלב טינצ׳נקו כותב בספרו ״תחת מגן דוד״ כי בין נוסעי ״רוסלאן״ היו מארגנים ומפקדים ששרדו מן היחידות היהודיות החמושות באודסה, וכן חלק ניכר מאנשי ההגנה מן השורה.

לפי דבריו, גם כמה חיילים מגדוד ההסתערות היהודי של הצבא הגליצאי האוקראיני הספיקו לעלות לאונייה.

הגדוד הזה הוקם בקיץ 1919 בטרנופול בפיקודו של סולומון ליינברג. הוא נלחם לצד יחידות אוקראיניות בכוחות הפולניים והבולשביקיים, סייע בחיפוי על נסיגת הצבא הגליצאי מעבר לנהר זברוץ׳ והגיע לפאתיה המערביים של קייב.

NAnews כבר סיפרה בהרחבה על תולדותיו בכתבה ״תולדות הגדוד היהודי בצבא הגליצאי האוקראיני בשנת 1919״.

עם זאת, דרוש כאן סייג משמעותי. טינצ׳נקו אינו מביא רשימה שמית מלאה של חיילי הגדוד שעלו על ״רוסלאן״. לכן אי אפשר לקבוע מתוך המחקר הזה בלבד אילו קצינים וחיילים מסוימים השתתפו בהפלגה.

ההיסטוריון האודסאי ויטלי אופלצ׳קו, שחקר את המסע, מתאר לוחם פצוע של ההגנה העצמית היהודית שנישא לסיפון על אלונקה בין הנוסעים האחרונים. בסיפורו מוזכר כובע עם פס לבן־כחול.

הפרט הזה מבוסס על שחזור היסטורי של האירועים ואינו מאפשר זיהוי מהימן של החייל.

חוקרים מדווחים גם שסולומון יעקובי, איש ההגנה היהודית של אודסה ומקורבו של ולדימיר זאב ז׳בוטינסקי, כנראה הורד מן האונייה זמן קצר לפני ההפלגה. נסיבות המקרה אינן ברורות די הצורך.

לכן המחקרים ההיסטוריים תומכים בקשר בין ההפלגה לבין היחידות היהודיות החמושות באוקראינה, אך זיהוי האנשים המסוימים דורש בדיקה נוספת של רשימות נוסעים, מסמכים אישיים וארכיוני הגירה.

קונסטנטינופול, פיראוס ועצירה בלתי צפויה ליד חופי מצרים

יציאת ״רוסלאן״ נדחתה שוב ושוב. העלייה לסיפון החלה ב־25 בנובמבר, וב־27 בנובמבר 1919 יצאה האונייה סוף סוף מנמל אודסה.

בזיכרונות המשתתפים נשמר תיאור השעות האחרונות: על הרציף התאספו קרובי משפחה, נציגי ארגונים יהודיים ואנשי הקונסוליה הבריטית. נאמרו דברי פרידה והושר ההמנון הציוני ״התקווה״ — לימים המנון מדינת ישראל.

המסע היה קשה.

האונייה הפליגה דרך הים השחור, הבוספורוס והים התיכון, ועגנה בקונסטנטינופול, היא איסטנבול של ימינו, ובנמל פיראוס שביוון.

בקונסטנטינופול חששו השלטונות מהתפשטות מחלות מידבקות ולא התירו לנוסעים לרדת לחוף.

בפיראוס התעוררו חשדות חדשים. לפי זיכרונות ההיסטוריון יוסף קלוזנר, קפטן האונייה מסר לפקידים המקומיים שייתכן שבין הנוסעים יש פעילים בולשביקים. בעקבות זאת שוב נאסרה הירידה לחוף.

הנוסעים נותרו באונייה צפופה מאוד. היה מחסור במים, במזון ובמקומות שינה. העיכובים הבלתי פוסקים, התנאים הסניטריים הגרועים ומזג האוויר הסוער התישו אותם.

כשהתקרבה האונייה לארץ ישראל מנעה סערה קשה את סיום המסע באופן מיידי. לפי מוזיאון העם היהודי ANU, נאלצה ״רוסלאן״ למצוא מקלט זמני סמוך לחופי מצרים.

כבר ב־12 בדצמבר הופיעה בעיתון באודסה ידיעה מוקדמת ושגויה שלפיה האונייה הגיעה בשלום ליפו.

אולם תאריך ההגעה והירידה הרשמי לחוף היה 19 בדצמבר 1919.

זה היה היום השלישי של חנוכה, החג היהודי המציין את חנוכתו המחודשת של בית המקדש בירושלים לאחר מרד החשמונאים.

״תיבת נח״: עיתון שנכתב בלב ים

למרות קשיי המסע מצאו הנוסעים דרך לשמור על חוש ההומור.

העיתונאי והפעיל הציוני חיים קצנלסון, שעבד קודם לכן עם כתב העת הספרותי ״השילוח״, כתב במהלך ההפלגה עיתון סאטירי בעברית בשם ״תיבת נח״.

הוא כלל 13 עמודים בכתב יד.

קצנלסון התלוצץ על הישיבות הבלתי נגמרות של ועד האונייה, המחסור בלחם, הצפיפות, השעמום והמריבות בין הנוסעים.

בקטע סאטירי אחד תיאר כיצד החליט הוועד כביכול לעכב את ההגעה ליפו עד שייוולדו על הסיפון די ילדים כדי לפצות על מספר האנשים שירדו לחוף בדרך.

העיתון נשמר באוספי הספרייה הלאומית בירושלים.

כיום זהו מסמך נדיר שמאפשר לראות את המסע המפורסם דרך עיניהם של הנוסעים עצמם, ולא רק באמצעות זיכרונות מאוחרים.

מי הגיעו לארץ ישראל על סיפון ״רוסלאן״?

בין הנוסעים היו אנשים שמילאו בהמשך תפקיד חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל.

רחל בלובשטיין — המשוררת רחל לעתיד. היא כבר חיה בארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה, אך האירועים מנעו ממנה לשוב. כיום מכירים הישראלים את דיוקנה משטר של 20 שקלים.

יוסף קלוזנר — היסטוריון וחוקר ספרות, ממייסדי האוניברסיטה העברית בירושלים ועורך עתידי של האנציקלופדיה היהודית.

רוזה כהן, שכונתה ״רוזה האדומה״, הייתה פעילת ציבור והשתתפה בהמשך בפעילות ההסתדרות וההגנה. בנה יצחק רבין היה לימים רמטכ״ל צה״ל וראש ממשלת ישראל.

רחל כהן־כגן — חברת כנסת לעתיד ואחת משתי הנשים שחתמו על מגילת העצמאות של ישראל ב־14 במאי 1948.

זאב רכטר ויהודה מגידוביץ׳ — אדריכלים שמילאו תפקיד חשוב בהתפתחות תל אביב.

ברוך אגדתי — רקדן, צייר ומחלוצי הקולנוע בארץ ישראל.

ישראל גורי — חבר כנסת לעתיד ואביו של המשורר חיים גורי.

חיים יסקי — רופא שלימים עמד בראש בית החולים הדסה. הוא נהרג ב־1948 בהתקפה על שיירה רפואית בירושלים.

משה יוסף גליקסון — לימים עורך העיתון ״הארץ״.

יעקב פרמן — אספן אמנות ופעיל ציוני מאודסה שהביא עמו אוסף יצירות אמנות. חלק מן האוסף הפך בהמשך לעדות חשובה על חיי האמנות של אודסה היהודית בתחילת המאה ה־20.

בין הנוסעים היו גם אמנים, מוזיקאים, מורים, רופאים, אנשי עסקים ומשפחות רגילות שהחלו חיים חדשים.

לא כולם היו ציונים נלהבים, ולא כולם נשארו בארץ ישראל לצמיתות. אבל חלק מן הנוסעים הפכו לדמויות בולטות בתרבות, ברפואה, באדריכלות, בחיי הציבור ובפוליטיקה של ישראל העתידית.

מה עלה בגורלם של החיילים היהודים שלא עלו לאונייה?

אחרי הפלגת ״רוסלאן״ המשיכו להגיע לאודסה מתנדבים יהודים וחיילים משוחררים מאזורים שונים באוקראינה.

ביניהם היו גם קצינים וחיילים יהודים ששירתו קודם לכן בצבא הגליצאי האוקראיני.

הם קיוו שאחרי ״רוסלאן״ תאורגן עוד הפלגה המונית לארץ ישראל.

אלא שהפלגה מאורגנת נוספת בהיקף דומה לא התקיימה מאודסה.

בינואר–פברואר 1920, כשהצבא האדום התקרב לאודסה, נאלצו חלק מן המבקשים להגר לחפש נתיבים אחרים.

לפי טינצ׳נקו, קבוצה אחת נסעה דרך רומניה, קישינב ומדינות אירופיות נוספות.

אחרים פונו עם יחידות הצבא הלבן לחצי האי קרים. ביניהם היו כמה קצינים יהודים מן הצבא הגליצאי.

באוקטובר 1920 יצאו כ־300 מהגרים יהודים מחצי האי קרים במהלך פינוי כוחות הגנרל פיוטר וראנגל, בדרכם לקונסטנטינופול. חלקם הגיעו לארץ ישראל במהלך 1921.

לפי הערכת טינצ׳נקו, מסוף 1919 עד ראשית 1921 יצאו מאודסה או עברו בנתיבי הגירה הקשורים בה לפחות אלף יהודים בדרכם לארץ ישראל. זו הערכה של תנועת הגירה רחבה יותר, ולא מספר נוסעי ״רוסלאן״.

בין המהגרים היו חיילים לשעבר של הצבאות הרוסי והאוסטרו־הונגרי, חברי יחידות צבאיות יהודיות לאומיות וותיקי אירועי אוקראינה בשנים 1917–1919.

כמה מהם המשיכו לשירות צבאי בארגוני הגנה יהודיים בארץ ישראל.

ארגון ההגנה, שנוסד ב־1920, הפך לארגון החמוש המרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל לפני קום המדינה. ב־1948 שימש הבסיס הארגוני העיקרי להקמת צה״ל.

אולם יהיה שגוי להניח שכל מהגר בעל ניסיון צבאי היה חבר בהגנה או ממייסדי צה״ל באופן ישיר. מסקנות כאלה מחייבות לשחזר את המשך הביוגרפיה של כל אדם בנפרד.

NAnews סיפרה כיצד פרק מוקדם יותר בתולדות ההגנה העצמית באודסה נקשר לרמטכ״ל הראשון של ישראל בכתבה ״יעקב דורי: מההגנה העצמית היהודית באודסה לרמטכ״ל הראשון של ישראל ולנשיא הטכניון״.

אודסה וישראל: סיפור שנמשך מעבר לים

בישראל נהוג לכנות את ״רוסלאן״ ״המייפלאואר היהודית״, בהקבלה לאונייה שהביאה מתיישבים אנגלים לחופי צפון אמריקה ב־1620.

הפלגתה הייתה לסמל המעבר מן החיים היהודיים במזרח אירופה לבניית חברה חדשה בארץ ישראל.

ב־2019, לציון מאה שנים להגעת האונייה, ארגן מוזיאון ישראל בירושלים את התערוכה ״חלוצי תרבות על סיפון הרוסלאן״, שעסקה בנוסעים ובתרומתם לתרבות המדינה העתידית.

גם מוזיאון תולדות יהודי אודסה ״מגדל־שורשים״ הכין תערוכה מיוחדת בשם ״רוסלאן בת מאה״, שבה נאספו מסמכים, צילומים ומידע על המסע.

בסיפור ״רוסלאן״ הצטלבו גורלותיהם של אנשי האינטליגנציה היהודית באודסה, מהגרים מערי אוקראינה וחיילים משוחררים שעברו מהפכה ומלחמת אזרחים.

למדור שלנו ״יהודים מאוקראינה״ חשובה ההפלגה הזאת בראש ובראשונה כאחד הנתיבים המתועדים שבהם אנשים שחיו ושירתו על אדמת אוקראינה הגיעו לארץ ישראל וקשרו את עתידם להתפתחותה של מדינת ישראל.

אחדים הביאו ספרים וכתבי יד. אחרים הביאו ידע רפואי, ניסיון מקצועי ויכולות ארגוניות. היו גם מי שהביאו ניסיון צבאי וניסיון בהגנה עצמית חמושה שרכשו בערים ובעיירות של אוקראינה.

בהמשך פנו לדרכים שונות. אבל יציאת ״רוסלאן״ מאודסה בנובמבר 1919 נשארה נקודה משותפת בחייהם של אנשים רבים ששמותיהם מוכרים כיום בישראל.

חיים כהנא: מן הקרבות בלבוב להקמת כוחות הצנחנים של ישראל

בנובמבר 1918 הצטרף חייל יהודי צעיר, חיים (קרל) כהנא, ליחידה אוקראינית חמושה שנלחמה בכוחות פולניים על לבוב. שלושים שנה לאחר מכן היה לאחד ממארגני יחידות הצנחנים הראשונות של צה״ל.

בין שני האירועים עבר שירות בצבא האוסטרו־הונגרי, השתתפות בהגנה עצמית יהודית באוסטריה, מבצעים עם כוחות מיוחדים של הצבא הבריטי נגד גרמניה הנאצית ועלייה לארץ ישראל.

חיים כהנא נולד ב־6 באוגוסט 1900 בגליציה המזרחית, שהייתה אז חלק מאוסטרו־הונגריה. לפי מחקרו של ההיסטוריון הצבאי הישראלי, אלוף־משנה במילואים ד״ר בני מיכלסון, מקום הולדתו היה הכפר סמוליאנקה באזור טרנופול של אוקראינה כיום, סמוך למיקולינצי.

אביו, יוסף כהנא, היה יליד העיירה סקומורוחי; אמו, פסיה מרגוליס, באה מטאופיליבקה, כיום במחוז ויניצה. במשפחה היו כמה בנים ובת.

ב־1912 עברה משפחת כהנא לווינה, בירת האימפריה האוסטרו־הונגרית. שם נחשף חיים לתנועה הציונית, השתתף במפגשי נוער וראה לראשונה דגל לאומי יהודי בצבעי לבן וכחול.

במהלך מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרו־הונגרי. החל ב־1917 עבר הכשרה צבאית במוראביה, וב־1918 שירת ברגימנט החי״ר הגליצאי ה־15, שלחם נגד הכוחות האיטלקיים על נהר פיאווה.

בצבא דובר הגרמנית החלו לקרוא לחיים בשם קרל. גם חיילים ישראלים רבים הכירו אותו בהמשך בשם הזה.

עד סוף המלחמה רכש ניסיון קרבי, עבר תנאים קשים בחזית ונפצע.

נובמבר 1918: מדוע הצטרף חייל יהודי ליחידה אוקראינית?

לאחר תבוסת אוסטרו־הונגריה החל צבאה להתפרק. חיילים שבו לבתיהם או הצטרפו לכוחות לאומיים שהוקמו בשטחי האימפריה לשעבר.

בלבוב הכריזו האוקראינים על שלטונם, ויחידות פולניות חמושות התנגדו לו. כך החלה המלחמה הפולנית־אוקראינית על גליציה המזרחית.

יהודי לבוב שמרו רשמית על ניטרליות. עם זאת, חיילים יהודים מסוימים החליטו בעצמם כיצד להמשיך בשירותם הצבאי.

בביוגרפיה של כהנא שפרסם המיזם ההיסטורי Jewish Heroes מסופר כי חיילים פולנים מפלוגתו הקודמת עזבו את מקום השירות, ואילו חיילים אוקראינים הזמינו אותו להצטרף אליהם.

כהנא נפגש עם הסגן גולדברג, קצין יהודי שהיה מעורב בוועד הציוני המקומי. הוא הסביר שהוא מבקש להתגייס ליחידה אוקראינית כדי שיוכל לסייע לקהילה היהודית שנותרה בין הצדדים הלוחמים.

גולדברג תמך בהחלטתו. הוא הסיר מכובעו של כהנא את סמלי הצבא האוסטרו־הונגרי הקודמים והצמיד לו סרט לבן־כחול, סמל התנועה הלאומית היהודית.

כך מצא עצמו רב״ט יהודי מן הצבא הקיסרי לשעבר ביחידה אוקראינית שהייתה קשורה לכוחות המזוינים של הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, המדינה שקמה בגליציה לאחר נפילת אוסטרו־הונגריה.

לפי הסיפורים הביוגרפיים, כהנא קודם לדרגת מש״ק המקבילה בקירוב לסמל. הוא פיקד על קבוצה קטנה של חיילים והשתתף בקרבות רחוב נגד הכוחות הפולניים.

הוא הצטיין בהסתערות על עמדה פולנית מבוצרת וזכה לשבחיו של קולונל אוקראיני ששמו אינו מזוהה בפרסום.

השירות ביחידה האוקראינית אפשר לכהנא לסייע ליהודי לבוב. בזיכרונות הביוגרפיים מסופר שהביא לתושבים לחם, פחם ועצי הסקה, הזהיר מפני סכנות וסייע בקבורת ההרוגים.

חשוב לזכור את אופיו של המקור: הפרטים האלה ידועים בעיקר מסיפור ביוגרפי מאוחר, ולא מיומן קרבות של היחידה ששרד.

בלילה של 22 בנובמבר 1918, כשנסוגו הכוחות האוקראיניים מלבוב, נשאר כהנא בעיר שנכבשה בידי הפולנים.

לפי הביוגרפיה שפורסמה הוא נפל בשבי יחד עם שני חיילים אוקראינים, אך ניצל מהוצאה להורג ולבסוף הצליח לצאת מלבוב בעזרת מסמכים שהציגו אותו כחייל לשעבר בצבא האוסטרו־הונגרי.

הוא חזר לווינה אחרי האירועים הקשים של נובמבר.

כהנא לא שירת בגדוד ההסתערות היהודי של סולומון ליינברג, שהוקם רק ביוני 1919. שירותו בכוחות האוקראיניים שייך לתקופה מוקדמת יותר — הקרבות על לבוב בנובמבר 1918.

וינה, הגנה עצמית יהודית ועלייה

לאחר ששב לאוסטריה הצטרף כהנא לוותיקי המלחמה היהודים שהקימו קבוצות הגנה עצמית נגד התקפות אנטישמיות.

הוא סייע לשמור על מוסדות ובתי כנסת יהודיים בווינה, ולאחר מכן עבר לקלגנפורט, עיר בדרום אוסטריה. שם עבד בהנהלת העיר, עסק בפעילות ציונית וארגן מחנות ספורט לנוער.

במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה. השתלטות הנאצים העמידה את כהנא בסכנת רדיפה.

בביוגרפיות שלו מופיע אפילו סיפור על תוכנית שלא יצאה לפועל להתנקש באדולף היטלר בזמן ביקור שתוכנן בקלגנפורט. אולם אין די אישור תיעודי עצמאי לכך שההכנות אכן התרחשו, ולכן יש להתייחס לאירוע כטענה ביוגרפית.

כהנא עזב את אוסטריה באותה שנה. הוא עבר דרך צ׳כוסלובקיה ורומניה והגיע לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון בריטי.

חיים כהנא הגיע לארץ ישראל בדצמבר 1938.

מן חיל החלוץ הבריטי למבצעים מיוחדים באפריקה

בדצמבר 1939 התנדב כהנא לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמניה הנאצית.

בתחילה הוצב בפלוגה 401 של חיל החלוץ המלכותי הבריטי, שעסקה בעבודות הנדסה ובנייה צבאיות.

הוא עבר הכשרה במחנה צריפין ולאחר מכן שירת בצרפת. לאחר המתקפה הגרמנית ב־1940 סייע לאבטח את נסיגת הכוחות הבריטיים ופונה לבריטניה.

שם השתתפה יחידתו גם בעבודות הצלה אחרי הפצצות גרמניות מן האוויר.

בסתיו 1940 חזר כהנא למזרח התיכון והצטרף ליחידת הקומנדו הבריטית מספר 51, שהוקמה בסיוע המייג׳ור הנרי קייטור.

ב־1941 השתתף במבצעים נגד כוחות איטלקיים באריתריאה ובאתיופיה, ובהם הקרב על קרן והמצור על גונדר.

לאחר פירוק היחידה המשיך כהנא לשרת בכוחות המיוחדים של הצבא הבריטי.

אחת היחידות הייתה קבוצת החקירה המיוחדת (SIG), כוח סיור וחבלה מיוחד שלוחמיו דוברי הגרמנית השתמשו בציוד גרמני שנלקח שלל ופעלו מאחורי קווי האויב.

כהנא השתתף במבצעים לצד שירות האוויר המיוחד הבריטי (SAS) בפיקודו של דייוויד סטירלינג.

ביוני 1942 אפשרה קבוצתו לפושטים בריטים להתקרב לשדות תעופה גרמניים באזור דרנה שבלוב. ביולי השתתף בפשיטה של SAS על שדה התעופה סידי חניש, ובספטמבר במבצע הסכם, שכוון נגד נמל טוברוק.

לאחר אבדות בריטיות כבדות ופירוק SIG עבר כהנא לשירות הסירות המיוחד (SBS), יחידה למבצעים מיוחדים מן הים.

בשנים 1943–1944 פעל בים האגאי ובים האדריאטי, השתתף בפשיטות על איי יוון ונפצע שוב במהלך נחיתה בחופי אלבניה.

לאחר טיפול שב לשירות. הוא הוצנח לאלבניה כדי ליצור קשר עם חיילים בריטים שאיבדו את הקשר עם הפיקוד. הוא איתר אותם, סייע ליצור שיתוף פעולה עם פרטיזנים מקומיים והשתתף במבצעים נוספים באזור קורצ׳ה, ממזרח לטירנה.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה חזר כהנא לאוסטריה. שם סייע לפליטים יהודים להגיע לאיטליה, שממנה ביקשו רבים מהם להפליג לארץ ישראל.

1948: 42 מתנדבים, בית ספר צ׳כי לצניחה ופלוגת הצנחנים הראשונה של ישראל

אחרי הכרזת העצמאות של ישראל ב־14 במאי 1948 ניצבה המדינה החדשה בפני המשימה להקים כוחות מוצנחים משלה.

הצבא הישראלי עדיין היה בשלבי הקמה. הוא נזקק לצנחנים מאומנים, למדריכים, לציוד, למטוסי תובלה ולבסיסי אימונים.

להכשרת המומחים הראשונים פנתה ישראל לסיוע מצ׳כוסלובקיה, ששיתפה עמה פעולה באותה עת בתחום הצבאי.

ב־15 ביולי 1948 נפתח במחנה צבאי צ׳כוסלובקי ליד סטרז׳ פוד רלסקם קורס צניחה ל־42 מתנדבים יהודים.

בקורס השתתפו 14 שהגיעו מישראל ו־28 מתנדבים ממדינות אחרות, ובהן הונגריה, צ׳כוסלובקיה וארצות הברית.

את הקורס ארגן הקצין הישראלי והמשורר הנודע לעתיד חיים גורי.

החניך המבוגר ביותר היה קרל כהנא, בן 48.

עם תום ההכשרה חזרו חלק מן המסיימים לישראל והחלו להקים את פלוגת הצנחנים הראשונה.

היחידה התמקמה במחנה אחוזה בהר הכרמל, באזור חיפה.

מפקדה הראשון היה יואל פלגי, ותיק מבצעי הכוחות המיוחדים הבריטיים ואחד הצנחנים היהודים שפעלו במלחמת העולם השנייה.

כאן מתגלה עוד קשר ישיר להיסטוריה של יהודים מאוקראינה.

את משימת הקמת יחידת הצנחנים הראשונה של ישראל הטיל על יואל פלגי הרמטכ״ל יעקב דורי, יליד אודסה.

פלגי מינה את כהנא לראש המטה של יחידת הצנחנים החדשה.

כהנא הקים את מתחם האימונים, טיפל ברכישת מצנחים ובתחזוקתם, בהכנת הציוד, בתיאום טיסות האימון משדה התעופה רמת דוד ובארגון ההדרכה המעשית.

כמעט הכול היה חסר אז לצבא הישראלי. את תשתיות הצניחה בנו מחומרים זמינים, והחיילים המנוסים שימשו בו־זמנית מדריכים ומארגני אספקה.

בראשית 1949 מינתה הנהגת מערך ההדרכה של צה״ל בראשות חיים לסקוב את יהודה הררי למפקדה החדש של יחידת הצנחנים.

אחרי שבחן את מצבה הציע הררי להקים מערך אימונים חדש בבסיס תל נוף, קרוב יותר למטוסי התובלה הצבאיים.

בקבוצת המארגנים היו קרל כהנא, מפקד בית הספר לצניחה לעתיד יובל גרשון ומומחים נוספים.

בתוך שלושה חודשים הכינו את תשתיות בית הספר לצניחה. באוגוסט 1949 נפתח בו קורס מדריכי הצניחה הראשון.

באוקטובר הוזמנו לטקס הסיום ראש הממשלה דוד בן־גוריון וחיים לסקוב.

כהנא המשיך לעסוק בסיוע הטכני ליחידות המוצנחות. בהמשך שירת בדרגת רב־סרן בצה״ל.

המקורות חלוקים בשאלה מתי סיים את שירותו. מיזם Jewish Heroes מציין את 1958, ואילו מחקרו של בני מיכלסון למוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה מציין את 1953. ללא תיק השירות האישי שלו אי אפשר להכריע סופית בפער הזה.

ב־8 ביוני 1974 נהרג חיים כהנא בתאונת דרכים בתל אביב. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול.

כך הסתיימו חייו של אדם שלחם בצד האוקראיני בלבוב ב־1918, שירת בכוחות המיוחדים הבריטיים במלחמת העולם השנייה וסייע בהקמת יחידות הצנחנים הראשונות של מדינת ישראל ב־1948.

יעקב דורי: עוד קשר מאודסה בהיסטוריה של צה״ל

לסיפורו של כהנא יש המשך בלתי צפוי.

גם לרמטכ״ל שהורה על הקמת יחידת הצנחנים הראשונה של ישראל היה קשר לאוקראינה.

יעקב דורי, שנקרא במקור יעקב דוסטרובסקי, נולד באודסה ב־8 באוקטובר 1899.

אביו, אברהם־צבי דוסטרובסקי, השתתף בהגנה העצמית היהודית החמושה באודסה בזמן הפוגרום ב־1905. לאחר האירועים נאלצה המשפחה לעזוב את העיר ולהתיישב בארץ ישראל.

יעקב שירת בהמשך בגדודים העבריים של הצבא הבריטי, השתתף בהגנת היישובים היהודיים, היה ממנהיגי ההגנה וב־1948 מונה לראש המטה הכללי הראשון של צבא ההגנה לישראל.

כך השתתפו בהקמת יחידות הצנחנים הראשונות של ישראל שני אנשים בעלי קשרים שונים אך ברורים להיסטוריה האוקראינית: חיים כהנא, יליד גליציה ששירת בעבר ביחידה אוקראינית, ויעקב דורי, יליד אודסה שאביו השתתף בהגנה העצמית היהודית ב־1905.

NAnews בחנה את ההיסטוריה המשפחתית והצבאית של דורי בכתבה ״יעקב דורי: מההגנה העצמית היהודית באודסה לרמטכ״ל הראשון של ישראל ולנשיא הטכניון״.

״קבוצת אודסה״: כיצד הגיעו ותיקי ההגנה העצמית היהודית באוקראינה להגנה ולאצ״ל

חיים כהנא ויעקב דורי אינם היחידים שבאמצעותם אפשר לעקוב אחר הקשרים בין ההגנה העצמית היהודית החמושה באוקראינה לבין הכוחות הצבאיים שיקומו בעתיד בישראל.

ההיסטוריון מיהאי קלמן הקדיש חלק מעבודת הדוקטורט שלו בהרווארד, ״עיירות של גיבורים: הגנה עצמית יהודית חמושה מתחום המושב ועד פלשתינה, 1917–1970״, שהושלמה ב־2017, לנושא הזה.

המחקר מסתמך על מסמכים מיותר מעשרים ארכיונים באוקראינה, בישראל, ברוסיה, בבלארוס ובארצות הברית.

קלמן חקר את הארגונים היהודיים החמושים שקמו לאחר מהפכת 1917, את יחסיהם עם רשויות השלטון השונות ואת גורלותיהם המאוחרים של המתנדבים.

הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת ל״קבוצת אודסה״ — רשת לא רשמית של משתתפים לשעבר בהגנה העצמית היהודית באודסה, שהגיעו מאוחר יותר לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

השם אינו מציין ארגון אחיד בעל מטה רשמי ורשימת חברים מאושרת. מדובר באנשים שהיו קשורים ביניהם בשירות צבאי בעבר, בהיכרות אישית ובניסיון משותף בהגנה עצמית.

חלק מהוותיקים היגרו לאחר המהפכה ומלחמת האזרחים. אחדים הגיעו לארץ ישראל בדרך הים דרך אודסה, ואחרים עברו דרך רומניה, קונסטנטינופול ומדינות אירופה.

הניסיון שרכשו באוקראינה כלל ארגון יחידות מתנדבים, הדרכה בשימוש בנשק, הגנה על שכונות וקהילות, ניהול סיורים, אספקה ושיתוף פעולה עם השלטון המקומי.

קלמן עוקב אחר פעילותם של חברים ברשת הזאת בשני ארגוני הגנה יהודיים מרכזיים בארץ ישראל: ההגנה והאצ״ל.

במה נבדלו ההגנה והאצ״ל?

ההגנה קמה ב־1920 כארגון להגנה על היישובים היהודיים ועל האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל המנדטורית.

״היישוב״ היה הכינוי לאוכלוסייה היהודית בארץ לפני הקמת המדינה. ההגנה הפכה בהדרגה לארגון החמוש הגדול ביותר שלה, הכשירה לוחמים, אבטחה יישובים והקימה מבנה פיקוד משותף.

ב־1948 הייתה ההגנה לבסיס הארגוני העיקרי של צה״ל.

האצ״ל קם ב־1931 בעקבות פילוג בתנועת ההגנה היהודית.

זה היה ארגון מחתרת חמוש נפרד, שהיה קשור לציונות הרוויזיוניסטית, שאחד מהוגיה המרכזיים היה ולדימיר זאב ז׳בוטינסקי, יליד אודסה.

להגנה ולאצ״ל היו מנהיגויות שונות, גישות פוליטיות שונות ותפיסות שונות של דרכי המאבק המזוין המותרות. בהמשך הגיעו היחסים ביניהם לא פעם לעימותים גלויים.

עם זאת שני הארגונים נעזרו בניסיון של אנשים ששירתו בצבאות או השתתפו בהגנה עצמית של קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל.

בין הוותיקים האלה היו גם יוצאי אוקראינה.

מחקרו של קלמן אינו מלמד שכל ההגנה העצמית היהודית של אודסה הפכה להגנה או לאצ״ל. מדובר בהמשכיות דרך אנשים מסוימים, ולא בהפיכה ישירה של יחידות אודסה לצבא הישראלי.

ז׳בוטינסקי: אודסה, הגדודים העבריים והתנועה הלאומית האוקראינית

סיפורה של ״קבוצת אודסה״ מוביל בהכרח אל ולדימיר זאב ז׳בוטינסקי.

ז׳בוטינסקי נולד באודסה ב־17 באוקטובר 1880, הרבה לפני שהרפובליקה העממית האוקראינית קמה.

במלחמת העולם הראשונה השתתף בהקמת הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי. אחרי המלחמה עסק בפעילות פוליטית, תמך בהתפתחותם של ארגוני הגנה יהודיים וב־1925 ייסד את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית.

ז׳בוטינסקי הגן גם על זכותם של האוקראינים להגדרה עצמית לאומית. עמדה זו באה לידי ביטוי בכתביו ובקשריו עם נציגי התנועה הלאומית האוקראינית.

אירוע חשוב במיוחד התרחש ב־4 בספטמבר 1921 בקרלסבד, היא קרלובי וארי של ימינו.

שם חתם ז׳בוטינסקי על הסכם עם מקסים סלבינסקי, ראש המשלחת הדיפלומטית של הרפובליקה העממית האוקראינית בצ׳כוסלובקיה.

המסמך דיבר על הקמת ז׳נדרמריה יהודית נפרדת שתגן על אזרחים יהודים אם הצבא האוקראיני ישוב לשטח אוקראינה.

זו הייתה תוכנית להקמת כוח הגנה חמוש בעתיד, ולא יחידה שכבר פעלה או הסכם עם הממשלה הסובייטית ששלטה אז בקייב.

NAnews בחנה את המסמך, את החותמים עליו ואת סמכויותיהם בכתבה ״ז׳בוטינסקי ופטליורה: מה קרה ב־4 בספטמבר 1921 בקונגרס הציוני ה־12, ומדוע הוצע להקים ז׳נדרמריה יהודית להגנה על יהודי אוקראינה״.

סיפרנו גם על הביוגרפיה של ז׳בוטינסקי ועל תמיכתו בעצמאות אוקראינה.

אסור לערבב בין האירועים והארגונים האלה. ז׳בוטינסקי לא פיקד על יחידות ההגנה היהודיות באודסה בשנים 1917–1919, ותוכנית הז׳נדרמריה מ־1921 לא הייתה חלק מההגנה או מהאצ״ל. אלה פרקים היסטוריים שונים, הקשורים בשאלות משותפות של ביטחון יהודי והגדרה עצמית לאומית.

מה בדיוק עבר מן הניסיון באוקראינה אל ישראל העתידית?

המסקנה המרכזית של קלמן עוסקת בניסיון שהביאו עמם אנשים, ולא בהעברת יחידות צבאיות מוכנות.

אנשי ההגנה היהודים ששרדו את מלחמת האזרחים באודסה כבר ידעו כיצד לארגן משמרות בשכונות, לגייס כספים למימון מתנדבים, לחלק תפקידים ולשמור על קשר בין קבוצות נפרדות.

כמה מן היכולות האלה הועילו בנסיבות החדשות בארץ ישראל.

גם זיכרונות הוותיקים הופצו בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ. הם הזכירו לקוראים שעוד לפני הקמת ישראל, יהודים בערים ובעיירות של מזרח אירופה לא רק נפלו קורבן לאלימות אלא גם ארגנו בעצמם הגנה חמושה.

הדבר הוסיף נדבך לזיכרון הקולקטיבי המתהווה של היישוב על מקורותיהם של ארגוני ההגנה היהודיים.

למדור ״יהודים מאוקראינה״ חשובים במיוחד גורלות האנשים שאפשר לעקוב אחריהם במסמכים.

חיים כהנא לחם לצד כוחות אוקראיניים בלבוב, שירת בכוחות המיוחדים הבריטיים וסייע להקים את יחידות הצנחנים של ישראל. יעקב דורי גדל במשפחה מאודסה שאביה השתתף בהגנה העצמית היהודית, והפך לרמטכ״ל הראשון של צה״ל. ולדימיר ז׳בוטינסקי, יליד אודסה, תמך בזכות האוקראינים להגדרה עצמית והשתתף במשא ומתן על הקמת כוח הגנה יהודי באוקראינה.

ותיקים אחרים של יחידות ההגנה באודסה המשיכו בפעילותם הצבאית בארגוני היישוב היהודי.

אלה ביוגרפיות, תקופות ונסיבות שונות. אולם יחד הן מראות שהקשרים בין יהודי אוקראינה לבין ישראל העתידית לא הסתכמו בעלייה, בתרבות, במדע ובפוליטיקה.

בין האנשים שנטלו חלק בהקמת ארגוני הביטחון של המדינה היהודית היו גם מי ששירתו קודם לכן ביחידות אוקראיניות או ארגנו הגנה עצמית יהודית בערי אוקראינה.

שמותיהם, המסמכים הצבאיים ותולדות חייהם בהמשך מאפשרים לנו לשחזר בהדרגה את הפרק הזה בהיסטוריה האוקראינית־יהודית המשותפת.

מדוע נשכחו שמות רבים כל כך?

ההיסטוריה של היחידות הצבאיות האוקראיניות־יהודיות נשמרה רק בחלקה.

לאחר תבוסת התנועה הלאומית האוקראינית הגיעו חלק מן המסמכים לחו״ל. השלטונות הסובייטיים חיסלו ארגונים חמושים עצמאיים. כמה מן הוותיקים נרצחו במהלך הטיהורים של סטלין.

האוכלוסייה היהודית של ערים ועיירות רבות שבהן פעלו יחידות ההגנה נרצחה מאוחר יותר בשואה.

לאחר הקמת ישראל הפכו הגדודים העבריים, השומר, ההגנה, הפלמ״ח, האצ״ל ומלחמת העצמאות לנושאים המרכזיים בהיסטוריה הצבאית הלאומית.

סיפוריהם של המתנדבים מאודסה, מגליציה ומפודוליה נותרו בעיקר בספרות היסטורית מקצועית.

ובכל זאת שרדו פקודות צבאיות, רשימות ארכיוניות, זיכרונות קצינים, דיווחי עיתונות ועדויות אישיות.

שמותיהם של סולומון ליינברג, סלקו רוטנברג, מיכאיל דשבסקי, משה אוסיסקין, לב לרר, יצחק כץ, ישראל ולדמן, יוליוש אייסלר, הירש טורי, משה דוברובנסקי, ישראל ברדיצ׳בסקי וחיים כהנא מגלים את האנשים האמיתיים שמאחורי הסיפור הגדול.

NAnews — חדשות ישראל | Nikk.Agency ממשיכה במדור ״יהודים מאוקראינה״ לחקור את הקשרים האלה לא רק דרך פוליטיקאים, מדענים ואנשי תרבות ידועים, אלא גם דרך חייהם של אנשים שהותירו אחריהם הרבה פחות מסמכים.

לא צבא אחד, לא גורל אחד

יותר ממאה שנים חלפו.

הרפובליקה העממית האוקראינית לא הצליחה לשמר את עצמאותה. קהילות יהודיות עברו פוגרומים, דיכוי ולאחר מכן את השואה. מדינת ישראל הוקמה ב־1948.

בשנים 1917–1921 לא הייתה עמדה פוליטית יהודית אחידה, וגם לא יחס יהודי אחד כלפי הריבונות האוקראינית.

חלק מן היהודים שירתו מרצונם בצבא האוקראיני. אנשי מיליציה אחרים הגנו על הניטרליות של קהילותיהם. סוציאליסטים וקומוניסטים יהודים שיתפו פעולה גם עם הבולשביקים. משפחות אחרות פשוט ניסו לשרוד את המלחמה.

בו בזמן היו חיילים אוקראינים שנלחמו לצד יהודים — והיו כוחות חמושים שביצעו פשעים נגד יהודים.

אין להסתיר את המורכבות הזאת כדי ליצור סיפור היסטורי נוח.

אבל עובדות מסוימות ראויות למקום משלהן בזיכרון המשותף של אוקראינה וישראל.

קצינים יהודים פיקדו על חיילים אוקראינים. מתנדבים יהודים נהרגו כשהם נלחמים בצבא הגליצאי האוקראיני. קהילות הקימו כוחות חמושים כדי להגן על ילדים, הורים ושכנים. וכמה ממשתתפי השנים המהפכניות באוקראינה המשיכו לשירות צבאי בדרך להקמת המדינה היהודית.

נותרו שמונה קברים ליד פידקאמין, צילומי קצינים יהודים בצבא הגליצאי, פקודות הגדוד באודסה, תיקי ארכיון של ההגנה העצמית בזלטופיל וזיכרונות ראשוני הצנחנים בישראל.

מאחורי כל אחד מן המסמכים האלה עומד אדם שסיפורו ראוי להיות מוכר גם באוקראינה וגם בישראל.

לכן אנחנו שבים אל השמות האלה.