לא לתת לטרור להפוך לאסטרטגיה: מה אוקראינה יכולה ללמוד מישראל לאחר המתקפות הרוסיות

בסוף ספטמבר אוקראינה דיווחה על החזרת שטחים בצפון מחוז דונצק ועל עצירת ההתקדמות הרוסית לכיוון סלוביאנסק וקרמטורסק. כמעט בו זמנית רוסיה הגבירה את המתקפות על העורף האוקראיני – אנרגיה, לוגיסטיקה, תעשייה, בתי ספר, נמלים, מרכזי נתונים וגשרים. נוצרה מלחמה בשתי מהירויות שונות לחלוטין: בעוד שהצבא מנסה לעצור את האויב בחזית, טילים רוסיים ומזל”טים מנסים לעצור את החיים הרגילים במאות קילומטרים מקו הקרב.

מחבר: ויקטוריה קצמן

בדיוק כך מתחיל את הטור שלו מה-5 באוקטובר 2026 הפרשן הפוליטי אלכסנדר רדצ’וק. במאמר “לא לתת לטרור להפוך לאסטרטגיה: איך אוקראינה יכולה להפחית את השפעת ההתקפות הרוסיות” הוא מציע לחשב את תוצאת ההתקפה לא רק במטרים רבועים הרוסים. אם לאחר פגיעה בגשר נעצרים מסלולים, לאחר פגיעה באנרגיה נעלמת התקשורת, ולאחר כל אזעקה העיר נופלת לשעות ארוכות מחוץ לחיים נורמליים, האויב מקבל אפקט גדול בהרבה מהרס פיזי של אובייקט אחד.

לאוקראינה זה כבר לא שיחה תיאורטית על “חוסן החברה”. זו שאלה של כמה שליטה על העיר מקבלת הרקטה הרוסית לאחר שהיא כבר התפוצצה.

החזית יכולה להחזיק מעמד, והעיר – לעצור

רדצ’וק מציין פרדוקס לא נעים לכל מדינה לוחמת. מבצע צבאי של האויב יכול להיכשל בחזית, אך הלחץ על החברה יימשך בכל זאת דרך העורף. בתחילת אוקטובר, למשל, פגיעה רוסית פגעה בגשר הדרומי בקייב, ומבנה ההתקפות עצמו משפיע יותר ויותר על העבודה הנורמלית של ערים גדולות.

בטור מובאת גם הצהרתו של ולדימיר זלנסקי כי, לפי המודיעין האוקראיני, פוטין כבר בספטמבר נתן לצבא הרוסי הוראה לפעול בהתקפות “ללא חוקים”. רדצ’וק עצמו עושה כאן הסתייגות חשובה: לא ניתן לאשר באופן עצמאי את קיומו של צו כזה. עם זאת, המגמה של התקפות על תשתיות אזרחיות וקריטיות נראית ללא הצהרות כאלה.

בדיוק כך יש להפריד בין השפה הפוליטית והמשפטית. הביטוי “טרור מדינתי” מובן כתיאור שיטת לחץ, אך המשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו בונה את ההגדרה של מלחמה סביב מונח אוניברסלי אחד “טרור מדינתי”. שם פועלים נורמות מנוסחות בצורה הרבה יותר קונקרטית: הצדדים מחויבים להבחין בין מטרות אזרחיות וצבאיות, והתקפות מכוונות על אוכלוסייה אזרחית עשויות להוות פשעי מלחמה.

דיוק זה אינו מרכך דבר. הוא פשוט מאפשר לא להחליף את החוק בסיסמא.

כאשר המטרה הופכת לאדם שלא היה אפילו קרוב

במחקרים על טרור, אליהם פונה רדצ’וק, התקפה פיזית נחשבת גם כהודעה לקהל רחב בהרבה. הוא מביא את עבודתם של אנדרו קיד וברברה וולטר על אסטרטגיות טרור, וכן מחקרים של רוברט פייפ ומקס אברמס.

המנגנון מובן היטב בדוגמה של גשר עירוני רגיל. נהגים שהיו שם בזמן הפגיעה הם קורבנות ישירים ועדים. אך ההשלכות מתפשטות הרבה יותר: עשרות אלפי אנשים מחפשים מסלולים חדשים, רשת הכבישים הסמוכה עמוסה, התחבורה הציבורית מאחרת, עסקים מתאימים את הלוגיסטיקה. עוד יותר אנשים פשוט צופים בסרטון ההרס ומתחילים לדמיין את ההתקפה הבאה על הדרך שלהם לעבודה, לבית או לבית הספר של הילד.

כך עובד התשה. לא חייבים לשכנע אדם שהאויב ניצח היום. מספיק ליצור בהדרגה תחושה שהמחיר של ההתנגדות מחר יהיה גבוה יותר.

אבל לאסטרטגיה זו יש גבול. רדצ’וק מביא מחקר של אברמס, שבו נותחו המטרות הפוליטיות של ארגונים שהוגדרו על ידי מחלקת המדינה של ארה”ב כטרוריסטיים. התוצאות הגרועות ביותר הראו דווקא אלה שהפכו את האוכלוסייה האזרחית למטרה העיקרית: במקום לדרוש ויתורים בתוך החברה המותקפת, לעיתים קרובות התרחשה התלכדות.

אוקראינה ראתה את התגובה הזו פעמים רבות במהלך המלחמה הגדולה. אבל יהיה זה שגוי להסיק מכך שההתקפות הרוסיות “לא עובדות”. הן הורגות אנשים, הורסות רכוש, מתישות משפחות, פוגעות בכלכלה ומאלצות את המדינה להוציא משאבים עצומים על הגנה ושיקום. השאלה היא אחרת: האם ניתן לא לאפשר להרס הטקטי להפוך גם לתוצאה פוליטית.

ישראל כאן מעניינת לא בהרגל שלה ל”רקטות”

בדיוק בחלק זה ההשוואה עם ישראל הופכת למועילה – ובו זמנית דורשת זהירות.

באוקראינה המשפט “גם ישראל חיה תחת רקטות” נשמע לפעמים כאילו מדובר כמעט בתכונה פסיכולוגית לאומית: נשמעה אזעקה, אנשים הלכו למקלט, וחמש דקות לאחר מכן הם שוב שותים קפה. למעשה, מאחורי התמונה החיצונית הזו נמצאת מערכת חוקים די קשוחה, שקובעת היכן החיים יכולים להימשך באמת והיכן יש להגביל אותם.

המושג המרכזי עבור ישראלי הוא פיקוד העורף, פיקוד העורף של צה”ל. עבור הקורא באוקראינה יש להבהיר: זו מבנה צבאי, שבזמן איומים של רקטות ואיומים חריגים אחרים קובע את הכללים לאוכלוסייה האזרחית – מעבודת מוסדות חינוך ועסקים ועד לאסיפות מותרות ודרישות למקומות מוגנים.

ובכל זאת, ישראל לא תמיד חיה באותו מצב מקיריית שמונה ועד אילת. ההגבלות יכולות להשתנות לפי אזורים בהתאם לאופי האיום והזמן הדרוש להגעה למקלט. המצב השתנה – ההוראות יכולות להיבחן מחדש. בהחמרה חדשה המצב מתהפך בחזרה.

והיכולת הזו לעבור במהירות בין מצבים חשובה הרבה יותר מהסיפור היפה על בית קפה שנפתח לאחר הפגזה.

המשמעות אינה להראות לאויב חוסר פחד. המשימה הרבה יותר פרוזאית: במקום שבו מסוכן, אנשים צריכים לקיים את ההגבלות; במקום שבו ניתן להקל עליהם בבטחה, העיר לא צריכה להישאר כבויה רק מתוך אינרציה. רדצ’וק מתאר כך את העיקרון הישראלי של “חזרה לשגרה”: התחבורה משתקמת, העסקים פועלים במקום שבו התנאים הבטיחותיים מאפשרים, תוצאות ההתקפה מוסרות, ובתי הספר והעסקים פועלים בהתאם לרמת האיום הספציפית.

ל”שגרה” הזו יש מחיר, שכעת מכירים היטב גם בישראל

ב-25 בספטמבר 2026 מזל”ט רוסי פגע בבניין מגורים ברובע פצ’רסקי בקייב. בדירתו נהרג דניאל אומנסקי, אזרח אוקראינה וישראל בן 14, אמו נפצעה, אחיו הצעיר שרד.

הסיפור הזה חשוב כאן לא כהכנסה רגשית. הוא מראה מה בדיוק המערכת של “חזרה לחיים נורמליים” מגנה.

בבוקר לפני הפגיעה ישב דניאל בחדרו ועשה עבודה ביתית על ולדימיר מונומך. הוא כתב על עזרה לחלש, אחריות וכבוד לאנשים אחרים. הוא לא הספיק לסיים את המשימה. נאנובסטי שיחזרו את סיפורו במאמר “העבודה הביתית האחרונה של דניאל אומנסקי בן ה-14”.

לקורא הישראלי כאן אין צורך להסביר את ההיגיון של החיים בין האזעקות. הרבה יותר חשובה הסתייגות אחרת: “חזרה לשגרה” אינה הופכת את המלחמה לשגרה במובן האנושי. אי אפשר לראות כמצב נורמלי שבו ילד נהרג ליד שולחן הכתיבה שלו. חוסן מדינתי נחוץ בדיוק כדי שהמלחמה תיקח מהחברה כמה שפחות מהחיים שהיא לא הספיקה להרוס ישירות.

באמצע הסיפור הזה נראית במיוחד עמדת נאנובסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency: הניסיון הישראלי לא ניתן למכירה לאוקראינה כסיסמה “אנחנו התרגלנו – תתרגלו גם אתם”. השגרה הישראלית תחת איום קיימת לא במקום מערכת הביטחון, אלא יחד איתה.

לפעמים חוסן נראה כמו סוללה רגילה

בפברואר 2026 ישראל העבירה למחוז קייב מעל מאה מערכות אספקת חשמל ניידות לבתי חולים, בתי ספר, מקלטים ומתקנים חברתיים אחרים. על עזרה זו סיפרו נאנובסטי במאמר “אור בבתי ספר ובבתי חולים”.

בתמונה מערכת כזו נראית הרבה פחות מרשימה משיגור טיל נגד טילים. אבל המשמעות שלה היא בדיוק זו שעליה כותב רדצ’וק. אם פגיעה רוסית פגעה באספקת החשמל, בית החולים לא צריך להפסיק אוטומטית להיות בית חולים, המקלט לא צריך להישאר ללא אור, ומתקן תשתית חברתי לא צריך להישאר ללא תקשורת.

הניסיון האמריקאי, שמביא מחבר הטור, בנוי סביב אותה לוגיקה. CISA – הסוכנות לאבטחת סייבר ותשתיות של ארה”ב – יוצאת מנקודת הנחה שלא ניתן להגן פיזית על כל האובייקטים. לכן התשתית נחשבת כמערכת של תלות הדדית: אם החשמל נעלם, יש לדעת מראש מה יקרה עם התקשורת, תחנות השאיבה, בתי החולים והתחבורה.

מהשאלה הזו נולדות פתרונות לא הרואיים, אך מעשיים: שנאים ניידים, אספקת חשמל רזרבית, תקשורת אוטונומית, מסלולים חלופיים, תוכניות מעבר מוגדרות מראש. לגשר צריך לא רק תוכנית הגנה, אלא גם תשובה לשאלה לאן ילך זרם המכוניות עשר דקות לאחר החסימה. לבית חולים – לא רק גנרטור, אלא הבנה כמה שעות הוא יוכל לפעול באופן עצמאי ומאיפה יקבל את המשלוח הבא של דלק.

הטילים לא יעצרו את הצעדים האלה. אבל הם יקטינו את שטח ההשלכות שלה.

למה בן-גוריון לא מוכיח שאוקראינה יכולה פשוט לפתוח שדות תעופה

כאן נראית היטב הסכנה של העתקה מכנית של ישראל.

אחד הטיעונים האוקראיניים הנפוצים ביותר נשמע כך: ישראל נלחמת, עליה עפים טילים, ומטוסים עדיין נוחתים בבן-גוריון. אז אפשר לפתוח לפחות שדה תעופה אוקראיני אחד.

נאנובסטי כבר ניתחו את הנושא הזה במאמרים “ישראל טסה תחת טילים – אבל האם אוקראינה יכולה לחזור על הניסיון הזה?” ו“מי באמת מחזיק את השמיים האוקראיניים סגורים”.

שדה התעופה הישראלי פועל לא כי המדינה החליטה להתייחס לסיכון בפשטות. מאחורי הטיסות עומדת הגנה רב-שכבתית נגד טילים, גיאוגרפיה קומפקטית של המדינה, תיאום צבאי ואזרחי, תשתית מוגנת ונהלים המאפשרים לשנות במהירות את מצב המרחב האווירי. גם כך חברות תעופה זרות מבטלות טיסות בזמן החמרות חמורות, והשמיים הישראליים יכולים להיות מוגבלים או סגורים.

אוקראינה גדולה בהרבה, קו החזית ארוך יותר, והטילים והמזל”טים הרוסיים יכולים לתקוף אזורים על שטח עצום. למטוס נוסעים לא מספיק להגן על הטרמינל והמסלול – כל המסלול מההמראה ועד היציאה מאזור הסכנה צריך להיות בטוח.

לכן הצד האוקראיני יכול לקחת מישראל את העיקרון, אך לא את התמונה. אם פעילות מסוימת בטוחה ברמת האיום הנוכחית – המדינה צריכה לדעת לשמר אותה. אם הסיכון הופך לבלתי קביל – להגביל במהירות. ההחלטה צריכה לעקוב אחרי האיום, ולא אחרי הרצון להוכיח לאויב את האומץ של עצמו.

צרפת מלמדת דבר אחר: המערכת לא צריכה לקרוס אחרי ההתקפה הראשונה

הדוגמה השלישית בטור היא צרפת לאחר הפיגועים ב-2015. לאחר ההתקפות המדינה חיזקה את האבטחה של מרחבים ציבוריים ואובייקטים קריטיים, והמבצע Sentinelle כלל גיוס אלפי חיילים לעזרת המשטרה.

עם זאת, לרדצ’וק חשוב יותר כאן המערכת הצרפתית ORSEC – ארגון התגובה למצבי חירום גדולים. לקורא הישראלי קל יותר לדמיין אותה כמנגנון מתוכנן מראש, שבו בתי חולים, שירותי הצלה, משטרה ומבנים אחרים לא מתחילים להכיר זה את זה רק לאחר האסון. מתוכננים מיון רפואי, חלוקת נפגעים, שיתוף פעולה בין שירותים ועמידות מערכת התחבורה.

אוקראינה מתמודדת עם מציאות כזו כבר זמן רב. לאחר התקפה מסיבית אין “מקום אירוע” אחד: באזור אחד מפרקים בית הרוס, באזור אחר מכבים אובייקט תעשייתי, במקום כלשהו נעלם החשמל, במקביל נסגרות רחובות, משתנים מסלולים ובתי חולים מקבלים נפגעים.

מערכת חירום של שלום בדרך כלל מתכוננת לחריגות. המערכת האוקראינית נאלצת להתכונן לכך שכמה חריגות יתרחשו בו זמנית.

אוקראינה כבר מזמן לא רק לומדת

בנקודה זו ההשוואה עם מדינות מערביות יכולה להיות פטרונית: כאילו, הנה קיימות מודלים מוכנים, נותר לאוקראינה לאמץ את הפרקטיקות הנכונות. רדצ’וק כותב כמעט את ההפך.

במהלך שנות המלחמה אוקראינה צברה ניסיון שאין היום לרוב המדינות האירופיות. קבוצות ירי ניידות, מזל”טים יירוטים, רשתות תצפית מבוזרות, לוגיסטיקה התנדבותית עצומה, אנרגיה רזרבית ברמת קהילות ועסקים בודדים – פתרונות רבים נוצרו ישירות במהלך המלחמה, כי לא הייתה דרך אחרת.

הבעיה כעת היא במעבר מהמצאתיות למערכת. בעיר אחת לאחר פגיעה סוגרים זמנית חלונות תוך כמה שעות, ובעיר אחרת התהליך מתעכב. בית חולים אחד כבר מזמן עבד על חלוקת מספר גדול של נפגעים, אחר עדיין תלוי יותר מדי בכמה מנהלים ספציפיים. במקום כלשהו המסלול החלופי של התחבורה ידוע מראש, במקום אחר מתחילים לתאם אותו רק לאחר הרס הכביש.

בדיוק כאן הניסיון האוקראיני צריך להפסיק להיות אוסף של גבורות מקומיות.

אם פתרון עובד, הוא הופך לסטנדרט. אם קיים אלגוריתם טוב, הוא לא צריך להיעלם לאחר עזיבת האדם שהמציא אותו.

להחזיר את העיר לעצמה

בישראל לאחר לילה קשה אפשר לראות בבוקר כמעט שילוב אבסורדי. ברובע אחד עובדים מצילים ומשטרה, התנועה סגורה, אנשים עדיין לא יודעים אם יוכלו לחזור לדירות. כמה רחובות משם האוטובוס כבר נוסע במסלולו, החנות נפתחת, הורים בודקים את הוראות פיקוד העורף ומנסים להבין אם יתקיימו הלימודים.

מרחוק זה נראה לפעמים כמו אדישות למלחמה. במקום זה נתפס אחרת: הסכנה יש לה גבולות קונקרטיים, והמשימה של המערכת היא ככל האפשר לא לאפשר לה להתפשט מעבר לגבולות האלה.

בדיוק לכן הנוסחה של רדצ’וק “להשתקם מהר יותר ממה שהאויב הורס” – אינה קריאה להתעלם מהאזעקה האווירית. בטור שלו נאמר במפורש: מצב העבודה צריך להתאים במדויק לרמת האיום, והעסקים והתחבורה יכולים להמשיך לפעול במקום שבו קיימים מקלטים נחוצים ואלגוריתמים ברורים לפעולה. לאחר פגיעה חשובים באותה מידה זיגוג זמני, תיקון הכביש, עזרה לנפגעים ושיקום התנועה – ככל שהפרק הזה קצר יותר, כך האגרסור מקבל פחות תוצאה נוספת.

לאוקראינה זה אולי השלב הבא במלחמה על העורף. לא להבטיח לאנשים ביטחון מוחלט – היום לא יכול להבטיח זאת לא קייב ולא תל אביב. להבטיח ניהול: אספקת החשמל הרזרבית תופעל, בית החולים לא יאבד בכאוס, התחבורה תדע את העקיפה לפני שתיווצר פקק, בית הספר יקבל החלטה ברורה, והעיר לא תחכה כמה ימים למה שניתן היה להכין מראש.

רוסיה יכולה לבחור את זמן השיגור של ה”שאהד” הבא. יכולה לבחור את מסלול הרקטה ולנסות לבחור את המטרה. לפעמים הנשק הרוסי מצליח לעבור את ההגנה.

אבל היכולת של רקטה להרוס בית עדיין לא אומרת שצריך בהכרח לתת לה את הזכות לקבוע את החיים של כל העיר לאחר הפיצוץ.

בזה ישראל באמת יכולה להיות מועילה לאוקראינה. לא כמדינה שלמדה “לא לפחד”, אלא כאחד הדוגמאות לאיך פחד, ביטחון, הגבלות וחיים רגילים צריך לאסוף כל יום למערכת עובדת.

ואוקראינה, שעברה אלפי אזעקות ושנים של התקפות מסיביות, כבר יוצרת מודל משלה. כעת החלק הקשה ביותר הוא להפוך את הניסיון שנצבר מאילוץ לאלתור לכללים שיעבדו גם לאחר הפגיעה הבאה.