- September 30, 2026
- 4:08 pm
- בעולם
ב-29 בספטמבר 1933 יצאה מאורהוס שבדנמרק ספינת מסחר קטנה בשם “עמנואל”. על סיפונה היה צוות יהודי, הספינה נשאה שם יהודי, ומעל הסיפון התנופף דגל כחול-לבן יוצא דופן עם מגן דוד. על הספינה פיקד אריה גרבנוב בן ה-21.
מחבר: אלכסנדר חמלניצקי
מדינת ישראל עדיין לא הייתה קיימת. עד 14 במאי 1948 נותרו כמעט חמש עשרה שנים. גם הדגל הלאומי הנוכחי של ישראל לא היה קיים במעמדו הרשמי. אך יהודי צעיר מאוקראינה כבר ניסה לעשות את מה שנראה אז כמעט כפנטזיה: ליצור צי מסחרי יהודי משלו, עם מלחים, ספינות, נמל בית בארץ ישראל ודגל מעל הים.
ב-29 בספטמבר יצאה “עמנואל” מאורהוס לאנטוורפן עם מטען של פולי סויה. בהיסטוריה הימית של ישראל, המסע הזה נותר כאחד הסמלים של לידת הצי היהודי המודרני. חברת “חופיה” של גרבנוב התקיימה רק כמה חודשים. אריה עצמו – פחות מעשרים ושתיים שנים.
לכן, במדור שלנו “יהודים מאוקראינה“ אנו מספרים היום את סיפורו של אריה גרבנוב – אדם שבביוגרפיה שלו קישרה את העיירה היהודית האוקראינית, הציונות המוקדמת, תל אביב והניסיונות הראשונים ליצור צי יהודי משלו.
אבל הסיפור הזה לא התחיל כלל בים התיכון.
הוא התחיל באיצ’נה שבאוקראינה, על נהר קטן, בין חנויות יהודיות, תורה, שיחות ציוניות ראשונות, מהפכה ופוגרומים.
נולד באיצ’נה, בבית קראו לו לובה
אריה גרבנוב נולד ב-1 במאי 1912 באיצ’נה, היום זהו עיר במחוז צ’רניהיב שבאוקראינה.
במשפחה קראו לו לובה – במקורות ביוגרפיים בעברית מופיעה הצורה “לובה”. מאוחר יותר, כבר בארץ ישראל, הוא יהפוך לאריה.
אביו חיים גרבנוב סחר בבדים. אמו – סוניה, בת יהודה-לייב עוזרוב. לאריה הייתה אחות צעירה בשם ניוסיה.
אחת הביוגרפיות המוקדמות של גרבנוב נמצאת ב”אנציקלופדיה של מייסדי ובוני ישראל” של דוד תידהר, שפורסמה ב-1952, כלומר עוד בחיי אנשים שהכירו את המשפחה באופן אישי. תידהר תיאר את חיים גרבנוב לא רק כסוחר: הוא היה אדם עם חינוך יהודי מסורתי, “בן תורה” ותומך בתנועת חובבי ציון, קודמי הציונות הפוליטית.
לכן, נראה כי הציונות עבור הימאי העתידי לא הופיעה באנטוורפן, לא בתל אביב ואפילו לא בגיל ההתבגרות. הוא גדל עם זה בבית.
זו פרט חשוב. כשאנו מדברים היום מישראל על “יהודי מאוקראינה”, קל לדמיין רק נקודת לידה על המפה. במקרה של גרבנוב, החלק האוקראיני של הביוגרפיה היה הרבה יותר עמוק: באיצ’נה עברו ילדותו המוקדמת, שם התעצבה זהותו היהודית, שם למד לראשונה תורה ואם להאמין לביוגרפיה המוקדמת – שם רצה לראשונה להשתתף בתנועה הציונית.
מה הייתה איצ’נה
איצ’נה – עיר עתיקה בצפון-מזרח אוקראינה של היום, בין פרילוקי, ניז’ין וקונוטופ. היסטורית, אזור זה שייך לשמאל אוקראינה. במאה ה-17 היה כאן גדוד קוזאקים איצ’ניאני, מאוחר יותר העיר נכנסה למערכת המנהלית של ההטמנשצ’ינה, ולאחר ביטול האוטונומיה שלה – לאימפריה הרוסית.
בסוף המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20, איצ’נה כבר לא הייתה רק יישוב כפרי. זה היה מרכז מסחר ומלאכה קטן עם קשרי רכבת. דרך האזור עברו קווים לבחמץ, פרילוקי וקונוטופ. עבור משפחת סוחרי בדים זה היה בעל משמעות מעשית: סחורה, אנשים, חדשות וכסף נעו כאן מהר יותר מאשר בכפר מבודד.
בשנת 1897 חיו באיצ’נה כעשרת אלפים איש.
הקהילה היהודית הייתה קטנה יחסית. פרויקט בית הקברות היהודי הבינלאומי מייחס את היווצרות הקהילה היהודית הקבועה באיצ’נה למחצית השנייה של המאה ה-19 ומביא לשנת 1913 מספר של כ-575 יהודים. כלומר, בזמן לידתו של אריה, זו הייתה קהילה של כמה מאות אנשים – קהילה ניכרת, אך איצ’נה לא הייתה “עיר יהודית” כמו ברדיצ’ב או כמה עיירות בפודוליה.
לקורא הישראלי חשוב להסביר כאן פרט אחד. מחוז צ’רניהיב היה חלק מהתחום המושב של האימפריה הרוסית – שטח שבו לרוב היהודים הותר לגור באופן קבוע. אך גם בתוך התחום הזה אי אפשר היה פשוט לבחור כל עיר ולהתיישב בה: היו הגבלות נוספות, חריגות והיתרים מיוחדים.
איצ’נה הייתה בדיוק מקרה כזה לא פשוט. ספרי עיון היסטוריים מציינים כי האפשרות למגורים יהודיים קבועים כאן הוסדרה בנפרד, ובמסמכי הארכיון הממלכתי של מחוז צ’רניהיב נשמר, למשל, תיק משנת 1903 “על מתן היתר ליהודים להתגורר זמנית בעיירה איצ’נה במחוז בורז’ני”.
כלומר, הופעת הקהילה היהודית באיצ’נה הייתה מאוחרת יחסית והתרחשה בתנאים של הגבלות מנהליות. בשנת 1913 נמנו כאן כ-575 יהודים. זו הייתה קהילה קטנה על רקע כעשרת אלפים תושבי העיר, אך כבר יציבה למדי – עם משפחות סוחרים ובעלי מלאכה, חיים דתיים וקשרים עם קונוטופ, פרילוקי, ניז’ין ומרכזים יהודיים אחרים באזור.
ובכל זאת הקהילה התקיימה. היו חיים דתיים, משפחות סוחרים ובעלי מלאכה, קשרים עם מרכזים יהודיים גדולים יותר באזור.
אחת המשפחות הללו הייתה משפחת גרבנוב.
תורה, ישיבה וילד עקשן מאוד
לפי תידהר, כבר בגיל תשע בערך לובה ידע לקרוא את התורה עם טעמי המקרא המסורתיים.
מאוחר יותר שלחו אותו ללמוד בישיבה באזור קונוטופ. עבור ישראלי מודרני, קונוטופ היום הוא קודם כל עיר אוקראינית במחוז סומי, במרחק של כמה עשרות קילומטרים מאיצ’נה. אבל לפני המהפכה זה היה גם אחד המרכזים האזוריים של החיים היהודיים.
במקביל, ההורים לא הגבילו את בנם רק לחינוך דתי. הוא התכונן גם לבחינות חילוניות. הביוגרפיה של תידהר טוענת שהילד למד את תוכנית הלימודים של כמה כיתות גימנסיה בזמן קצר מאוד. עד כמה ניתן לבדוק היום את המועדים המדויקים – זו שאלה, אך התמונה הכללית ברורה: החינוך שלו היה גם יהודי וגם חילוני.
ובגיל עשר בערך (1922) קרתה היסטוריה שמסבירה הרבה באופיו של גרבנוב בהמשך.
לפי גרסת תידהר, הילד רצה להצטרף לארגון ציוני מחתרתי שפעל כבר תחת השלטון הסובייטי. לא קיבלו אותו. הסיבה די בנאלית – קטן מדי.
אז הוא יצר ארגון ילדים משלו.
ואם להאמין לביוגרפיה הזו, הוא המציא עבורו כללי קונספירציה כמעט מחמירים יותר מאשר אצל המבוגרים.
בגיל עשרים אותו אדם יאסוף מלחים, יחפש משקיעים, ירשום חברה וייסע דרך חצי אירופה עבור ספינה משלו. כך שהסיפור של ילד בן עשר שלא הסכים עם התשובה “אתה עדיין קטן מדי” נראה מאוד גרבנובי.
ילדות בין מהפכה ופוגרומים
אבל אין לרומנטיזציה את הילדות באיצ’נה.
כשפרצה המהפכה של 1917, אריה היה בן חמש. לאחר מכן הגיעה מלחמת האזרחים. השלטון בשטחים האוקראיניים השתנה לפעמים מספר פעמים בתקופה קצרה: כוחות אוקראיניים, בולשביקים, לבנים, אטמאנים מקומיים, כנופיות חמושות.
האוכלוסייה היהודית הייתה אחת הקורבנות העיקריים של הכאוס הזה.
מסמכי התקופה מתעדים פוגרום ישירות באיצ’נה. בדו”ח על פוגרומים במחוז צ’רניהיב, המבוסס על חומרי ארכיון צ’ריקובר, מצוין התקפה ב-13 באפריל 1919, במהלכה נהרגו 14 יהודים. אריה אז עדיין לא היה בן שבע.
זה לא האירוע היחיד של אלימות באותה תקופה. גל הפוגרומים של 1918–1920 עבר דרך מספר עצום של יישובים באוקראינה, כאשר פשעים בוצעו על ידי כוחות שונים – יחידות צבאיות, כוחות מורדים, לבנים, חלקים נפרדים הקשורים לצבא אוקראינה, גריגורייבים וכנופיות רבות. לפשט את הטרגדיה הזו לתוכנית פוליטית אחת יהיה היסטורית שגוי.
אין לנו עדיין מסמך שבו גרבנוב עצמו מתאר מה בדיוק ראה כילד בן שבע באיצ’נה. לכן אי אפשר להמציא עבורו זיכרונות.
אבל דבר אחד ידוע בוודאות: הוא גדל בעיר שבה בשנות ילדותו התרחש פוגרום יהודי.
וכבר זמן קצר לאחר מכן הילד מתעניין בציונות ובפלסטין.
האם הדברים האלה קשורים ישירות? זו כבר פרשנות ולא עובדה מבוססת. עם זאת, הרקע ההיסטורי שבו המשפחה קיבלה את ההחלטה לעזוב ברור לחלוטין.
מאיצ’נה הקטנה – לים התיכון
יש עוד פרט כמעט בלתי יאומן שמתאים לסיפור הזה.
לפי הביוגרפיה המוקדמת של גרבנוב, האהבה למים התחילה אצלו כבר בבית, כשהוא שחה בנהר ליד איצ’נה.
מדובר בנהר קטן, איצ’נקה, שעובר דרך העיר.
לא הים התיכון. לא האטלנטי. לא נמל אנטוורפן.
נהר אוקראיני קטן.
כעשרים שנה לאחר מכן, הילד שלמד לשחות באיצ’נה יעמוד על סיפון ספינה משלו בנמל אירופי ויחזיק את דגל הצי היהודי העתידי.
נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency מספרת את הסיפור הזה במדור הקבוע שלנו “יהודים מאוקראינה” בדיוק משום שבביוגרפיה של גרבנוב אי אפשר למחוק אף חצי. בלי איצ’נה אי אפשר להבין את תל אביב. בלי הבית היהודי של חיים גרבנוב – הציונות שלו. בלי החלום על ציון – הסיפור של “עמנואל”.
מתי המשפחה עזבה – 1922 או 1924?
כאן המקורות חלוקים, וזהו מקרה שבו עדיף להשאיר את השאלה פתוחה מאשר להמציא תאריך מדויק יפה.
גרסה משפחתית מאוחרת יותר מייחסת את המעבר של גרבנוב לארץ ישראל ל1922, כאשר אריה היה כבן עשר.
תידהר מציין 1924 וכותב שאריה יחד עם הוריו ואחותו “ברחו מרוסיה”.
לכן ניתן לומר בביטחון את הדברים הבאים: במחצית הראשונה של שנות ה-1920 משפחת גרבנוב עזבה את אוקראינה הסובייטית ועברה לפלסטינה המנדטורית.
הם התיישבו בתל אביב, באזור נורדיה. מאוחר יותר הכתובת המשפחתית – רחוב בוגרשוב, 79 – תהפוך לחשובה גם עבור אריה עצמו: שם נמצאו המשפחה, חנות קטנה של ההורים ולמעשה מטה הפרויקטים הימיים שלו.
לישראלי המודרני אין צורך להסביר במיוחד את בוגרשוב. אבל אז זה היה תל אביב שונה לגמרי – יישוב יהודי צעיר, עיר שצומחת במהירות עדיין ללא מדינה, ללא צי מסחרי משלה וללא התשתית המוכרת לנו.
“הרצליה”, “זבולון” והמחשבה שליהודים צריך להיות צי
אריה המשיך את לימודיו בגימנסיה “הרצליה”.
וכאן התחביב הילדותי האוקראיני שלו למים הופך כבר למקצוע ואידיאולוגיה.
תפקיד גדול שיחק המורה שלו למתמטיקה מאיר גורביץ, אחד מהאנשים הנלהבים של התנועה הימית היהודית. גרבנוב הצטרף לארגון “זבולון”, שעסק בהכנה ימית של הנוער היהודי, ומאוחר יותר כבר לימד שם בעצמו.
המטרה הייתה רחבה בהרבה מאשר ללמד נערים להתמודד עם סירה.
הבנייה הציונית הניחה שיהודים צריכים לדעת לעשות כל מה שנחוץ למדינה נורמלית: לגדל לחם, לבנות כבישים, להגן על יישובים, ליצור תעשייה – ולצאת לים.
לא להשתמש רק בספינות זרות.
ליצור את שלהם.
גרבנוב השתתף גם בפרויקטים הראשונים של תשתית הנמל העתידית של תל אביב. בתחילת שנות ה-30 תלמידי בית הספר הימי יחד עם המורים שלהם ניסו מתקני עגינה על החוף.
ואז הוא החליט לקבל השכלה ימית אמיתית.
אנטוורפן – ועוד ויכוח בביוגרפיה
בשנת 1929 גרבנוב נסע לבלגיה והתקבל לאקדמיה הימית של אנטוורפן.
עצם העובדה של לימודיו מאושרת על ידי ארכיון האקדמיה: שם נשמרה הרשמתו של גרבנוב כélève libre, תלמיד חופשי של תוכנית השיט הארוך.
אבל מכאן מתחיל הוויכוח.
הביוגרפיה הישראלית המסורתית טענה שגרבנוב עבר את התוכנית בהאצה וקיבל הסמכה של קצין ימי. חוקרים מאוחרים יותר, ובפרט הקפטן אברהם אריאל, גילו שהמסמכים של האקדמיה מאשרים את הלימודים, אך לא נמצא עדות מהימנה על מעבר כל הבחינות וקבלת התעודה המתאימה.
יש גם פרט משעשע: ברישום באנטוורפן הופיעה שנת הלידה 1910, בעוד שהמקורות המשפחתיים והישראליים נותנים 1912. ייתכן שהגיל הוגדל בכוונה.
לכן לקרוא לו ללא הסתייגויות בוגר האקדמיה עם תעודה מאושרת לחלוטין יהיה לא נכון.
אבל בחלק המעשי יש פחות ספקות: גרבנוב חי את הים, עבד עם מלחים, לימד, השתתף בארגונים ימיים ולבסוף יצא לים על ספינה משלו.
הוא בן עשרים. הוא החליט להקים חברת ספנות יהודית
כשחזר לארץ ישראל, גרבנוב המשיך לעבוד ב”זבולון”, כתב על הים והחל לאסוף מלחים מקצועיים.
בשנת 1933 הוא הקים את “איגוד המלחים של ארץ ישראל”. תוך זמן קצר הצליח לאסוף כתריסר מומחים.
לאחר מכן הוקמה חברת הספנות “חופיה” – חופיה בע”מ.
החברה נרשמה בתל אביב, והכתובת הייתה אותו בית משפחת גרבנוב ברחוב בוגרשוב, 79. התוכנית של אריה בן ה-20–21 הייתה בכלל לא ילדותית: לקנות ספינה, לרשום אותה כשייכת לחברה יהודית בארץ ישראל, לגייס צוות יהודי ולפתח קווי מטען בין פלסטין, הים התיכון ואירופה.
אחד המשקיעים הראשיים בפרויקט, יוסף בלומנפלד ממרחביה, השאיר זיכרונות על המשא ומתן. באפריל 1933 הוא העביר לגרבנוב כסף לנסיעה ומקדמה לרכישת ספינה.
גרבנוב יצא לחפש ספינה ברחבי אירופה.
ומצא אותה בדנמרק.
ספינה דו-תורנית ישנה הופכת ל”עמנואל”
הספינה לא הייתה חדשה כלל.
ההצעה היחידה שגרבנוב יכול היה להרשות לעצמו נמצאה בצפון דנמרק, באולבורג. ביוני 1933 הוא הפך לבעלים של סקונר דו-תורני ישן, שיכול לשאת עד מאתיים טון מטען. ציוד המפרשים שלה כבר כמעט לא היה קיים, אבל היה לה מנוע קטן. הספינה עצמה דרשה תיקון רציני.
כאן, עם זאת, יש הבדל במקורות לגבי גיל הספינה. בדרך כלל מצוין שהיא נבנתה בהולנד בשנת 1904 ונקראה במקור Johanna Elizabeth. אם תאריך זה נכון, בשנת 1933 הספינה הייתה בת כ-29 שנים, ולא 52. לכן את המספר “סקונר בן 52 שנה”, שמופיע בפרסומים מסוימים, עדיף לראות כנתון שנוי במחלוקת.
זו הייתה ספינה דו-תורנית קטנה עם מנוע ומפרשים, בעלת קיבולת ברוטו של כ-140 טון וכושר נשיאה של כ-200 טון.
לספנות גדולה – כמעט כלום.
ליהודי בן עשרים ואחת מאיצ’נה, שהחליט כמעט מאפס להקים חברת ספנות משלו – כבר צי אמיתי.
הספינה עברה לחברת “חופיה” וקיבלה את השם “עמנואל” – “עמנו אל”.
החדשות על הופעת ספינת מסחר יהודית לאומית עוררו התלהבות אמיתית בקרב הקהילה היהודית באולבורג. לפי אחת הגרסאות, נשים יהודיות מקומיות תפרו עבור הספינה דגל כחול-לבן עם מגן דוד. הוא הונף מעל הסקונר עוד לפני המסע המסחרי הראשון המלא.
גרבנוב קרא לחבריו לדנמרק. התגבש צוות יהודי, כולל בנימין לוין והמכונאי אליהו רוזין. הספינה תוקנה, הוכנה למסעות מטען.
מאולבורג “עמנואל” עברה לאורהוס, שם נמשך התיקון. ורק בסוף ספטמבר 1933 הספינה קיבלה מטען של פולי סויה ויצאה למסע המסחרי הראשון המלא – לאנטוורפן.
אבל אפילו המסע הראשון הזה התגלה כמעט כמבחן הישרדות.
המעבר, שהיה אמור להיות מסע מסחרי רגיל יחסית, נמשך כמעט חודש וחצי. במהלך הזמן הזה “עמנואל” התנגשה בספינה גרמנית, גרבנוב רב עם קצין משמר החופים, המנוע התקלקל, הספינה איבדה שני עוגנים, עלתה על שרטון ובסופו של דבר נאלצה להגיע לאנטוורפן בגרירה.
עבור חברת ספנות רגילה, מסע כזה היה נראה כמעט קטסטרופלי.
עבור גרבנוב – כנראה, עוד אישור לכך שיש להמשיך בפרויקט.
הוא לא ויתר לא על הספינה ולא על רעיון הצי המסחרי היהודי.
ומעל הסיפון כל הזמן הזה כבר התנוסס דגל כחול-לבן עם מגן דוד.
לא בדיוק דגל ישראל של היום.
זה חשוב להסביר.
הסמליות הציונית הכחול-לבן ומגן דוד התקיימו זמן רב לפני הקמת ישראל. דגלים, שהיו דומים מאוד לדגל המדינה המודרני, שימשו את התנועה הציונית כבר מסוף המאה ה-19.
אבל דגל ‘עמנואל’ היה שונה.
בתמונות המוכרות נראה דגל ימי כחול-לבן עם מגן דוד וסימון חברת ‘חופיה’. חוקרים משחזרים אותו כדגל מיוחד של הצי היהודי, שנוצר עבור פרויקט גרבנוב.
וב-29 בספטמבר 1933 הוא נמצא מעל ספינה מסחרית אמיתית.
לאחר התיקון ‘עמנואל’ עבר מאולבורג לאורהוס, קיבל מטען פולי סויה ויצא לאנטוורפן.
העיתונות הדנית שמה לב גם לספינה הייחודית וגם לדגל היהודי החדש. מקורות ישראליים מכנים את המסע הזה כראשון בעידן המודרני של הפלגה מסחרית של ספינה של הצי היהודי המתחדש תחת דגל יהודי משלה.
זה קרה יומיים לפני הפתיחה הרשמית של נמל המים העמוקים של חיפה ב-1 באוקטובר 1933.
צירוף מקרים סמלי מאוד: ממש באותם ימים התשתית הימית היהודית של ארץ ישראל החלה להפוך מרעיון למציאות.
סאות’המפטון: התמונה ששרדה את הספינה
מאוחר יותר ‘עמנואל’ נמצא בסאות’המפטון האנגלית.
שם בינואר 1934 צולמה אחת התמונות המפורסמות ביותר של הסיפור הזה: גרבנוב הצעיר ואנשיו עומדים על הסיפון ומציגים את דגל הצי היהודי.
הוא עדיין בן עשרים ואחת.
בתמונה הזו אף אחד עדיין לא יודע של’עמנואל’ נותרו רק שבועות ספורים לחיות.
גרבנוב לא התכוון לעצור בספינה ישנה אחת. בבריטניה הוא ניסה לנהל משא ומתן על מעמד הצי המסחרי היהודי ואפילו הציע לאדמירליות הבריטית לראות בו כתוספת יהודית לצי המסחרי הבריטי.
הוא לא קיבל תשובה.
המסע האחרון
ב-30 בינואר 1934 ‘עמנואל’ יצא מנמל פול האנגלי.
על הסיפון היה מטען חימר פורצלן שנועד להובלה ליוון.
הספינה יצאה לים.
ונעלמה.
לא ‘עמנואל’ ולא צוותו, שכלל חמישה מלחים, חזרו הביתה.
במהדורת Lloyd’s Register של 1934 הבעלים של הספינה מצוין כאריה גרבנוב, ומאוחר יותר ליד הרישום הופיעה הערה: Missing since 1.34 — נעלם מאז ינואר 1934.
המקום המדויק של אובדן הספינה לא נקבע.
אחת הגרסאות הנפוצות ביותר היא אסון באזור מפרץ ביסקאיה, הידוע בסופות החורף הקשות שלו. אבל שברים שיאפשרו לסיים את הסיפור לא נמצאו.
לא ידוע מדוע, למרות אזהרת הסופה, לא חיכו למזג אוויר מתאים יותר, הספינה העמוסה יתר על המידה והדורשת תיקון רציני יצאה לים.
אריה גרבנוב היה בן 21.
חברת ‘חופיה’, שאיבדה את הספינה היחידה, הבעלים וליבת הצוות, חדלה להתקיים. כל ההיסטוריה הימית שלה נמשכה כארבעה חודשים.
האב המשיך לחכות
לאחר היעלמות ‘עמנואל’ ההורים נשארו בתל אביב.
וכאן מסתיימת ההיסטוריה לא של הצי, אלא של המשפחה.
לפי עדויות שנשמרו, חיים גרבנוב לא רצה להכיר סופית בבנו כמת. אפילו לאחר שנים, שאלת תשלומי הביטוח על הספינה נותרה עבור המשפחה לא רק עניין של כסף: להכיר במקרה הביטוחי פירושו להכיר בכך שאריה לא יחזור.
בשנת 1950 חיים וסוניה הכניסו לאחת מבתי הכנסת בתל אביב ספר תורה לזכר הבן.
שמו של אריה הופיע גם על לוח זיכרון לבנים שנפלו באזור נורדיה.
האחות ניוסיה המשיכה לחיות בישראל; למשפחה נשארו צאצאים שאספו במשך עשרות שנים מסמכים והגנו על זכרו של אריה, כולל כאשר חוקרים החלו להתווכח על כמה פרטים מהביוגרפיה הרשמית שלו.
וחוט ארכיוני מפתיע חזרה לאוקראינה
ההיסטוריה של גרבנוב באוקראינה עדיין לא נחקרה עד הסוף.
במסמכי צ’רניגובשצ’ינה מופיעים גם אנשים אחרים עם שם המשפחה גרבנוב. באחד מהרשימות מתחילת המאה ה-20 מוזכר יהודי בשם יודקה גרבנוב, שחי באזור כמה עשורים.
מעניין עוד יותר הוא תיק החקירה של מחלקת ה-GPU של מחוז פרילוקי משנת 1927, הקשור לפעילות ציונית. בין השמות המופיעים שם ישנם יהודה ברקוביץ’ גרבנוב, מיליה גרבנוב וצירה גרבנובה.
בינתיים אין שום בסיס להכריז עליהם כקרובי משפחה של אריה. שם משפחה זהה, גם אם נדיר למדי, עדיין לא מהווה הוכחה לקרבה.
אבל השילוב של הנסיבות מסקרן: אותו אזור, גרבנובים יהודים, פעילות ציונית — ומשפחת חיים גרבנוב מאיצ’נה, שהייתה בעצמה קשורה לציונות.
אולי יום אחד ספרי המטריקה, רשימות המשפחות של מחוז בורז’נה או הארכיון המשפחתי של הצאצאים יאפשרו להמשיך את הקו הזה עוד דור או שניים אחורה.
בינתיים השאלה נשארת פתוחה.
בישראל זוכרים אותו — אבל…
הזיכרון של אריה גרבנוב בישראל נשמר בעיקר בשני מקומות — באזור נורדיה בתל אביב, שם גרה משפחתו, ובהיסטוריה של השיט היהודי.
בבית הכנסת לשעבר של אזור נורדיה ברחוב בוגרשוב, 63, על הקיר הפונה לים, מותקן אנדרטה משיש לאריה גרבנוב. עליו הוא נקרא «חלוץ ימי» — «חלוץ הים». שמו מופיע ראשון גם על לוח הזיכרון לתושבי האזור שנפלו.
בשנת 1950 הוריו של אריה, חיים וסוניה גרבנוב, הכניסו לאותו בית כנסת ספר תורה לזכר הבן. הטקס לא נערך כאירוע משפחתי פרטי, אלא כאירוע זיכרון ציבורי בהשתתפות נציגי ארגונים.
באותה שנה 1950 נעשה ניסיון להנציח את שמו כבר על מפת העיר. ארבעה תל אביבים ידועים, ביניהם מנהל הגימנסיה ‘הרצליה’ חיים בוגר ואחד מפעילי התנועה הימית היהודית מאיר גורביץ, פנו לוועדה העירונית לשמות רחובות בבקשה לקרוא לאחד הרחובות בתל אביב על שם אריה גרבנוב. היוזמה נתמכה על ידי הארגון הימי «חבל ימי לישראל». אבל רחוב על שמו בעיר בסופו של דבר לא הופיע.
עם זאת, בסביבה הימית המקצועית שמו לא נעלם.
גרבנוב נזכר בקשר עם החברה «זבולון», שם למד תחילה את מקצוע הים ולאחר מכן עסק בהכשרת מלחים צעירים; עם האיגוד הימי של ארץ ישראל שהקים; עם חברת הספנות «חופיה»; וכמובן עם «עמנואל» — הספינה היחידה של החברה הזו.
«זבולון» — זו ארגון נוער ימי יהודי בארץ ישראל, שנוצר כדי להכין יהודים למקצוע הים: שיט, ניהול סירות וספינות, ניווט, דיג ובכלל מקצועות הקשורים לים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 זה היה חלק מרעיון ציוני רחב יותר: למדינה היהודית העתידית לא צריכים רק חקלאים ובנאים, אלא גם מלחים, דייגים, נמלים וצי מסחרי משלהם. השם ‘זבולון’ קשור לשבט זבולון המקראי, שבמסורת היהודית מקושר לים ולמסחר. מכאן גם הסמליות הימית של הארגון.
בהיסטוריוגרפיה הימית הישראלית הציגו אותו במשך עשרות שנים כאחד מחלוצי הצי היהודי, והמסע של ‘עמנואל’ — כאחד מהפרקים הסמליים של תחיית הים של היישוב.
על גרבנוב כתבו חוקרי ההיסטוריה של השיט היהודי מאיר גורביץ, זאב הים וירמיהו גלפרן. בשנת 1978 סיפורו נכלל במהדורת יובל, שיצאה לאור לכבוד 50 שנה ל’זבולון’.
פרסומים זיכרוניים נפרדים הופיעו גם קודם לכן. ב-16 במאי 1944, עשר שנים לאחר היעלמות ‘עמנואל’, ביום הים, הקדיש העיתון «הצופה» חומר נפרד לאריה. ובשנת 1950 יצא פרסום במגזין הימי «ים», שהוקדש לזכרו ולצוות שנעלם.
גרבנוב נזכר לא רק כבעלים של ספינה אחת, שנעלמה כמה חודשים לאחר תחילת העבודה.
להיסטוריה הימית היה חשוב יותר הפרויקט עצמו.
הוא ניסה ליצור חברת ספנות יהודית עוד לפני הקמת מדינת ישראל. אסף צוות יהודי. קנה ספינה. נתן לה שם יהודי. הניף מעליה דגל כחול-לבן עם מגן דוד. תכנן להפוך את יפו לנמל הבית. ויצא למסלולים מסחריים בינלאומיים בין אירופה לים התיכון.
כלומר, לא היה מדובר רק במסע אחד. זו הייתה ניסיון להראות בפועל: צי מסחרי יהודי יכול להתקיים כמבנה כלכלי ממשי, ולא רק כחלום של התנועה הציונית.
לכן התרומה של גרבנוב וצוות ‘עמנואל’ נשמרה בזיכרון הישראלי בעיקר כסמלית ורעיונית. הפרויקט שלהם לא נמשך זמן רב, אבל הפך לחלק מהתנועה הימית שממנה צמח מאוחר יותר הצי המסחרי הישראלי הממלכתי.
עם זאת, ההנצחה הרשמית הייתה צנועה יותר.
בחיפה קיים היום אנדרטה למלחים שנפלו של הצי המסחרי של ישראל, הממוקמת באזור מצפה יורדי הים. אבל צוות ‘עמנואל’, כולל אריה גרבנוב, לא נכלל ברשימת המונצחים ישירות על האנדרטה הזו.
רחוב נפרד על שם אריה גרבנוב, לפי הנתונים הזמינים, אין לא בתל אביב ולא בערים אחרות בישראל.
מתקבלת סיטואציה די מוזרה.
אדם שכבר עשרות שנים מכנים אותו כאחד מחלוצי הצי היהודי, יש לו אנדרטה משיש בתל אביב, ספר תורה שהוכנס על ידי הוריו לזכרו, פרסומים זיכרוניים נפרדים, מקום בהיסטוריה של ‘זבולון’, ‘חופיה’ ו’עמנואל’, ושמו חוזר עשרות שנים בספרים על ההיסטוריה של השיט הישראלי.
אבל אין לו לא רחוב, לא אנדרטה ממלכתית בולטת, ולא מקום נפרד על האנדרטה הראשית למלחים שנפלו של הצי המסחרי.
כלומר, בישראל זוכרים את אריה גרבנוב — אבל הרבה יותר טוב בספרים, בארכיונים ובהיסטוריה של הצי, מאשר ברחובות ובכיכרות של המדינה.
אוקראינה — תל אביב — הים
אריה גרבנוב לא הספיק להפוך לאדמירל מפורסם. הוא לא ראה את מדינת ישראל. לא ראה את הדגל הכחול-לבן הרשמי מעל מוסדות המדינה. לא ראה את נמל חיפה כפי שאנו מכירים אותו היום. לא ראה את הצי המסחרי הישראלי, את מסופי המכולות של אשדוד וחיפה, את הספינות הישראליות בנמלים עולמיים.
הוא בכלל חי רק עשרים ואחת שנים.
אבל השרשרת יצאה מדהימה.
איצ’נה. משפחה יהודית של סוחר בדים. תורה. פוגרומים של מלחמת האזרחים. חוג ציוני לילדים. עזיבה לארץ ישראל. תל אביב. ‘זבולון’. אנטוורפן. ‘חופיה’. ספינה ישנה שנקנתה בדנמרק.
ולבסוף 29 בספטמבר 1933.
מעל ‘עמנואל’ מתנוסס דגל כחול-לבן עם מגן דוד, והספינה יוצאת מאורהוס למסע מסחרי.
עד מדינת ישראל עוד כמעט חמש עשרה שנים.
אבל בחור יהודי בן 21, שנולד באיצ’נה האוקראינית והתאהב לראשונה במים על נהר אוקראיני קטן, כבר מוביל בים האירופי ספינה של הצי היהודי.
אולי זו הסיבה שההיסטוריה של אריה גרבנוב צריכה להישאר במדור שלנו «יהודים מאוקראינה».
כי לפעמים הקשר בין אוקראינה לישראל — זה לא ‘היסטוריה משותפת’ מופשטת.
לפעמים היא נראית ממש מילולית.
כמו הדרך מאיצ’נה לתל אביב.
ואז — יציאה לים.
