“הם לא ידעו אם ישרדו בעצמם”: ביד ושם כיבדו את זכר קורבנות באבי יאר – אוקראינה הזכירה יותר מ-2700 מצילי יהודים

בירושלים התקיימה טקס לציון 85 שנה לטרגדיית באבי יאר. הדיפלומט האוקראיני גנאדי ברסקאלנקו הזכיר את האנשים שבמהלך הכיבוש הנאצי הסתירו יהודים, סיפקו להם מסמכים ועזרו להם לברוח מהגטו. בין המשתתפים באירוע הזיכרון – דני דיין, נתן שרנסקי ונציגי יוצאי אוקראינה בישראל.

מחבר: ילנה גונקו

ב-29 בספטמבר 2026 התקיים בטקס הזיכרון לקורבנות באבי יאר והקהילות היהודיות שהושמדו במהלך השואה במתחם הזיכרון ‘יד ושם’ בירושלים.

על האירוע דיווחה שגרירות אוקראינה בישראל, שפרסמה את רשימת המשתתפים ואת נאום סגן ראש המשלחת הדיפלומטית גנאדי ברסקאלנקו.

במרכז נאומו עמדו האנשים שהצילו יהודים במהלך הכיבוש הנאצי של אוקראינה. אלה שפתחו את דלתות בתיהם, סיפקו מזון, עזרו עם מסמכים וסיכנו את חיי משפחותיהם.

יותר מ-2700 אוקראינים קיבלו לאחר מכן ממדינת ישראל את התואר חסידי אומות העולם. עם זאת, כפי שהדגיש הדיפלומט, אנשים אלה לא ידעו שיום אחד מעשיהם יזכו להכרה. הם בכלל לא ידעו אם יישארו בחיים.

דני דיין, נתן שרנסקי והמשלחת הדיפלומטית האוקראינית

בטקס השתתפו יו”ר הנהלת ‘יד ושם’ דני דיין, סגן ראש המשלחת הדיפלומטית האוקראינית גנאדי ברסקאלנקו, איש הציבור והמדינה הישראלי נתן שרנסקי וראש איגוד יוצאי אוקראינה בישראל לריסה לבקובסקה. נכחו גם נציגי הציבור.

נתן שרנסקי – יליד דונצק, אסיר פוליטי סובייטי לשעבר, לימים שר ישראלי וראש הסוכנות היהודית ‘סוכנות’. כיום הוא גם עומד בראש מועצת המנהלים של מרכז הזיכרון לשואה ‘באבי יאר’.

לכן השתתפותו בטקס הירושלמי קשורה לא רק למוצאו האוקראיני. הוא עוסק שנים רבות בפרויקט שימור הזיכרון על באבי יאר ושחזור שמות היהודים שהושמדו.

לאחרונה סיפרו בחדשות על עבודתו בקייב: 29 אלף שמות שהוחזרו וכמעט 10 מיליון מסמכים – למה נתן שרנסקי ממשיך לנסוע לאוקראינה בזמן המלחמה.

לישראל זו גם היסטוריה של משפחות יוצאי אוקראינה. קייב, אודסה, חרקוב, צ’רנוביץ, דניפר והרבה ערים אוקראיניות קטנות היו חלק מעולם יהודי גדול שהושמד על ידי הנאצים. צאצאי תושביו חיים היום בירושלים, חיפה, תל אביב וערים ישראליות אחרות.

באבי יאר – זה גם סמל לבחירה אנושית

נאומו של גנאדי ברסקאלנקו היה החלק המרכזי של ההודעה שפורסמה על ידי השגרירות האוקראינית.

באבי יאר – זה לא רק סמל למוות. זה גם סמל לבחירה אנושית. בזמנים שבהם המשטר הנאצי הפך את רצח האנשים על פי מוצאם למדיניות מדינה, היו כאלה שסירבו להיכנע לרוע”, אמר הדיפלומט.

הוא הזכיר כי האוקראינים, תוך סיכון חייהם וחיי קרוביהם, הסתירו יהודים, סיפקו להם מזון ומסמכים, עזרו לברוח מהגטו ומהשטחים הכבושים.

הצלה כזו נמשכה לעיתים קרובות שבועות וחודשים. דבר אחד הוא להעביר מזון. דבר אחר לגמרי הוא לשכן בביתך אדם, על גילויו הנאצים יכלו להשמיד את כל המשפחה.

ברסקאלנקו הדגיש כי לצד זיכרון הקורבנות יש לקרוא בשמות המצילים.

חסידים לא ידעו איך יסתיים מעשיהם. לא היו להם ערבויות שהם ישרדו. הם פעלו לא למען פרס, אלא כי הם ראו בחיי אדם אחר ערך.

אוקראינה, הוסיף, מעריכה מאוד את ההכרה בגבורתם על ידי מדינת ישראל ושימור זכרם ב’יד ושם’.

יותר מ-2700 חסידים אוקראינים. מה עומד מאחורי המספר הזה

חסיד אומות העולם – תואר כבוד שמעניק יד ושם ללא-יהודים שהצילו יהודים במהלך השואה, תוך סיכון חייהם, חירותם או ביטחונם וללא מטרות רווח.

לצורך הענקת התואר לא מספיק סיפור משפחתי על מעשה אצילי. ועדה מיוחדת בוחנת עדויות של ניצולים, מסמכים ארכיוניים והוכחות אחרות. הפרס יכול להינתן לאחר המוות, ואז מקבלים אותו קרובי המציל.

בנאומו של ברסקאלנקו הוזכר המספר – יותר מ-2700 אוקראינים.

יש גם נתונים מדויקים יותר. לפי הודעת משרד החוץ של אוקראינה מ-14 במאי 2026, באותו זמן יד ושם הכיר רשמית ב-2713 חסידים אוקראינים. העבודה על קביעת שמות חדשים נמשכת.

אבל מספר האנשים שהוכרו רשמית אינו שווה למספר הכולל של המצילים. חלק מהסיפורים נותרו ללא עדים. מסמכים אבדו, משפחות נהרגו, ולא כל ניצול הצליח למצוא את האדם שחייב לו את חייו.

לנושא זה יש גם תאריך זיכרון משלו. בשנת 2021 קבעה הראדה העליונה את ה-14 במאי כיום הזיכרון לאוקראינים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.

בישראל סיפורים כאלה מוכרים במיוחד למשפחות ששרדו את השואה. באוקראינה ממשיכים לשחזר אותם היסטוריונים, קהילות יהודיות, קרובי ניצולים ומצילים.

חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר סיפרו על כך בחומר נפרד: ב-14 במאי באוקראינה מציינים את יום הזיכרון לאוקראינים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.

מה קרה ביד ושם: תוכנית הטקס

התוכנית המקדימה של המארגנים הייתה רחבה בהרבה מהדוח שפורסם על ידי השגרירות.

האירוע התקיים באולם ההרצאות על שם אדמונד ג’ סאפרה. איסוף המשתתפים נקבע לשעה 12:15, תחילת החלק המרכזי – בשעה 13:00.

בתוכנית נכללה הרצאה של מאשה פולק רוזנברג מהמכון הבינלאומי לחקר השואה ‘יד ושם’. נושאה – תגובת הסובבים להשמדת יהודי קייב בסתיו 1941.

זו אחת השאלות הקשות ביותר בהיסטוריה של השואה. מה קרה מחוץ למקום ההוצאה להורג? מי עזר לנרדפים, מי שיתף פעולה עם הכובשים, מי ניצל את היעלמות השכנים? התנהגות האנשים הייתה שונה, והחוקרים ממשיכים לשחזר את הנסיבות הללו על פי מסמכים ועדויות.

במבואת האולם המארגנים הכינו מיצג זיכרון ‘עקבות של היעדרות’ – עקבות של היעדר, המוקדש ל-85 שנה לטרגדיה.

מנחת התוכנית הייתה נציגת ‘יד ושם’ אורלי ניר, והחלק המוזיקלי היה אמור להתבצע על ידי הכנר סניה קרויטר.

השפה העיקרית של האירוע הייתה עברית. למשתתפים דוברי רוסית המארגנים סיפקו תרגום סימולטני דרך אוזניות.

בהזמנה המקדימה נכללו גם שגריר אוקראינה יבגני קורניצ’וק והשר הישראלי זאב אלקין. עם זאת, ההודעה הסופית של השגרירות מציינת את גנאדי ברסקאלנקו כנציג המשלחת הדיפלומטית האוקראינית שנאם. נוכחותו של אלקין בדוח שפורסם לא אושרה בנפרד.

קודם לכן פרסמנו תוכנית מפורטת של האירוע: 85 שנה לטרגדיית באבי יאר: יד ושם ב-29 בספטמבר יאחד את זיכרון ישראל, אוקראינה ויוצאי אוקראינה.

למה דווקא ב-29 בספטמבר: 33,771 נרצחים ביומיים

כדי להבין את משמעות הטקס, יש לחזור לאירועי ספטמבר 1941.

ב-19 בספטמבר כוחות גרמניים כבשו את קייב. לפני המלחמה חיו בעיר כ-160 אלף יהודים. כ-100 אלף הספיקו לעזוב אותה לפני הגעת הנאצים, השאר נותרו בכיבוש.

ב-28 בספטמבר הודבקו ברחבי קייב מודעות שהורו ליהודים להתייצב למחרת במקום מסוים עם מסמכים, כסף, חפצי ערך ובגדים חמים. על אי ביצוע הפקודה איימו בירי.

אנשים התאספו, חושבים שיעבירו אותם למקום אחר. במקום זאת, הובילו אותם בטורים לעבר ערוץ באבי יאר, הכריחו אותם להתפשט והוציאו אותם בקבוצות קטנות למקום ההוצאה להורג ההמונית.

ב-29–30 בספטמבר 1941 יחידות אס אס ומשטרה גרמניות בהשתתפות כוחות עזר ירו ב-33,771 יהודים.

המספר נשמר בדיווחי המבצעים של קבוצות האיינזצגרופן הנאציות – יחידות מיוחדות שעסקו ברציחות המוניות בשטחים הכבושים.

לקורא הישראלי יש עוד פרט חשוב בלוח השנה: ההוצאות להורג ההמוניות החלו בערב יום כיפור, יום הדין – אחד הימים המרכזיים בלוח השנה הדתי היהודי.

אבל באבי יאר לא הסתיים ב-30 בספטמבר.

עד 1943 הנאצים המשיכו להרוג שם יהודים, צוענים, שבויי מלחמה סובייטים, מטופלים בבית חולים פסיכיאטרי, חברי מחתרת ונציגי קבוצות נרדפות אחרות.

לפי מוזיאון הזיכרון לשואה בארה”ב, המספר הכולל של הנרצחים בבאבי יאר במהלך הכיבוש הגרמני מוערך בכ-100 אלף איש.

כאן חשוב לא לערבב בין שני המספרים. 33,771 – אלה היהודים שהושמדו ב-29–30 בספטמבר 1941. כ-100 אלף – הערכה של כל קורבנות באבי יאר בתקופת הכיבוש.

לאחר המלחמה השלטונות הסובייטיים נמנעו במשך עשרות שנים מהתייחסות נפרדת להשתייכות היהודית של הקורבנות המרכזיים של ההוצאות להורג בספטמבר, תוך שימוש בנוסחה כללית על אזרחים סובייטים שנהרגו.

ב-1966 התקיימו בקייב האירועים הציבוריים העצמאיים הראשונים לזיכרון, ובספטמבר 1991 הוקמה בבאבי יאר אנדרטה בצורת מנורה.

על ההיסטוריה של ההתנגדות להשתקה הסובייטית סיפרנו בפירוט בחומר ‘אסיפה מבישה של לאומנים יהודים ואוקראינים’: איך ב-1966 התקיים המפגש הראשון בבאבי יאר.

בזמן שבירושלים נזכרו בנרצחים, בקייב התקיימו אירועים משלהם

את יום השנה ה-85 לטרגדיה ציינו לא רק בישראל.

האתר ההיסטורי-זיכרון הלאומי ‘באבי יאר’ בקייב, בשיתוף עם שותפים אוקראינים ובינלאומיים, הכין תוכנית זיכרון, מחקר ותרבות.

ב-29 בספטמבר תוכננה פתיחת תערוכה ‘בלתי נראים. עבר והווה של הצוענים’, המוקדשת בין היתר לרצח העם של האוכלוסייה הצוענית. בערב – תפילה בין-דתית לזכר קורבנות באבי יאר.

חלק נפרד מתוכנית היובל היה הצגת המהדורה האוקראינית החדשה של הרומן התיעודי של אנטולי קוזנצב ‘באבי יאר’. הספר, שנכתב על ידי אדם ששרד את הכיבוש הגרמני של קייב כילד, צונזר בתקופה הסובייטית. המחבר נאלץ להבריח את הטקסט המלא מברית המועצות.

לפרטים נוספים על ההיסטוריה של הספר – בחומר שלנו על המהדורה האוקראינית החדשה של ‘באבי יאר’.

בקייב גם אורגן הצעדה הבינלאומית ה-11 לזיכרון. משתתפיה עוברים חלק מהמסלול שבו הובילו את היהודים למקום ההוצאה להורג בספטמבר 1941.

על האירוע הזה סיפרה בעבר ילנה גונקו בפרסום ‘אחרי 85 שנה באותו מסלול: בקייב תתקיים הצעדה ה-11 לזיכרון באבי יאר’.

מקום נוסף הקשור ליום השנה הנוכחי הוא בית הכנסת הסמלי ‘מקום למחשבה’. הוא נמצא בבאבי יאר ליד אנדרטת המנורה ונפתח כמו ספר עץ גדול. בפנים משוחזר דימוי של בתי כנסת מזרח אירופיים שהושמדו, והתקרה מעוטרת בתמונת שמי הכוכבים מעל קייב ב-29 בספטמבר 1941.

בדרך כלל ניתן להיכנס פנימה רק בימים מסוימים. ליום השנה ה-85 לטרגדיה תוכנן גישה למזכרת בתוכנית ביקורים מיוחדת.

כל זה קורה בזמן שהמלחמה הרוסית נגד אוקראינה נמשכת. קייב מציינת את יום השנה לאחר התקפות חדשות על בתים, מוסדות רפואיים ומתקנים מדעיים. ובכל זאת, אירועי הזיכרון לא בוטלו.

זלנסקי הגיע לבאבי יאר: יחד עם הנשיא כיבדו את זכר הנרצחים שרים, רבנים ודיפלומטים זרים

ב-29 בספטמבר 2026, ביום השנה ה-85 לטרגדיה, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ביקר אישית בבאבי יאר בקייב. הוא הניח נר זיכרון ליד האנדרטה ‘מנורה’, שהוקמה ב-1991 לזכר היהודים שהושמדו על ידי הנאצים.

יחד עם הנשיא השתתפו בטקס סגנית ראש הממשלה למדיניות הומניטרית ושרת התרבות של אוקראינה טטיאנה ברז’נאיה, שר החוץ אנדריי סיביגה, ראש שירות המדינה של אוקראינה לאתנופוליטיקה וחופש מצפון ויקטור ילנסקי, רבנים, שגרירים של מדינות זרות, נציגי משלחות בינלאומיות וארגונים יהודיים.

נציגי הקהילות היהודיות קראו תפילת זיכרון. זלנסקי פנה לנוכחים, והזכיר כי באבי יאר מראה עד כמה חיי אדם יכולים להיות חסרי ערך. הנשיא קישר את הזיכרון ההיסטורי עם המתרחש כיום באוקראינה.

הוא הדגיש כי במיוחד בזמן המלחמה הרוסית המתמשכת, המכוונת לא רק נגד המדינה האוקראינית, אלא בראש ובראשונה נגד אנשים וחברה, מרגישים את ערך חיי האדם.

זלנסקי גם הצהיר על הצורך לזכור טרגדיות כאלה, כדי שהפשעים שבוצעו לא יישארו ללא עונש.

בנפרד הודה הנשיא לדיפלומטים הזרים על נוכחותם בבאבי יאר בזמן כה קשה לאוקראינה.

“אני רוצה להודות לכם על כך שאתם איתנו כאן בתאריך כזה”, אמר, פונה לנציגי המדינות הזרות.

סיפור אחד לשתי מדינות – ועבודה שנמשכת

הטקס בירושלים הראה כי סיפור באבי יאר נשאר חלק מהמורשת המשותפת של ישראל ואוקראינה.

ב’יד ושם’ שומרים עדויות של ניצולים, קובעים שמות חסידי אומות העולם, חוקרים מסמכי השואה. בקייב ממשיכים לשחזר רשימות של הנרצחים, להדפיס ארכיונים, לפרסם עדויות עדים ולפתח את המרחב הזיכרוני.

באוקטובר 2026 תכנן האתר הלאומי ‘באבי יאר’ גם להשיק גרסה פיילוטית של ארכיון דיגיטלי בשיתוף עם שותפים מחקריים. בתוכנית נכללים פרסומים היסטוריים חדשים, דיונים ופרויקטים המוקדשים לשימור הזיכרון בתנאי מלחמה.

אבל בטקס ב-29 בספטמבר דיבר גנאדי ברסקאלנקו בעיקר על האנשים שמעשיהם לעיתים רחוקות התפרסמו מיד.

הם לא ידעו שיום אחד תקום מדינת ישראל שתשמור את שמותיהם. הם לא ציפו למדליות או להכרה ציבורית. וכמובן, הם לא יכלו לדמיין ש-85 שנה לאחר מכן בירושלים דיפלומט אוקראיני יספר על מעשיהם לצד הנהגת המוזיאון המרכזי לשואה בישראל.

יותר מ-2700 סיפורים כאלה כבר זכו להכרה רשמית.

העבודה על קביעת השאר נמשכת.