כאשר הכסף עוזב ראשון: איך לזהות את הרגע שבו “מדינת הפרויקט” כבר נכתבה – יגאל לוין

ב-24 בינואר 2026, האנליסט הצבאי הישראלי יגאל לוין ניסח רעיון שנשמע לעיתים רחוקות בקול רם, אך כמעט תמיד מאושר על ידי הפרקטיקה. מדינות ופרויקטים קוואזי-מדינתיים מתים לא ברגע של הצהרות רועשות ולא במסיבות עיתונאים. הם מתים קודם — כאשר ההון מתחיל לעזוב אותם.

כנקודת מוצא, הוא הזכיר אפיזודה משנים 2017–2018. אז אחד מהפקידים הכלכליים המרכזיים של המנהל האוטונומי הדמוקרטי של צפון-מזרח סוריה אמר ישירות: הפרויקט אינו בר-קיימא. לא בגלל שהרעיון או האנשים רעים, אלא כי אין זרם של השקעות מערביות. ובלעדיהן אי אפשר לבנות תעשייה או ייצור בר-קיימא.

מדובר בשטח שהכורדים מכנים רוג’אבה. ניסוי פוליטי, גרעין כורדי, תומכי רעיונותיו של עבדוללה אוג’לאן, בנוסף לאזורים שבטיים ערביים. על הנייר — אוטונומיה. במציאות — אזור של סיכון השקעות כרוני.

למה ההון לא הלך לשם, לוין מסביר ללא דיפלומטיה. גם אם נניח בצד את אסד, רוסיה, איראן ושינויי הקונפיגורציות של השלטון הסורי, נשארת טורקיה. עבור אנקרה, כל מבנה אפוצ’יסטי — אלו שטחים שנחשבים עוינים ויש לנקותם. היום או מחר — זו שאלה של זמן, לא של עיקרון.

במצב כזה עולה שאלה כלכלית בסיסית. מי ישקיע כסף באזור שאינו מסוגל להגן על נכסים ורכוש? התשובה ברורה. הון גדול לא נכנס לשם שאין ערובה שמחר כל זה לא ייהרס או יוחרם.

זו הסיבה שהטענה של אותו פקיד כלכלי הייתה מדויקת. ללא הון מערבי, מבנים כאלה לא שורדים. זו לא הערכה מוסרית ולא עמדה פוליטית — זו לוגיקה כלכלית קרה שאנו רואים היום בדוגמה הסורית.

בהמשך לוין מעביר את הלוגיקה הזו להקשר רחב יותר. הוא מזכיר את דבריו של האנליסט הצבאי הדני נילסן: בעוד חובבים עוקבים אחרי פורומים, משא ומתן והצהרות, מקצוענים מסתכלים רק על דבר אחד — על הכסף. מי, כמה ובאילו תנאים מקצה משאבים.

מכאן — סימן חשוב. להבין שאוקראינה “נמכרה”, אפשר יהיה לא לפי הרטוריקה, אלא לפי התקציב. ברגע שבו השותפים יתחילו לומר את המילים הנכונות — “אתם גיבורים”, “אתם מחזיקים באומץ”, — אך במקביל סכומי הסיוע יהפכו לסמליים או ייעלמו לחלוטין. כל עוד זה לא קורה. לפיכך, ההימור נשמר.

לעיתים קרובות מביאים כדוגמה את אפגניסטן. אך גם כאן, לפי הלוגיקה של לוין, הכל נקרא זמן רב לפני הסוף. ההחלטה הפוליטית על היציאה הוסדרה ב-2020, והיציאה עצמה — בקיץ 2021. אך יציאת ההון החלה כבר ב-2015: ההשקעות נסוגו, הפרויקטים הלאומיים איבדו מימון, תוכניות ארוכות טווח נסגרו. עבור אלו שהסתכלו על המספרים, הסיום היה ברור שנים לפני הפינוי.

מכאן נובע מסקנה קשה אך אוניברסלית. כל מי שחולם לבנות מדינה או פרויקט פוליטי בר-קיימא, חייב להבין: ללא הון חיצוני גדול — מערבי או, במקרה קיצוני, סיני — הוא לא ישרוד. וההון מגיע רק לשם שיש כוח.

כוח כאן אינו מתייחס לסיסמה או לכריזמה של מנהיג. צבא, משטרה, בתי משפט, מערכת משפטית מתפקדת, היכולת להבטיח את שלמות הרכוש הפרטי וההשקעות. ללא זה הבחירה תמיד אחת משלוש: טרור מקצועי כמקור מימון (דוגמה — חמאס), חופש חקלאי עם אטמנשינה ומשבר כרוני, או מעבר לכלכלות אפורות — מסחר בסמים ועד הישרדות חצי-פראית.

זו הסיבה, מסכם לוין, שהכסף תמיד עוזב ראשון. לא בגלל רגשות ולא בגלל אידיאולוגיה, אלא כי ההון מרגיש טוב יותר מאחרים את הרגע שבו הפרויקט מפסיק להיות מוגן. את האות הזה כדאי לקרוא בקפידה רבה יותר מכל נאום — בדיוק כפי שעושה חדשות ישראל — Nikk.Agency.