הרב הראשי של אוקראינה לאחר הפיגוע בקייב: אנטישמיות אף פעם לא רק צורה אחת של שנאה

ב-19 באפריל 2026, הרב הראשי של אוקראינה משה אסמן פרסם פנייה קשה ומדויקת מאוד במשמעותה לאחר התקפה עקובה מדם ברובע הולוסייבסקי בקייב. הוא הודיע שהוא מתפלל להחלמת הפצועים, ביניהם יש ילד, ולמנוחת נשמות הנרצחים התמימים. אך העיקר בדבריו לא היה רק תיאור הפשע עצמו, אלא המסקנה שיש לה משמעות הרבה מעבר לגבולות רובע אחד בקייב: אנטישמיות כמעט אף פעם לא מהווה רק רעיון שנאה נפרד. לרוב זהו אחד הסימנים הראשונים למחלה מוסרית עמוקה, שהופכת לאחר מכן לאיום על כל החברה.

לקהל הישראלי הצהרה זו נשמעת במיוחד חדה. ישראל יודעת היטב ששנאה ליהודים לעיתים רחוקות נשארת רק ברמת המילים, הסיסמאות או האגרסיה באינטרנט. כאשר אדם מתחיל לחלק אנשים לאלה שניתן להשפיל, לבוז או להכריז עליהם כמיותרים, השאלה מפסיקה להיות רק יהודית במהירות רבה. היא הופכת לשאלה של ביטחון, גבולות הרוע ויכולת המדינה לזהות את האיום בזמן, לפני שהוא הופך לטבח גלוי.

מה אמר משה אסמן לאחר ההתקפה בקייב

בפנייתו כתב הרב הראשי של אוקראינה שמיום קודם הוא נמצא בתפילה עבור הפצועים ועבור נשמות הנרצחים לאחר התקפת הטרור הנוראה שעבר רובע הולוסייבסקי בקייב. לדבריו, האדם שירה למוות בשישה, פצע ארבעה עשר והחזיק בני ערובה בסופרמרקט, לא היה רק נושא דעות אנטי-אוקראיניות גלויות, אלא גם אנטישמי נלהב, סימפטי לשיטות היטלר, קרא ל”טיהורים” ולרצח אוקראינים ויהודים.

ניסוח זה חשוב לא רק כמאפיין של פושע אחד. הוא מכיל אבחנה רחבה יותר. אסמן מראה במפורש שאנטישמיות ושנאה לאוקראינה כאן לא קיימות בנפרד זו מזו. הן צומחות מאותו פולחן של אלימות, מאותה דה-הומניזציה, שבה האדם מתרגל בהדרגה לראות חלק מהחברה כלא ראוי לחיים, לחירות ולכבוד.

לכן דבריו לא נראים כתגובה דתית רק לקהילה היהודית. זו אזהרה אזרחית, מוסרית ופוליטית. במקום שבו מתחילים לראות בשנאה ליהודים כבעיה משנית, במהרה כל השאר נמצאים תחת איום.

מדוע המחשבה הזו חשובה לא רק לאוקראינה

המבט הישראלי על מילים כאלה הוא בלתי נמנע עמוק יותר מאשר רק הזדהות עם טרגדיה נוספת במדינה אחרת. ההיסטוריה של העם היהודי הראתה בבירור שאנטישמיות כמעט אף פעם לא מוגבלת למטרה אחת. היא מתחברת במהירות לאוטוריטריות, לפולחן הכוח, לבוז לחירות ולחלום על “טיהור” אלים של החברה.

העובדה שאסמן מקשר בין אנטישמיות לשנאה לאוקראינים ולזכותם לחירות, יש לה משמעות מיוחדת גם לקורא הישראלי. זה הורס את הסכמה השקרית הרגילה, כאילו ניתן למקם שנאה ולכאורה היא נוגעת רק לקהילה אחת. בפועל, מי ששונא יהודים, לעיתים קרובות מאוד שונא גם את רעיון החברה החופשית, הכבוד הלאומי וזכות העם להיות עצמו.

אנטישמיות כסימן מוקדם לאיום כללי

אחת החלקים החזקים ביותר בפנייתו של משה אסמן היא המחשבה שאי אפשר לזלזל באנטישמיות, לרומנטיזציה, להצדיק או להתעלם ממנה. לעיתים קרובות מדי החברה מתחילה להגיב רק כאשר השנאה כבר עברה לפעולה. אך עד לנקודה זו הרוע בדרך כלל כבר עבר דרך ארוכה: ממילים לסמלים, מסמלים לקריאות, מקריאות לאלימות.

לישראל זה לא תזה תיאורטית. זו לוגיקה שהמדינה מכירה מההיסטוריה שלה ומהמציאות הנוכחית. כאשר בחברה מופיעים אנשים שמזדהים בגלוי עם שיטות היטלר, קוראים ל”טיהורים” ולרצח יהודים ואוקראינים, מדובר כבר לא באגרסיה שולית, אלא באיום ישיר על הביטחון הציבורי. ובמובן זה, הצהרתו של אסמן צריכה להיקרא לא כתגובה רגשית, אלא כאזהרה שהשנאה כמעט תמיד מרחיבה את מעגל קורבנותיה.

בהקשר הישראלי זה נשמע במיוחד ברור גם משום שמדינת ישראל מתמודדת כל הזמן עם ניסיונות לנרמל את שפת הדה-הומניזציה. תחילה מציעים לחברה לסבול אותה כ”דעה”. אחר כך כ”רטוריקה רדיקלית”. ואז מתברר שמאחורי המילים כבר עומדים נשק, דם ואנשים מתים אמיתיים. לכן המחשבה על תגובה מונעת וקשוחה לרוע, ללא ניסיונות להצדיק אותו, בעיני הקהל הישראלי נשמעת לא כמוסר מופשט, אלא כמסקנה מעשית מההיסטוריה.

באמצע הנושא הכבד הזה נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה משמעות חשובה במיוחד במילותיו של הרב הראשי של אוקראינה: הגנה על הקהילה היהודית, הגנה על החברה האוקראינית והגנה על כבוד האדם כאן מתבררות לא כשלוש משימות שונות, אלא כקו הגנה אחד נגד החושך, שתמיד מחפש תחילה מטרה נוחה, ואז דורש כבר את כולם.

מדוע פולחן האלימות תמיד חורג מגבולות אידיאולוגיה אחת

אסמן מצביע במדויק על המנגנון המרכזי. במקום שבו מתחיל פולחן האלימות והדה-הומניזציה, הקורבנות כבר אינם רק אלה שהשנאה מופנית אליהם במקור. לוגיקה כזו מפסיקה להבחין במהירות בין לאומים, קהילות ודעות פוליטיות. היא נעה הלאה, כי עצם מהות החשיבה הזו היא בהשמדת אלה שהוכרזו כזרים, מיותרים או מפריעים.

לכן המילים על כך שאנטישמיות היא נושא של ביטחון כל החברה, עבור ישראל ואוקראינה נשמעות כנוסחה נדירה בבהירותה. היא מובנת באותה מידה בקייב, בירושלים ובחיפה. שנאה ליהודים אף פעם לא נשארת רק שנאה ליהודים. היא הופכת במהירות לשנאה לחירות, לסובייקטיביות לאומית, לחיים אנושיים כשלעצמם.

מה משמעות ההצהרה הזו עבור ישראל ואוקראינה

עבור אוקראינה, פנייתו של משה אסמן הפכה לא רק לתפילה ולנחמה, אלא גם לדרישה להסיק את המסקנות הנכונות. לא לחכות עד שהרוע יתגבש סופית. לא לאפשר לשנאה להסתתר כ”דעה פרטית”. לא להצדיק את אלה שכבר חיים עם רעיון האלימות. גישה כזו חשובה למדינה שמתמודדת בו זמנית עם תוקפנות חיצונית ונאלצת לעקוב אחר איומים פנימיים של רדיקליזציה והזוועה.

עבור ישראל, במילים אלה יש גם משמעות ישירה. הן מזכירות שהמאבק באנטישמיות הוא לא רק הגנה על הזיכרון היהודי והזהות היהודית. זה גם הגנה על עקרון החברה האנושית, שבה אי אפשר לאפשר לפולחן השנאה לקבל זכות לצמוח. כאשר הרב הראשי של אוקראינה מדבר על לב שנמסר מזמן לחושך, הוא מתאר לא רק פושע מסוים, אלא גם את המערבולת המוסרית ששואבת את החברה, אם לא מגיבים בזמן ובקשיחות לסימנים המוקדמים של הרוע.

לכן דבריו ב-19 באפריל 2026 יש להם משמעות לא רק עבור הקהילה האוקראינית ולא רק עבור חוגים דתיים. זו אזהרה לכל מי שעדיין מקווה שאפשר לראות באנטישמיות נפרדת מהאיום הכללי על החברה. הניסיון של ישראל והניסיון של אוקראינה היום מתכנסים בנקודה אחת: שנאה ליהודים, שנאה לאוקראינים והערצה לאלימות לעיתים קרובות מדי מתבררות כחלקים מאותו חושך. ואם לא עוצרים אותו בזמן, המטרה הבאה יכולה להיות כבר כל אחד.