המלחמה של ארה”ב וישראל נגד איראן פיצלה את המערב יותר ממה שציפו

המלחמה של ארה”ב וישראל נגד איראן, שהחלה ב-28 בפברואר 2026, הפכה לא רק למשבר במזרח התיכון, אלא גם למבחן רציני ליחסים בין וושינגטון לאירופה.

הסכסוך הגביר את המתח בין האיחוד האירופי לממשל הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, פגע באמון בהבטחות הביטחוניות האמריקאיות והכריח שוב את הבירות האירופיות לדבר על אוטונומיה אסטרטגית.

עבור ישראל, הסיפור הזה חשוב גם כן. מדובר לא רק באיראן כאויב ישיר של המדינה היהודית, אלא גם כיצד המלחמה נגד טהראן משנה את מאזן הכוחות בין ארה”ב, אירופה, אוקראינה וכל המחנה המערבי.

אירופה שתקה בתחילה, אך מהר הרגישה את מחיר המלחמה

בימים הראשונים לאחר תחילת המלחמה, רוב המנהיגים האירופיים נמנעו מביקורת גלויה על פעולות ארה”ב וישראל. חלק מהממשלות באיחוד האירופי קיוו שמבצע צבאי קצר יחליש את איראן – אחד השותפים העיקריים של רוסיה – ובו זמנית יסייע לשפר את היחסים עם ממשל טראמפ לאחר סכסוכים קודמים.

עבור אירופה זה נראה כמו חישוב לא נוח אך מובן.

אם טהראן תיחלש, רוסיה תאבד שותף צבאי וטכנולוגי חשוב. אם וושינגטון תראה את נאמנות האירופים, ניתן יהיה לשקם חלקית את היחסים עם הבית הלבן. במיוחד לאחר חודשים של לחץ מצד טראמפ בנושאים רגישים אחרים, כולל גרינלנד.

אבל ההיגיון הזה התחיל להיסדק במהירות.

ראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ’ס התנגד למלחמה מההתחלה. איטליה מאוחר יותר סירבה לאפשר שימוש בבסיסים הצבאיים שלה לפעולות נגד איראן. עם זאת, המזכיר הכללי של נאט”ו מארק רוטה תמך בפעולות נגד טהראן.

רוב המדינות האירופיות לא השתתפו ישירות בפעולות התקפיות. אך חלקן למעשה סייעו לצבא האמריקאי דרך התשתיות שלהן. משמעות מיוחדת קיבלה הבסיס רמשטיין בגרמניה, שהפך למרכז תיאום חשוב לפעולות ארה”ב במזרח התיכון.

הבסיס הבריטי RAF Fairford גם כן היה במרכז תשומת הלב: משם, לפי המידע המקורי, יצאו מפציצים אמריקאים שהשתתפו בקמפיין נגד איראן.

עבור בעלי הברית האירופיים, הבעיה לא הייתה רק הפעולה עצמה. הרבה יותר מסוכן נראה דבר אחר: היעדר התייעצויות מקדימות רחבות בתוך נאט”ו. זה היה עוד סימן לכך שהשותפות הטרנס-אטלנטית כבר לא פועלת כפי שפעלה בעבר.

תגובת איראן פגעה בשווקים, באוקראינה ובאמון בארה”ב

לאחר התקיפות של ארה”ב וישראל איראן סגרה את מצר הורמוז – אחד מנתיבי התחבורה המרכזיים של נפט וגז טבעי בעולם.

עבור אירופה זה הפך מיד לא למציאות צבאית, אלא למציאות כלכלית. הפרעת השיט השפיעה על השווקים העולמיים, הגבירה את הדאגה סביב מחירי האנרגיה והראתה שוב עד כמה המזרח התיכון קשור לחיי היומיום של המדינות האירופיות.

עם התמשכות הסכסוך התברר: המלחמה לא בהכרח מחלישה את כל אויבי המערב. בהיבטים מסוימים היא, להיפך, יוצרת עבורם הזדמנויות חדשות.

עליית מחירי הנפט הגבירה את ההכנסות של רוסיה מייצוא משאבי אנרגיה. עבור אוקראינה זהו סימן מדאיג, כי מכונת המלחמה הרוסית תלויה ישירות בכסף, בטכנולוגיות, בעקיפת סנקציות ובשותפים חיצוניים.

כאן הקהל הישראלי צריך לראות את ההקשר הרחב יותר. איראן היא אויבת של ישראל. אבל איראן היא גם שותפה של רוסיה, שנלחמת נגד אוקראינה ומשתמשת ברחפנים איראניים בהתקפות על ערים אוקראיניות. לכן כל סכסוך גדול סביב טהראן משתקף בהכרח לא רק במזרח התיכון, אלא גם בחזית האוקראינית.

באמצע התמונה הזו, חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את המלחמה נגד איראן לא כאפיזודה נפרדת, אלא כחלק משרשרת גדולה: ישראל, אוקראינה, ארה”ב, אירופה, אנרגיה, נשק, הגנה אווירית ואמון בין בעלי ברית כבר קשורים זה לזה הרבה יותר ממה שהיה לפני כמה שנים.

בעיה נפרדת הפכה ליכולות של התעשייה הביטחונית האמריקאית.

עם התמשכות השימוש בנשק, התארכו זמני האספקה של נשק לבעלי הברית. במידע המקורי מוזכר במיוחד ההכרזה במרץ על עיכוב רב-שנתי באספקת מערכות הגנה אווירית פטריוט לשווייץ. עבור אירופה זה היה דוגמה כואבת: אפילו שותפים עשירים ויציבים של ארה”ב כבר לא יכולים להיות בטוחים שיקבלו מערכות קריטיות בזמן.

על רקע זה גברו החששות שתמיכת אוקראינה עשויה להצטמצם עוד יותר. במיוחד לאחר ההגבלה הקודמת של הסיוע האמריקאי תחת טראמפ.

אירופה שוב מדברת על הגנה עצמאית

המלחמה נגד איראן החריפה את הסכסוך בין הבית הלבן לבעלי הברית האירופיים. טראמפ ביקר את המדינות האירופיות על סירובן להשתתף בפעולות התקפיות נגד טהראן ואיים בצמצום הנוכחות האמריקאית בנאט”ו.

עבור אירופה זה היה רגע של בהירות לא נעימה.

אם ארה”ב יכולה להתחיל מבצע גדול ללא התייעצויות מספיקות, לדרוש תמיכה ואז לאיים על בעלי ברית על זהירותם, אז המודל הביטחוני הקודם כבר לא נראה אמין. פוליטיקאים ואנליסטים אירופיים רבים הגיעו למסקנה שלאחר סיום הסכסוך במזרח התיכון, היחסים עם וושינגטון כבר לא יחזרו למצבם הקודם.

השיחה על אוטונומיה אסטרטגית של אירופה הפכה משגרה ביורוקרטית ישנה לשאלה מעשית.

המדינות האירופיות מדברות יותר ויותר על הצורך להגן על האינטרסים שלהן בעצמן, להשקיע יותר בהגנה ולהשתתף באופן פעיל יותר בייצוב המצב במזרח התיכון. בין ההצעות – יצירת פורמט חדש של משא ומתן על ביטחון אזורי בהשתתפות לא רק מדינות אירופה, אלא גם מדינות המפרץ הפרסי, איראן, וכן שותפים אסיאתיים חשובים, כולל הודו, יפן ודרום קוריאה.

זה לא אומר שאירופה מוכנה להחליף את ארה”ב כבר מחר.

אבל המגמה ברורה: האמון בהבטחות האמריקאיות נחלש. התקפות מוצלחות של איראן על מדינות המפרץ הפרסי, למרות הנוכחות הצבאית האמריקאית באזור, הגבירו את התחושה שאפילו בסיסי ארה”ב כבר לא מהווים הגנה מוחלטת.

עבור ישראל המסקנה גם כן לא פשוטה.

מצד אחד, ארה”ב נשארת בעלת ברית אסטרטגית מרכזית של ישראל. ללא התמיכה האמריקאית אי אפשר לדמיין את הארכיטקטורה הביטחונית הנוכחית במזרח התיכון. מצד שני, המלחמה הראתה: אפילו בעלי ברית של ארה”ב מתחילים לפקפק ביציבות הקו האמריקאי, אם הוא תלוי ברצון הפוליטי של ממשל מסוים.

מה זה אומר עבור ישראל

ישראל לא יכולה לראות את הפיצול בין אירופה לוושינגטון כבעיה דיפלומטית רחוקה.

אם המחנה המערבי פחות מתואם, איראן מקבלת יותר מרחב לתמרון. אם אירופה מפקפקת בארה”ב, האסטרטגיה הכוללת ללחץ על טהראן מסתבכת. אם התעשייה הביטחונית האמריקאית עמוסה, עולות שאלות על מהירות אספקת מערכות הגנה אווירית, טילים, תחמושת וטכנולוגיות קריטיות.

ואם התמיכה באוקראינה מצטמצמת, רוסיה – שותפת איראן ואחת השחקניות המרכזיות בציר האנטי-מערבי החדש – מרוויחה.

לכן המלחמה של ארה”ב וישראל נגד איראן הפכה לא רק לאפיזודה צבאית. היא הראתה שהמערכת הביטחונית המערבית נכנסת לתקופה של שינוי עמוק.

לישראל במצב הזה חשוב לא רק לשמור על הברית עם ארה”ב, אלא גם לעבוד בקפידה רבה יותר עם אירופה, אוקראינה ומדינות האזור. יש צורך בקשרים מעשיים בהגנה אווירית, במאבק ברחפנים, בהגנה קיברנטית, בסנקציות, בביטחון אנרגטי ובמעקב אחר אספקת טכנולוגיות לאויבים.

השאלה המרכזית עכשיו היא לא מי תמך או לא תמך רשמית במבצע נגד איראן.

השאלה המרכזית היא האם המערב יוכל לפעול כמערכת אחת, כאשר נגדו כבר פועלת רשת של איומים קשורים: איראן, רוסיה, קבוצות פרוקסי, סחיטה אנרגטית, התקפות על נתיבי ים ולחץ על אוקראינה.

עבור ישראל זו לא דיון אקדמי. זו שאלה של ביטחון המדינה, יציבות הבריתות והיכולת לראות מראש היכן המשבר הבא במזרח התיכון עשוי לפגוע לא רק בתל אביב או חיפה, אלא גם בקייב, ורשה, ברלין, לונדון ווושינגטון.