הקרמלין מחשב שלושה תרחישים למלחמה נגד אוקראינה: מהסכסוך המתמשך ועד לאיום על מדינות הבלטיות

במוסקבה שוקלים לפחות שלושה תרחישים להמשך התפתחות המלחמה נגד אוקראינה, ורק אחד מהם מאפשר הקפאת קו החזית. על כך, על רקע המשך הלחימה, סיפר ראש המרכז למאבק בדיסאינפורמציה של מועצת הביטחון הלאומית של אוקראינה, אנדריי קובאלנקו. עצם הצגת השאלה חשובה כבר משום שהיא מראה: בקרמלין לא חושבים על שלום אמיתי, אלא על צורות שונות של המשך הלחץ – צבאי, פוליטי ומידע.

לקהל הישראלי זו אינה דיון מזרח-אירופי מופשט. אם אחד מהתרחישים הרוסיים אכן מניח מעבר ממלחמה נגד אוקראינה ללחץ היברידי על מדינות נאט”ו לקראת שנת 2028, אז מדובר כבר בארכיטקטורה רחבה יותר של איומים.

וכאשר התוקף בודק בו זמנית את החזית, התעמולה, הרחפנים, הקבוצות החבלניות והנושא של “הגנת הרוסים”, זה מתחיל להזכיר את ההיגיון המוכר של הסלמה הדרגתית, שגם במזרח התיכון יודעים לקרוא ללא אשליות מיותרות.

אילו שלושה תרחישים, לפי דברי קובאלנקו, שוקל הקרמלין

לפי דברי אנדריי קובאלנקו, בקרמלין מחשבים כעת לפחות שלושה תרחישים להתפתחות המלחמה. התרחיש הראשון – המשך הלחימה נגד אוקראינה לפחות עד שנת 2028. ההימור בו נעשה על הצלחת הקמפיין ההתקפי באביב-קיץ, אך גם במודל זה, כפי שמצוין, לרוסיה יהיה קשה להסתדר ללא גיוס נוסף.

זהו פרט חשוב.

הוא מראה שגם עם כל הרטוריקה הצבאית, למוסקבה יש מגבלות מבניות. מלחמה ארוכה דורשת לא רק נשק ותעמולה, אלא גם חידוש מתמיד של משאבי אנוש. כלומר, השיחה על מלחמה עד שנת 2028 אינה רק פנטזיה על התקפה אינסופית, אלא תרחיש שנוגע ליציבות הפנימית של רוסיה עצמה.

האפשרות השנייה – נסיגה הדרגתית להפסקת אש והקפאת המלחמה. אך גם כאן, לפי התיאור, לא מדובר בהבנה מחודשת של התוקפנות, אלא בניסיון לעצב הפסקה בצורה נוחה למוסקבה. זו הסיבה שהתעמולה הרוסית, כפי שטוענים, כבר מכינה חלקית את הקהל למהלך כזה, על ידי הפצת טענות שפוטין כביכול לא מעודכן במצב האמיתי בחזית, והמבוי הסתום נוצר בגלל שקרי הגנרלים.

מהלך מידע כזה מוכר היטב.

כאשר המשטר רוצה לשמור על פניו, הוא לעיתים קרובות מתחיל להטיל את האחריות כלפי מטה בהיררכיה – על הסביבה, הצבא, המבצעים, “דיווחים שגויים”. זה מאפשר לא להכחיש את הבעיה לחלוטין, אך גם לא להכיר באשמה האסטרטגית שלו.

מדוע התרחיש השלישי נראה במיוחד מסוכן

התרחיש השלישי, שהוצג על ידי קובאלנקו, מניח את המשך המלחמה נגד אוקראינה עם מעבר לאחר מכן לעימות היברידי עם נאט”ו לקראת שנת 2028. בין המטרות הפוטנציאליות במקרה כזה מוזכרות מדינות הבלטיות, והפורמט של הפעולות עשוי לכלול התקפות רחפנים וחדירת קבוצות חבלניות-מודיעיניות קטנות.

כאן ההערכה האוקראינית יוצאת הרבה מעבר לחזית האוקראינית עצמה.

אם תרחיש זה תואם אפילו חלקית את המחשבות האמיתיות במוסקבה, אז הקרמלין רואה את המלחמה לא כקמפיין נפרד נגד אוקראינה, אלא כקשת ארוכה של לחץ על כל האגף המזרחי של אירופה. ואז החזית האוקראינית הופכת רק לשלב הראשון והגדול ביותר בתוכנית רחבה יותר.

לישראל יש משמעות נפרדת. החברה הישראלית יודעת היטב שתקיפה היברידית לעיתים רחוקות מתחילה בפלישה מלאה. לעיתים קרובות הכל מתנהל אחרת: תחילה זעזוע מידע, לאחר מכן פרובוקציות, לאחר מכן מכות מוגבלות, לאחר מכן בדיקת תגובה, ורק אז – ניסיון להעביר את המשבר לשלב חדש.

כיצד רוסיה עשויה להכין את הקרקע להסלמה חדשה

לפי דברי קובאלנקו, כבר כעת רוסיה מכינה עילות מידע, שיכולות בעתיד לשמש כהצדקה להרחבת הלחץ. בין הנושאים הללו מוזכרים “מפעלי נשק” במדינות נאט”ו, וכן סיפורים על שימוש במרחב האווירי של מדינות הבלטיות להתקפות רחפנים אוקראיניים.

זה נראה כהכנה טיפוסית של נרטיב.

תחילה מושלכת רעיון, לאחר מכן הוא חוזר על עצמו פעמים רבות דרך פלטפורמות נאמנות, לאחר מכן הוא מתמלא בפרטים, ולאחר מכן מתחיל להיתפס כסיבה טבעית לכאורה לפעולות תגמול. כך נבנית מסך עשן פוליטי לפני סבב נוסף של תוקפנות.

בנפרד, נושא נרווה מושך תשומת לב. אזכור העיר האסטונית הזו בהקשר כזה אינו מקרי: מוסקבה אוהבת באופן מסורתי לחפש אזורים שבהם ניתן לספקולציות על נושא האוכלוסייה דוברת הרוסית, הזיכרון ההיסטורי ו”הגנת בני המולדת”. דרך עלילות כאלה, הקרמלין ניסה במשך שנים רבות להכשיר התערבות בענייני המדינות השכנות.

בנוסף, ברוסיה מרחיבים את הסמכויות הפורמליות לשימוש בצבא בחו”ל בתואנה של הגנה על אלה שיוכרזו שם כ”רוסים נרדפים”. זהו קשר משפטי-תעמולתי מסוכן. תחילה נוצר דימוי של איום, לאחר מכן מובא לו בסיס פסאודו-משפטי, ורק לאחר מכן מופיעה האפשרות ל”מבצע אפור”, שניתן להציגו כהכרחי.

חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר כזה עשויים לראות באזהרת קובאלנקו לא כהצהרה רגשית, אלא כאות חשוב: רוסיה ממשיכה לחשוב במונחים של מלחמה ממושכת, שבה הכנה מידע ולחץ צבאי הולכים יד ביד, ואוקראינה נותרת רק כמרכזית, אך לא בהכרח כיעד האחרון של המכה.

האם אפשרי שלום אמיתי בהיגיון כזה

על רקע זה, השאלה על שלום נשמעת במיוחד קשה. פורמלית, אחד מהתרחישים אכן מניח הפסקת אש והקפאת החזית. אך למעשה, גם אפשרות זו אינה אומרת על ויתור הקרמלין על עצם רעיון המלחמה ככלי מדיניות.

זה, אולי, המסקנה העיקרית.

מוסקבה יכולה לשנות את הקצב, הצורה, העוצמה והרטוריקה הציבורית. היא יכולה להעמיד פנים שהיא מחפשת הפסקה, להאשים את הגנרלים, להתלונן על הנסיבות או לבדוק נוסחאות דיפלומטיות. אך אם במקביל נשמרים תרחישים של מלחמה ממושכת ותוקפנות היברידית נגד נאט”ו, אז לדבר על שלום אמיתי מוקדם מדי.

אוקראינה בתמונה כזו נותרת לא רק כקורבן של הפלישה הנוכחית, אלא כמחסום שמונע מרוסיה לעבור לשלב הבא של הלחץ. זו הסיבה שבאומדן המקורי נשמעת המחשבה שרק הכוחות המזוינים של אוקראינה כעת לא מאפשרים לקרמלין לממש תוכניות רחבות יותר.

מדוע הנושא הזה חשוב לישראל

לקורא הישראלי כל זה חשוב לא רק בגלל אוקראינה כשלעצמה. כאן נראית לוגיקה אוניברסלית של כוח רוויזיוניסטי, שאינו עוצר במשבר אחד, אלא מחפש כל הזמן הזדמנויות חדשות להרחיב את חוסר היציבות, לבדוק את הנקודות החלשות של היריבים ולהשתמש בהפסקות רק להכנת הצעד הבא.

ישראל יודעת היטב את מחיר ההרגעה העצמית.

כאשר התוקף מתחיל לעבוד בו זמנית דרך הצבא, שירותי הביטחון, קבוצות חבלניות, לחץ פסיכולוגי ומבנים מידע, נאיבי לקוות שהפסקה טקטית אחת תהפוך אוטומטית לשלום אסטרטגי. לכן ההערכות האוקראיניות של שלושת התרחישים הקרמליניים מעניינות את ישראל לא רק כחדשות מהחזית האירופית, אלא גם כספר לימוד על איך משטרים אוטוריטריים מודרניים מתכננים עימות ארוך.

אם נצא מההיגיון המתואר, השאלה הריאליסטית ביותר כיום אינה “האם הקרמלין רוצה שלום”, אלא “איזו צורת מלחמה הוא רואה ככדאית עבורו בשלב הבא”. ומן התשובה לשאלה זו תלוי במידה רבה לא רק עתידה של אוקראינה, אלא גם רמת הסיכון לכל אירופה בשנים הקרובות.