יוסיפ זיסלס, נשיא משותף של הוועד של אוקראינה, מתח ביקורת על החוק נגד אנטישמיות: מדוע הצעד החדש של קייב עורר שאלות

אוקראינה עשתה צעד פורמלי, שלכאורה צריך להיראות חד משמעי חזק ונכון: הנשיא וולודימיר זלנסקי חתם על חוק המכניס אחריות פלילית על גילויי אנטישמיות. עבור הקהל הישראלי, החדשות עצמן נשמעות משמעותיות. כל מדינה שמקבעת בנפרד את ההגנה על הקהילה היהודית, בדרך כלל מצפה לא רק לאפקט פנימי, אלא גם לאות חיצוני – כלפי ישראל, ארגונים יהודיים בעולם ושותפים אירופיים. אבל במקרה זה, החשוב ביותר לא היה בעצם החתימה, אלא בתגובתו של אדם שצופה בנושא זה מבפנים של החיים היהודיים באוקראינה במשך עשרות שנים. זו הסיבה לכך שהראיון של יוסיפ זיסלס מ-17 באפריל 2026 ראוי לקריאה הרבה יותר מעמיקה מאשר החדשות היבשות על החוק החדש.

יוסיפ סמואילוביץ’ זיסלס – פעיל ציבור אוקראיני ודיסידנט ממוצא יהודי, פעיל בתנועה היהודית האוקראינית, נשיא משותף של הוועד האוקראיני, סגן נשיא קונגרס הקהילות הלאומיות של אוקראינה.

בהופעתו, זיסלס לא ניסה לשחק את האינטונציה החגיגית.

להפך, הוא הציע למעשה ניתוח קשה ומפוכח: הנורמה שנחתמה, לפי הערכתו, נראית יותר כמעשה פוליטי וסמלי מאשר כלי הגנה שעובד באמת. עבור ישראל זה חשוב במיוחד, כי בתפיסה הישראלית נושאים כאלה כמעט תמיד נבחנים דרך התוצאה המעשית. לא רק אם החוק התקבל, אלא האם הוא יעבוד, את מי הוא באמת יגן, איך תשתנה הפרקטיקה המשפטית והאם הניסוח היפה לא יהפוך להצהרה ריקה.

מדוע החדשות עצמן נשמעות חזקות, אך מבחינה תוכנית מעוררות שאלות

ברמת הכותרות הכל נראה פשוט: באוקראינה הופיעה אחריות פלילית נפרדת על גילויי אנטישמיות.

לצופה חיצוני זה עשוי להיראות כסימן לבגרות המדינה, במיוחד על רקע המלחמה, תשומת הלב הבינלאומית המתמדת והדיונים המורכבים על זיכרון, זהות וזכויות מיעוטים. אבל זיסלס בראיון מיד משנה את המוקד: הבעיה, לדבריו, אינה באיך שהחוק נשמע, אלא עד כמה הוא בר-קיימא מבחינה משפטית.

הוא מזכיר שמדובר לא במערכת הגנה חדשה עקרונית, אלא בתוספת לסעיף קיים כבר בקוד הפלילי, שעסק גם קודם בהסתה לשנאה לאומית, גזעית ודתית. כעת נוספו לטקסט מילים על גילויי אנטישמיות. פורמלית זה הופך את ההגנה על הקהילה היהודית ליותר ברורה. אבל כאן מתחיל הספק העיקרי: אם הסעיף הבסיסי כמעט לא עבד במשך עשרות שנים כמנגנון יעיל, מדוע תוספת חדשה אחת צריכה לשנות פתאום את המציאות.

זיסלס מדבר על כך בצורה ישירה ביותר. לדעתו, הנורמה נשארת חלשה, לא משכנעת מבחינה משפטית ולא מותאמת היטב ליישום מעשי. יתר על כן, הוא מדגיש שהסעיף עצמו במתכונתו הנוכחית מעורר שאלות כבר זמן רב, ובאוקראינה כבר נדונים שינויים רחבים יותר בקוד הפלילי, שבהם המבנה הקיים עשוי להיבחן מחדש באופן משמעותי. במילים אחרות, המדינה חותמת על מה שבעתיד הנראה לעין עשוי להיכתב מחדש.

עבור הקורא הישראלי זה מיד מעורר אסוציאציה מובנת: אם המערכת מתכוננת לבדיקה מחדש, אזי המחווה הנוכחית מכוונת במידה רבה לאפקט פוליטי מיידי.

מדוע זיסלס לא רואה באוקראינה מדינה אנטישמית

זה אולי התזה החשוב ביותר ובו זמנית הכי לא נוח לכותרות רועשות בכל הראיון.

יוסיפ זיסלס למעשה הורס את הלוגיקה שבה קבלת חוק כזה מתפרשת אוטומטית כתשובה לגל חריף כלשהו של אנטישמיות. הוא אומר את ההפך: לפי הערכתו, אוקראינה היום אינה מדינה אנטישמית, ורמת גילויי האנטישמיות שם מינימלית לפי אמות מידה אירופיות.

עבור ישראל, לתזה זו יש ערך מיוחד. בשדה הציבורי הישראלי, נושא האנטישמיות במזרח אירופה כמעט תמיד מתעטף בשכבות רגשיות והיסטוריות. אבל אם אחד הנציגים המוכרים ביותר של החיים הציבוריים היהודיים באוקראינה טוען שאוקראינה הנוכחית אינה נושאת את המוניטין של מדינה אנטישמית, אי אפשר להתעלם מכך. במיוחד כשהוא מגבה את עמדתו לא רק בהערכה אישית, אלא גם בהפניה למחקרים סוציולוגיים רב-שנתיים, לפיהם היהודים באוקראינה נמצאים באזור קבלה ציבורית יחסית טובה.

זה לא אומר שהבעיה לא קיימת בכלל. זה אומר משהו אחר: בין התמונה האמיתית לבין העיצוב הפוליטי של הנושא יש פער ניכר. אם רמת האיום נמוכה, והחוק מוצג כצעד כמעט היסטורי, עולה שאלה טבעית – למי בדיוק מופנה האות הזה. לחברה האוקראינית, שבה הבעיה לא נראית דומיננטית? לאירופה? לישראל? או לכולם יחד?

המבט הישראלי: האם זה צעד לקראת העולם היהודי או מחווה פוליטית

עבור הקהל הישראלי הנושא מעניין לא רק מבחינת החוק. כאן חשוב ההקשר של היחסים בין אוקראינה, ישראל והמבנים היהודיים הגלובליים.

בראיון זיסלס מעריך בצורה קרה למדי גם את האפקט האפשרי הזה. הוא אומר במפורש שחתימת החוק, ככל הנראה, כמעט ולא תשנה את התדמית הבינלאומית של אוקראינה ולא תהווה נקודת מפנה בדיאלוג שלה עם ישראל או עם הארגונים היהודיים העולמיים.

זה נשמע קשה, אבל הגיוני. ישראל, כמו רוב המוסדות היהודיים הרציניים, רגילה להעריך לא מחוות, אלא מגמות יציבות. אם באוקראינה כבר מזמן לא תופסים את האנטישמיות כקו מדיני מערכתי, אזי הבהרה נפרדת בסעיף פלילי לא תעשה מהפכה. זה עשוי להיות מצוין, אולי אפילו באופן חיובי, אבל לא יהפוך לגורם שמשנה באופן מהותי את היחס למדינה.

בדיוק במקום הזה עולה משמעות פוליטית רחבה יותר. עבור קייב עכשיו חשוב מאוד להראות לעולם המערבי ובמיוחד לאירופה שאוקראינה נעה לכיוון מדינה חוקית, כוללת, אירופית. הדגמה כזו מובנת. אבל זיסלס מזהיר: הבעיה היא שחיקוי תנועה לאירופה והתקרבות אמיתית לסטנדרטים אירופיים – אינם אותו דבר. לחתום על חוק זה קל. להבטיח את ניסוחו הנכון, יישומו השקוף והאמון במוסדות – הרבה יותר קשה.

במובן זה, הסיפור עם החוק החדש הופך לחלק מעלילה רחבה יותר, שהקהל הישראלי מבין היטב. המזרח התיכון לימד את ישראל מזמן שסמליות פוליטית יכולה להיות רועשת, אבל דווקא האכיפה מראה מה באמת שווה המערכת. כאשר מדינה מצהירה על מאבק בשנאה, השאלה העיקרית תמיד אחת: האם זה יעבוד באופן שווה לכולם או יישאר נורמה ראוותנית.

מדוע החיפזון והמחבר של החוק גם הם חשובים

בראיון מועלה גם נושא מקור הצעת החוק עצמה. זיסלס מזכיר שהמסמך אינו חדש: הראדה העליונה קיבלה אותו כבר בפברואר 2022, והוא נחתם רק עכשיו. כבר זה הופך את הסיפור למוזר. אם הנורמה הייתה כל כך חשובה ועקרונית, מדוע היא שכבה ללא חתימה כמה שנים. אם לא הייתה נחיצות מכרעת, אז מדוע דווקא עכשיו היא נשלפה והוצגה כצעד אקטואלי.

זיסלס עצמו מציע כמה הסברים אפשריים: רגע קלנדרי, פסח, קשרי הנשיא עם נציגים דתיים, הרקע החיצוני הכללי. אבל העיקר הוא אחר. הוא לא תופס זאת כתוצאה של רפורמה מעמיקה ומתוכננת. יותר כצעד חפוז ובמידה רבה פופוליסטי, שנוח להציג בתקשורת החיצונית.

כאן מופיע גם אלמנט רגיש נוסף – דמותו של מחבר הצעת החוק, חבר הפרלמנט מקסים בוז’נסקי. בראיון שם זה מוזכר בהקשר שלילי ברור. עבור הקורא הישראלי זה חשוב לא כל כך בגלל האישיות עצמה, אלא בגלל העיקרון: האמון ביוזמה חקיקתית תלוי לא רק בטקסט, אלא גם במוניטין הפוליטי של מי שמקדם אותה.

אם החוק על נושא כה עדין קשור לדמות שנתפסת בחברה האוקראינית כמעוררת מחלוקת, זה אוטומטית מפחית את האמון במניעים של כל הסיפור.

וכאן נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה אחד מהצמתים המרכזיים של כל הנושא: החוק למאבק באנטישמיות יכול להיות רעיון מוסרי נכון, אבל בסביבה פוליטית עמוסה אפילו רעיון נכון הופך בקלות לכלי יחסי ציבור, להפגנת נאמנות למערב או לתמרון פוליטי פנימי. עבור הקהל היהודי בישראל זה לא אבסטרקציה, אלא לוגיקה מובנת ומוכרת: את דברי השלטון תמיד צריך לבדוק לפי איך בדיוק ונגד מי הם מיושמים אחר כך.

מה באמת חשוב לקהילה היהודית וליחסים של ישראל עם אוקראינה

אם נסיר את הרעש הפוליטי, יישאר השאלה החשובה ביותר: מה באמת עושה את חיי הקהילה היהודית בטוחים יותר. וכאן הראיון של זיסלס נותן תשובה שנראית כמעט אנטי-קלימקסית לתומכי חדשות רועשות. למעשה הוא אומר שהמפתח אינו במילים חדשות בקוד, אלא בשלטון החוק הפועל, באמון המוסדי וביכולת המדינה ליישם נורמות בעקביות ולא באופן סלקטיבי.

זה חשוב במיוחד על רקע המלחמה. אוקראינה חיה בתנאי לחץ עצום, וחלק ניכר מהמשאבים המדינתיים והציבוריים מופנים באופן אובייקטיבי להתנגדות לרוסיה.

בתנאים כאלה כל יוזמות חקיקה נוספות יכולות או להפוך לחלק ממודרניזציה משפטית אמיתית, או להתמוסס ברעש הפוליטי. זיסלס נוטה יותר לאפשרות השנייה. הוא אפילו מניח שנורמות מעורפלות כאלה עשויות לשמש לא רק למטרה הישירה שלהן, אלא גם ככלי לחץ על מתנגדים. עבור כל דמוקרטיה זהו אות אזהרה.

מנקודת המבט הישראלית יש כאן גם מסקנה עמוקה יותר. הערך האמיתי של אוקראינה עבור העולם היהודי היום נקבע לא לפי כמה פעמים בחוקיה מוזכר אנטישמיות בנפרד, אלא האם המדינה נשארת מרחב שבו החיים היהודיים נתפסים כחלק נורמלי מהחברה, שבו הזיכרון על ההיסטוריה היהודית אינו נדחק, וארגונים יהודיים יכולים לפעול בחופשיות. זה, ולא מחווה סימבולית בפני עצמה, מעצב את היחס לטווח הארוך.

מה זה אומר עבור הקורא הישראלי כרגע

לקהל הישראלי לא כדאי לתפוס את החדשות האלה באופטיקה שחור-לבן.

זו לא סיפור על כך שאוקראינה פתאום הפכה למדינה לדוגמה בנושאי מאבק באנטישמיות. אבל גם לא סיפור על כך שמתרחש משהו אנטישמי מדאיג שדורש תגובה דחופה. זה יותר דוגמה לאיך שבמפגש של מלחמה, פוליטיקה, תדמית בינלאומית ונושא רגישות היסטורית מופיעה החלטה שנראית יפה בסדר היום הרשמי, אבל מעוררת שאלות אצל נציגים מנוסים של הקהילה היהודית עצמה באוקראינה.

עבור ישראל יש בזה שיעור מועיל. ביחסים עם אוקראינה חשוב לשמור על שתי אופטיקות בו זמנית. הראשונה – כבוד למציאות שבה אוקראינה באמת לא נראית היום כמדינה עם אווירה אנטישמית מובהקת, לפחות לא כפי שזה מצויר לעיתים קרובות בתעמולה הרוסית. השנייה – זהירות כלפי מחוות פוליטיות נוחות מדי, שרוצים להמיר במהירות להון מוסרי בזירה הבינלאומית.

זו הסיבה לכך שהראיון של יוסיפ זיסלס מעניין לא כתגובה לתיקון משפטי צר אחד.

הוא מעניין כמבחן לבגרות השיחה על הנושא היהודי באוקראינה. לא דרך סיסמה, לא דרך פאתוס, לא דרך שבח אוטומטי לשלטון, אלא דרך שאלה לא נעימה אך הכרחית: החוק התקבל – ומה באמת ישתנה אחרי זה מחר, בעוד חודש ובעוד שנה. בתרבות הפוליטית הישראלית השאלה הזו תמיד הייתה המרכזית. ודווקא היא כאן נשארת ללא תשובה סופית.