שלושה מנהיגים, שלושה משברים ושאלה אחת — האם העולם יכול לנשום לרווחה לאחר עזיבתם של פוטין, טראמפ ונתניהו

הפוליטיקה העולמית נראית יותר ויותר לא כמערכת של הסכמות, אלא כתגובה שרשרת של החלטות אישיות של כמה מנהיגים. המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, משבר האמון בדמוקרטיה המערבית, הבידוד של ישראל, הפחד ממלחמה גדולה חדשה ועייפות הציבור מהפוליטיקאים שוב מעלים לראש סדר היום את השאלה על מחיר השלטון, שמחזיק יותר מדי זמן על פחד, קונפליקט ופילוג.

הסיבה לדיון החדש הייתה פרסום מ-17 במאי 2026 של הפרשן הבינלאומי The Guardian סיימון טיסדל. במרכז החומר — המחשבה שהירידה בהשפעתם של שלושת הפוליטיקאים, ולדימיר פוטין, דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, עשויה לשנות את האווירה הגלובלית ולהחזיר לחברות המערביות לפחות חלק מהביטחון.

העולם עייף ממנהיגים שלא נותנים מוצא מהמשבר

העצב המרכזי של הסיפור הזה — לא רק בשמות. מדובר בעייפות רחבה יותר מהפוליטיקה, שמבטיחה במשך שנים ביטחון, כוח וסדר, ובסופו של דבר מביאה מלחמה, דאגות כלכליות, בידוד בינלאומי ותחושת מבוי סתום.

לפי הנתונים שמביא החומר המקורי, סקר Pew Research Center בשנת 2025 ב-25 מדינות הראה: אנשים רבים רואים את האיומים הגדולים ביותר בארה”ב, רוסיה וסין. אבל התמונה האמיתית מורכבת יותר. עבור טורקיה, ישראל נשארת גורם מעצבן חשוב, עבור יוון — טורקיה, ובקנדה ארה”ב נתפסת בו זמנית גם כשותף מפתח וגם כמקור סיכון.

זו פרט חשוב לקהל הישראלי. ישראל חיה באזור שבו האמון בהבטחות בינלאומיות תמיד מוגבל, והמדיניות החוץ קשורה ישירות לביטחון המשפחה, העסק, הצבא, העולים וכל מערכת המדינה. לכן המשבר הגלובלי של המנהיגות עבור ישראל — לא נושא מופשט מהעיתונות הזרה, אלא חלק מהמציאות היומית.

דמוקרטיות מאבדות אמון, ורדיקלים מקבלים הזדמנות

במדינות המערב גובר התסכול של הבוחרים. אנשים רואים עליית מחירים, ויכוחים על הגירה, מלחמות, סיכוני אנרגיה, חולשת מוסדות בינלאומיים ומתחילים לחפש תשובות פשוטות במקום שבו מציעים אותן לרוב כוחות רדיקליים.

בחומר מוזכרים דירוגים נמוכים של מנהיגים מערביים: ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר, קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, נשיא צרפת עמנואל מקרון ודונלד טראמפ מתמודדים עם דרגות שונות של חוסר אמון. על רקע זה מתחזקים תנועות שמבטיחות “לשבור את המערכת”, אך לא תמיד מסבירות מה בדיוק יבנה במקומה.

כאן מופיע הטיעון המרכזי של טיסדל: השינוי עשוי להתחיל לא מאידיאולוגיה גדולה חדשה, אלא מהסתלקותם של אותם פוליטיקאים שהפכו לסמלים של המשבר הנוכחי.

פוטין, נתניהו וטראמפ: מדינות שונות, לוגיקה דומה של שלטון

במבט ראשון, שלוש הדמויות הללו שייכות לעולמות פוליטיים שונים. פוטין — דיקטטור שהתחיל מלחמה נגד אוקראינה והפך את רוסיה למערכת צבאית סגורה. נתניהו — ראש הממשלה הארוך ביותר בהיסטוריה של ישראל, שסביבו מתרכזים שאלות ביטחון, משפט, שחיתות, 7 באוקטובר ועתיד הדמוקרטיה הישראלית. טראמפ — פוליטיקאי אמריקאי שבונה שלטון על נאמנות אישית, לחץ על מוסדות וגיוס מתמיד של תומכיו דרך קונפליקט.

אבל בדבר אחד הם דומים: כל אחד מהם הפך לא רק למשתתף במשבר, אלא למגביר שלו.

רוסיה נחלשת, כי המלחמה הפכה למלכודת עבור הקרמלין עצמו

בחומר המקורי מצוין שלאחר תחילת הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה, שלטון פוטין הפך לפגיע יותר. הקרמלין ציפה לניצחון מהיר, אך קיבל מלחמה ממושכת, סנקציות, הוצאות גוברות, לחץ על הכלכלה והצורך המתמיד להסביר לחברה מדוע “המבצע המיוחד” הפך לשחיקה רבת שנים של המדינה.

אוקראינה לא רק עמדה, אלא גם הראתה יכולת להסתגל: רחפנים, פתרונות טכנולוגיים, מכות על לוגיסטיקה, גמישות הצבא ותמיכת השותפים הפכו לגורמים שהרסו את הדימוי של ניצחון רוסי בלתי נמנע.

עבור ישראל, הניסיון האוקראיני הזה חשוב במיוחד. מדינות קטנות ובינוניות שחיות ליד משטרים תוקפניים מסתכלות בקפידה על איך חולשת הדיקטטורה מתבטאת לא מיד, אלא דרך הכלכלה, הצבא, פחד האליטות והיכולת להודות בכנות בטעות.

חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת את הנושא הזה בדיוק בהקשר כזה: המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה מזמן הפסיקה להיות רק טרגדיה אוקראינית. היא הפכה למבחן עבור כל העולם — מי מוכן להגן על הכללים הבינלאומיים ומי מוכן להתמקח עם התוקפן עבור שקט זמני.

נתניהו מתקרב לצומת פוליטי

בישראל המצב שונה, אך המתח לא פחות. נתניהו נשאר דמות מרכזית בפילוג הפנימי: סביבו מתרכזות שאלות 7 באוקטובר 2023, אחריות הממשלה, רפורמת המשפט, המלחמה בעזה, היחסים עם ארה”ב, הבידוד הבינלאומי ועתיד הקואליציה השלטת.

לפי הלוגיקה של החומר המקורי, הבחירות הבאות עשויות להפוך למשאל עם בפועל על האמון בנתניהו. עבור חלק מהישראלים הוא נשאר פוליטיקאי מנוסה בביטחון. עבור אחרים — מנהיג שבתקופתו המדינה הגיעה למשבר הפנימי והחיצוני הקשה ביותר מזה שנים רבות.

הנושא של 7 באוקטובר נשאר כואב במיוחד. החברה עדיין דורשת תשובה ברורה: איך מדינה שנבנתה על רעיון הביטחון אפשרה אסון כזה? מדוע חקירה עצמאית הפכה לשאלה פוליטית? מי צריך לשאת באחריות — רק הצבא והשירותים החשאיים או גם ההנהגה הפוליטית?

על רקע זה כל מלחמה חדשה, כל כישלון במשא ומתן, כל שערורייה בינלאומית וכל הידרדרות ביחסים עם בעלי ברית מחזקים את התחושה שישראל צריכה לא רק אסטרטגיה צבאית, אלא גם חידוש האמון הפוליטי.

טראמפ שוב הופך את ארה”ב למקור של חוסר יציבות

טראמפ בקשר הזה חשוב לא רק כפוליטיקאי אמריקאי. ארה”ב נשארת בעלת הברית המרכזית של ישראל, שחקן מפתח בנאט”ו, ספקית הביטחון המרכזית לאוקראינה והכוח המרכזי של העולם המערבי. לכן חזרתו לשלטון או החלשת השפעתו משנה ישירות את החישובים בירושלים, קייב, בריסל, מוסקבה, טהרן ובייג’ינג.

החומר המקורי מדגיש: האויב המרכזי של טראמפ עשוי להיות הוא עצמו. הכלכלה, הלחץ על בעלי ברית, סכסוכי סחר, אהדה למנהיגים אוטוריטריים, סגנון ניהול גס וזלזול במגבלות מוסדיות הופכים אותו לא רק לדמות חזקה עבור תומכיו, אלא גם למקור מתמיד של חוסר יציבות.

אם הרפובליקנים יאבדו שליטה על הקונגרס בבחירות הביניים, השפעת טראמפ עשויה להצטמצם בחדות. עבור אוקראינה זה היה אומר סיכוי לתמיכה יותר צפויה. עבור ישראל — חזרה למודל אמריקאי יותר מוכר של פוליטיקה, שבו היחסים עם בעלי ברית לא תלויים כל כך בעסקה אישית של מנהיג אחד.

מה ישתנה אם התקופה הפוליטית הזו באמת תסתיים

השאלה החשובה ביותר — לא אם המנהיגים האלה יעזבו. במוקדם או במאוחר כל פוליטיקאי עוזב. השאלה היא אחרת: מה יישאר אחריהם והאם העולם יוכל לצאת מהלוגיקה של משבר מתמיד.

אחרי פוטין רוסיה לא תהפוך לדמוקרטית באופן אוטומטי. המערכת הרפרסיבית, כוחות הביטחון, התעמולה והחשיבה האימפריאלית לא ייעלמו ביום אחד. אבל אפילו שליט חדש קשה בקרמלין עשוי להיאלץ לעצור את המלחמה אם יבין שהמשך הקונפליקט הורס את רוסיה עצמה.

אחרי נתניהו ישראל גם לא תקבל פתרון מיידי לכל הבעיות. חמאס לא ייעלם בגלל שינוי בממשלה, איראן לא תפסיק להיות איום, והשאלה הפלסטינית לא תתמוסס באוויר. אבל אפשרית אווירה פוליטית אחרת: יותר אחריות, פחות תלות אישית של המערכת במנהיג אחד, יותר מרחב לחקירה פנימית ושיקום האמון בין המדינה לחברה.

אחרי טראמפ ארה”ב גם לא תהפוך לדמוקרטיה אידיאלית ללא פילוג. החברה האמריקאית תישאר מחולקת, והפופוליזם לא ייעלם. אבל החלשת השפעתו עשויה להחזיר לבעלי ברית את התחושה שוושינגטון פועלת שוב כמוסד ולא כפרויקט אישי של אדם אחד.

למה זה חשוב דווקא לישראל

ישראל נמצאת בנקודה שבה אי אפשר להפריד יותר בין משברים חיצוניים ופנימיים. המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה משפיעה על מאזן הכוחות בין מוסקבה, טהרן והבירות המערביות. המדיניות של ארה”ב משפיעה על הסיוע הצבאי, ההגנה הדיפלומטית וההסכמים האזוריים. החלטות ממשלת ישראל משפיעות על היחסים עם התפוצות, אירופה, אוקראינה, מדינות ערב והאזרחים שלה.

לכן הסוף האפשרי של תקופת פוטין, טראמפ ונתניהו — זה לא רק נוסחה נוחה לכותרת. זה שיחה על האם העולם יוכל לצאת מתקופה שבה הפוליטיקה נבנית יותר מדי על פחד, שלטון אישי, טראומה לאומית וגיוס אינסופי נגד האויב.

עבור ישראל, תפנית כזו הייתה משמעותה הצורך להגדיר את עצמה מחדש: כמדינת ביטחון, כדמוקרטיה, כבעלת ברית של אוקראינה, כמדינת העם היהודי וכחברה שצריכה לדעת להתווכח, אבל לא להרוס את עצמה מבפנים.

סיום התקופה הזו עדיין לא הגיע. אבל אם שלוש הדמויות הפוליטיות, כל אחת בדרכה, שמחזיקות את העולם במצב של מתח, באמת יאבדו את השלטון או ההשפעה, האווירה הגלובלית עשויה להשתנות מהר יותר ממה שנראה.