האו”ם כלל לראשונה את כוחות הביטחון הרוסיים ב’רשימה השחורה’ בשל אלימות מינית במלחמה נגד אוקראינה

מה קרה ב-29 במאי 2026

האו”ם לראשונה כלל באופן רשמי את הכוחות המזוינים והמבנים הכוחניים של רוסיה ברשימה השנתית של הצדדים החשודים בביצוע או באחריות לאלימות מינית בתנאי סכסוך מזוין. מדובר בדוח האחרון של המזכיר הכללי של האו”ם על אלימות מינית הקשורה לסכסוך, שבו מוקדש פרק נפרד לבלוק האוקראיני ולפשעים נגד שבויים ואזרחים מוחזקים.

עבור אוקראינה זה לא רק שורה נוספת במסמך בינלאומי. זהו תיעוד של מה שקייב, פעילי זכויות אדם, שבויים לשעבר, משפחות מוחזקים והנציב האוקראיני דמיטרי לובינץ מדברים עליו כבר שנים: אלימות מינית במערכת ההחזקה הרוסית אינה משמשת כהפרזה מקרית, אלא כצורת עינוי, השפלה ולחץ.

לפי הנתונים המובאים בדוח, האו”ם הצליח לאמת 310 מקרים של אלימות מינית הקשורה לסכסוך נגד שבויים אוקראינים ואזרחים מוחזקים. מקרים אלו נוגעים הן לשטח רוסיה והן לשטחים הכבושים זמנית של אוקראינה. רוב הנפגעים, לפי הדיווח, הם גברים.

מדוע הניסוח הזה חשוב לאוקראינה ולישראל

לקהל הישראלי בחדשות אלו יש כמה רמות. הראשונה – אנושית: מדובר באלימות נגד שבויים ואזרחים, במקומות החזקה סגורים, בעינויים שקשה לעיתים להוכיח בדיוק משום שהפושעים שולטים בגישה, במסמכים, בעדים ובשורדים עצמם.

הרמה השנייה – משפטית. הכללה ברשימת האו”ם אינה מחליפה משפט ואינה מהווה גזר דין. אך זהו אות בינלאומי חשוב: מערכת האו”ם מכירה בכך שהנתונים שנאספו מצביעים על דפוס מתמשך ולא על אפיזודות נפרדות.

הרמה השלישית – פוליטית. רוסיה מנסה במשך שנים למכור לעולם את גרסתה למלחמה, שבה היא כביכול “מגנה” על אנשים. אך דוחות כאלה מוציאים מהמבנה הזה את המרכיב המרכזי – המסכה המוסרית. כאשר במסמך בינלאומי מדובר על אלימות מינית נגד שבויים ואזרחים, השיחה כבר לא יכולה להצטמצם לניסוחים דיפלומטיים.

מה בדיוק אומר הנציב האוקראיני

דמיטרי לובינץ כינה את הכללת הכוחות המזוינים והמבנים הכוחניים של רוסיה ברשימת האו”ם כהכרה בינלאומית חשובה באחריות הפדרציה הרוסית לפשעים כאלה. הוא הדגיש כי מדובר לא במקרים נפרדים, אלא בפרקטיקה מכוונת של עינויים, טרור פסיכולוגי והשפלה של שבויים אוקראינים ואזרחים.

הנציב גם הצהיר על הצורך בגישה מיידית וחסרת מכשולים של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ומשימות האו”ם לכל מקומות ההחזקה של שבויים אוקראינים ואזרחים.

זהו רגע מפתח. כל עוד המבנים הבינלאומיים אינם יכולים להיכנס באופן קבוע לבתי הכלא הרוסיים, למושבות, למתקני מעצר ולמקומות החזקה לא רשמיים, התמונה המלאה נשארת מוסתרת. האו”ם מציין במפורש כי הרשויות הרוסיות מגבילות באופן שיטתי את הגישה של מנגנוני המעקב הבינלאומיים, וזה מפריע לקבוע את היקף הפשעים האמיתי.

פרט שאי אפשר לאבד: רוב הנפגעים הם גברים

בנושא האלימות המינית במלחמה, תשומת הלב הציבורית מתמקדת לעיתים קרובות באופן אוטומטי בנשים ובילדים. זה מובן, אך המקרה האוקראיני מציג תמונה רחבה וכבדה יותר.

במקומות ההחזקה הרוסיים, לפי נתוני פעילי זכויות אדם ומבני האו”ם, הופעלה אלימות מינית גם נגד גברים – בעיקר נגד שבויים, בני ערובה אזרחיים, אנשים שהכוחות הכובשים ראו בהם איום או כנושאי זהות אוקראינית. מדובר בעינויים, איומים, כפייה להתפשט, השפלה וצורות אחרות של אלימות המכוונות לא רק לגוף אלא גם לנפש האדם.

עבור חדשות ישראל – Nikk.Agency הנושא הזה חשוב גם משום שבישראל מבינים היטב את ערך העדויות, המסמכים והתיעוד הבינלאומי של פשעים. אם לא נקרא לפשע בשמו, קל יותר להכחיש אותו. אם לא נחקור אותו, הוא הופך לחלק ממערכת של חוסר ענישה.

מדוע 310 מקרים אינם מספר סופי

המספר 310 אינו מציין את ההיקף המלא. אלו רק המקרים שהאו”ם הצליח לבדוק לפי הסטנדרטים שלו.

במציאות, ייתכן שיש הרבה יותר מקרים כאלה. הסיבות ברורות: גישה סגורה למוחזקים, פחד של הנפגעים, סטיגמה, חוסר קשר עם המשפחות, העברת אנשים בין מוסדות וסירוב הצד הרוסי לאפשר למתבוננים בינלאומיים להיכנס למקומות שבהם ייתכן שהתרחשו פשעים כאלה.

זו הסיבה שהצד האוקראיני דורש לא רק הצהרות פוליטיות, אלא גם צעדים מעשיים: לחץ על רוסיה, גישה לשבויים, תיעוד, חילופי מידע והמשך הבאת האחראים לדין.

מה צריך לקרות הלאה

הכללה ב”רשימה השחורה” של האו”ם אינה עוצרת את הפשעים באופן אוטומטי. היא יוצרת בסיס ללחץ נוסף.

כעת השאלה היא האם המוסדות הבינלאומיים יוכלו לעבור מתיעוד לפעולה: להשיג גישה למקומות ההחזקה, להרחיב את מנגנוני החקירה, לתמוך בשורדים, להעביר ראיות להליכים משפטיים עתידיים ולא לאפשר לרוסיה להסתיר פשעים מאחורי דלתות סגורות של מערכת הכליאה והכוח שלה.

עבור אוקראינה זהו חלק ממאבק רחב יותר על האמת על המלחמה. עבור ישראל – תזכורת שפשעי מלחמה, טרור נגד אזרחים, אלימות נגד שבויים וניסיונות למחוק את כבוד האדם לא צריכים להפוך ל”אזור אפור” של הפוליטיקה העולמית.

כאן נגמר השפה הדיפלומטית. נותרת השאלה הפשוטה: האם להכרה הבינלאומית תהיה המשך בדמות אחריות.