גרמניה לא עברה למועצת הביטחון של האו”ם: כיצד התמיכה באוקראינה ובישראל הפכה למחיר דיפלומטי של ברלין

גרמניה ספגה תבוסה דיפלומטית נדירה וכואבת באו”ם. ב-3 ביוני 2026, העצרת הכללית של האומות המאוחדות בחרה חמישה חברים חדשים שאינם קבועים במועצת הביטחון לשנים 2027–2028, וברלין לא הצליחה לקבל מקום מקבוצת מדינות מערב אירופה ואחרות.

למדינה שטענה במשך שנים רבות לתפקיד אחד המגנים העיקריים של הסדר הבינלאומי, זה לא היה רק הצבעה לא מוצלחת. זהו מכה למוניטין המדיני של ממשלת הקנצלר פרידריך מרץ וסימן לכך שתמיכה באוקראינה, אחריות מיוחדת כלפי ישראל ומדיניות שנויה במחלוקת במזרח התיכון עשויות לעלות לגרמניה בקולות במדינות הדרום הגלובלי.

שר החוץ של גרמניה יוהאן ואדפול כינה את התוצאה “תבוסה מרה”. הוא קשר ישירות את הכישלון לכך שגרמניה נוקטת עמדה נוקשה בתמיכה באוקראינה, וכן לכך שברלין שומרת על קו אחריות מיוחד כלפי ישראל. לדבריו של שר החוץ, רוסיה לא רצתה לראות קול כזה במועצת הביטחון וניהלה קמפיין נגד המועמדות הגרמנית.

מה קרה באו”ם ולמה גרמניה הפסידה

מועצת הביטחון של האו”ם מורכבת מ-15 מדינות: חמישה חברים קבועים עם זכות וטו – ארה”ב, בריטניה, צרפת, סין ורוסיה – ועשרה חברים שאינם קבועים, הנבחרים לתקופה של שנתיים לפי קבוצות אזוריות.

ב-3 ביוני 2026, העצרת הכללית בחרה חמש מדינות שייכנסו למועצת הביטחון ב-1 בינואר 2027. מקבוצת מערב אירופה ואחרות התמודדו גרמניה, פורטוגל ואוסטריה על שני מקומות.

ניצחו פורטוגל ואוסטריה.

פורטוגל קיבלה 134 קולות, אוסטריה – 131, גרמניה – רק 104. כדי להיבחר היה צורך להשיג 127 קולות. כלומר, ברלין לא רק הפסידה למתחרים, אלא הייתה נמוכה משמעותית מסף המעבר.

זה כואב במיוחד כי גרמניה כבר הייתה שש פעמים חברה שאינה קבועה במועצת הביטחון של האו”ם ולא הפסידה בעבר בבחירות כאלה. הפעם, מעמד של מעצמה אירופית גדולה, אחד התורמים הפיננסיים הגדולים ביותר לאו”ם ושחקן מפתח באיחוד האירופי לא עזר.

חמש המדינות שנבחרו – אוסטריה, פורטוגל, קירגיזסטן, טרינידד וטובגו וזימבבואה – יתחילו לעבוד במועצת הביטחון ב-1 בינואר 2027 ויתפסו מקומות עד 31 בדצמבר 2028. הן יחליפו את דנמרק, יוון, פקיסטן, פנמה וסומליה.

מי נכנס למועצת הביטחון במקום גרמניה

מקבוצת מערב אירופה עברו פורטוגל ואוסטריה. עבור ברלין זהו החלק הכי לא נעים של ההצבעה, כי התבוסה התרחשה לא במרוץ בינלאומי מופשט, אלא בתוך קבוצת בעלי ברית ושותפים.

קירגיזסטן קיבלה מקום מהאזור האסיאתי-פסיפי. עבור המדינה זהו אירוע היסטורי: קירגיזסטן נבחרה לראשונה כחברה שאינה קבועה במועצת הביטחון של האו”ם. בקבוצה זו ההצבעה הייתה תחרותית, קירגיזסטן עקפה את הפיליפינים לאחר מספר סבבים.

זימבבואה נבחרה מהקבוצה האפריקאית, טרינידד וטובגו – ממדינות אמריקה הלטינית והקריביים.

חמשת החברים שאינם קבועים הנוספים – בחריין, קולומביה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לטביה וליבריה – שומרים על המנדט לשנים 2026–2027. הם נבחרו קודם לכן וימשיכו לעבוד יחד עם החברים החדשים במועצת הביטחון.

עבור אוקראינה וישראל ההצבעה הזו חשובה לא רק כסיפור פנימי גרמני. הרכב מועצת הביטחון משפיע על הרקע הדיפלומטי סביב מלחמות, סנקציות, החלטות, שאלות הומניטריות, חקירות וניסוחים שמשמשים לאחר מכן בפוליטיקה הבינלאומית.

למה ברלין מקשרת את התבוסה לאוקראינה, ישראל ורוסיה

יוהאן ואדפול לאחר ההצבעה למעשה הודה: גרמניה שילמה מחיר על עמדותיה הפוליטיות. הוא הדגיש שברלין תומכת באוקראינה באופן נחרץ, ורוסיה לא מעוניינת בהופעת קול כזה במועצת הביטחון. לדבריו של שר החוץ של גרמניה, לא היה סוד שמוסקבה התנגדה למועמדות הגרמנית.

זה נשמע הגיוני.

גרמניה לאחר 2022 הפכה לאחד התורמים והשותפים הצבאיים החשובים ביותר של אוקראינה באירופה. ברלין התקדמה בזהירות, התווכחה על קצב האספקה וההגבלות, אך בסופו של דבר תפסה מקום בין המדינות המפתח שעוזרות לקייב להחזיק בהגנה נגד התוקפנות הרוסית.

עבור מוסקבה, הופעת גרמניה במועצת הביטחון לשנים 2027–2028 הייתה משמעותה קול מערבי חזק נוסף בשאלת אוקראינה. בהתחשב בכך שרוסיה עצמה היא חברה קבועה במועצת הביטחון ומשתמשת בזכות הווטו, היא מעוניינת להחליש כל מועמדות שיכולה לדבר בעקביות על אחריות רוסית למלחמה.

אבל אוקראינה היא רק חלק אחד מההסבר.

החלק השני הוא ישראל.

ואדפול אמר במיוחד שהאחריות המיוחדת של גרמניה כלפי ישראל בסכסוך במזרח התיכון אולי עלתה לברלין בחלק מהקולות. עבור גרמניה זהו נושא רגיש היסטורית: לאחר השואה, ביטחון ישראל נשאר אחד מיסודות הזהות המדינית הגרמנית. אבל בעצרת הכללית של האו”ם עמדה זו לא תמיד נתפסת כטיעון מוסרי.

מדינות רבות באסיה, אפריקה, המזרח התיכון ואמריקה הלטינית מסתכלות על מדיניות גרמניה דרך עדשה אחרת. עבורן ברלין לעיתים קרובות נראית כמדינה שמדברת בצורה נוקשה על החוק הבינלאומי כשמדובר ברוסיה ואוקראינה, אך זהירה יותר בניסוח טענות כלפי ישראל וארה”ב במזרח התיכון.

כאן מופיע הקונפליקט הדיפלומטי המרכזי.

גרמניה רוצה להיות בו זמנית מגינה על אוקראינה, בעלת ברית של ישראל, סנגורית של החוק הבינלאומי, שותפה של הדרום הגלובלי ומועמדת לתפקיד משמעותי יותר באו”ם. אבל ההצבעה ב-3 ביוני הראתה: קשה יותר ויותר לשלב את התפקידים האלה ללא הפסדים.

הדרום הגלובלי הצביע לא רק על גרמניה

לא ניתן להסביר את תבוסת ברלין רק בקמפיין הרוסי. הוא יכול היה להיות גורם חשוב, אך לא היחיד.

לפורטוגל היו קשרים דיפלומטיים חזקים עם אפריקה ואמריקה הלטינית. אוסטריה בנתה את הקמפיין הרבה קודם והצליחה למכור את דמותה כמועמדת אירופית נייטרלית, נוחה יותר עבור מדינות רבות. אוסטריה הכריזה על מועמדותה כבר ב-2011, פורטוגל – ב-2013, בעוד שגרמניה הצטרפה רשמית למרוץ רק ב-2020. זה נתן למתחרים יתרון משמעותי בדיפלומטיה מאחורי הקלעים.

באומות המאוחדות דברים כאלה חשובים.

ההצבעה היא סודית. מדינות יכולות לחייך בפומבי, להבטיח תמיכה ולדבר על שותפות, ואז בקלפי לבחור את המועמד שאיתו קל יותר לעבוד, שהתחיל את הקמפיין מוקדם יותר, שמרגיז פחות את הקבוצות האזוריות או שמתחשב טוב יותר באינטרסים של מדינות ספציפיות.

גרמניה אולי הסתמכה יותר מדי על מעמדה. ברלין שמה דגש על התרומה הפיננסית לאו”ם, השתתפות במשימות שמירת שלום, תמיכה ברפורמת מועצת הביטחון ועזרה למדינות אפריקה. אבל זה לא היה מספיק.

כסף באו”ם חשוב.

אבל לא מצביעים שם רק עבור תורמים.

המזרח התיכון הפך למטרד נפרד

הקו הגרמני כלפי ישראל תמיד היה מיוחד. עבור הקהל הישראלי זה מובן: גרמניה לא יכולה לדון בביטחון ישראל כמו שעושות מדינות שאינן נושאות באחריות היסטורית לשואה.

אבל בדיפלומטיה העולמית עמדה כזו מעוררת מחלוקות.

באביב 2026, הקנצלר פרידריך מרץ דיבר על התקפות צבאיות של ארה”ב וישראל על איראן בהקשר של איום מצד המשטר האיראני, תוכניות הגרעין והטילים שלו, תמיכה בחמאס ו”חיזבאללה”. העמדה הרשמית של ברלין נבנתה סביב כך שהמשטר האיראני מאיים על ישראל ועל ביטחון האזור.

עם זאת, מבקרי גרמניה בחוגים בינלאומיים ומומחים הצביעו על צד אחר של השאלה: ברלין לא מיהרה לגנות בחריפות את פעולות בעלי הברית כהפרה של החוק הבינלאומי, בעוד שבמקרה של רוסיה ואוקראינה גרמניה דורשת אחריות חד משמעית.

עבור מדינות רבות בדרום הגלובלי זה נראה כסטנדרט כפול.

אפשר להתווכח אם הערכה כזו הוגנת. אבל בבחירות למועצת הביטחון חשוב לא רק צדקת המועמד, אלא איך הוא נתפס על ידי 193 המדינות החברות באו”ם.

גרמניה נתקלה בדיוק בבעיה של תפיסה.

מה זה אומר עבור ישראל, אוקראינה והסדר הבינלאומי

עבור ישראל, תבוסת גרמניה באו”ם היא סימן מדאיג. לא בגלל שברלין תשנה את מדיניותה בפתאומיות, אלא בגלל שההצבעה הראתה: אפילו מדינה אירופית חזקה יכולה לאבד תמיכה אם רואים בה קרובה מדי לישראל בסכסוך במזרח התיכון.

זה חשוב במיוחד על רקע המלחמה עם חמאס, האיום מצד איראן, פעילות “חיזבאללה” והידרדרות כללית ביחס לישראל בחלק ניכר מהמוסדות הבינלאומיים. בעצרת הכללית של האו”ם לישראל יש מזה זמן רב עמדה מורכבת, אבל עכשיו רואים שהמחיר הדיפלומטי של תמיכה בישראל נופל גם על בעלי הברית.

עבור אוקראינה המשמעות שונה, אך לא פחות רצינית.

אם דברי ואדפול על הקמפיין הרוסי נכונים, אז מוסקבה ממשיכה לעבוד לא רק בחזית ולא רק דרך דיסאינפורמציה, אלא גם דרך הצבעות בינלאומיות. רוסיה מנסה להקטין את משקל המדינות שתומכות בקייב, מחמשות את אוקראינה ומכנות את המלחמה תוקפנות רוסית.

חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בסיפור הזה דוגמה חשובה לכך שהנושאים האוקראיניים והישראלים מצטלבים יותר ויותר במישור דיפלומטי אחד. גרמניה מצאה את עצמה בין שתי מחויבויות מוסריות ופוליטיות: לתמוך באוקראינה נגד התוקפנות הרוסית ולשמור על אחריות מיוחדת כלפי ישראל. בתוך העולם המערבי זה עשוי להיראות טבעי. אבל באו”ם מחוץ למערב, סט כזה של עמדות לא תמיד מביא קולות.

זו הסיבה שהתבוסה של ברלין צריכה להיקרא רחבה יותר מאשר כישלון רגיל של קמפיין אחד.

זהו סימפטום לשינוי בסביבה הבינלאומית.

מכה למרץ ולמדיניות החוץ הגרמנית

עבור הקנצלר פרידריך מרץ, הכישלון באו”ם היה מכה לא נעימה. הוא הגיע לשלטון עם הבטחה לחזק את תפקידה של גרמניה בעולם, לדבר בצורה נוקשה יותר, לפעול בביטחון ולהחזיר לברלין את המשקל הפוליטי.

אבל המבחן הסימבולי הגדול הראשון באו”ם הסתיים בתבוסה.

האופוזיציה הגרמנית כבר משתמשת בתוצאה זו כהוכחה לחולשת הממשלה. המבקרים אומרים שברלין הייתה בטוחה בעצמה מדי, לא גמישה מספיק ולא הצליחה לנהל קמפיין מלא בקרב מדינות שאינן חלק מהמעגל הפוליטי המערבי.

זה לא אומר קריסת הדיפלומטיה הגרמנית.

אבל זה אומר שהמודל הקודם כבר לא עובד אוטומטית. גרמניה לא יכולה להסתמך רק על גודל הכלכלה, התרומה התורמת, החברות באיחוד האירופי והמוניטין של “מעצמה אחראית”. העולם הפך לקשה יותר, ציני יותר ופחות אסיר תודה.

במיוחד באו”ם.

למה מועצת הביטחון של האו”ם נשארת חשובה, אפילו כשהיא מבוקרת

מועצת הביטחון מבוקרת לעיתים קרובות על שיתוק, זכות הווטו וחוסר היכולת לעצור מלחמות גדולות. רוסיה חוסמת החלטות על אוקראינה. ארה”ב לעיתים קרובות מגנה על ישראל מהחלטות קשות. סין פועלת בלוגיקה של האינטרסים שלה. צרפת ובריטניה כבר לא מחזיקות במשקל שהיה להן לאחר מלחמת העולם השנייה.

אבל בדיוק בגלל זה המקומות שאינם קבועים נשארים חשובים.

מדינות ללא זכות וטו לא יכולות לשנות את מועצת הביטחון לבד. אבל הן יכולות להשפיע על סדר היום, ניסוחים, לחץ ציבורי, קואליציות, שאלות הומניטריות, חקירות ואווירה דיפלומטית.

אם גרמניה הייתה נכנסת למועצת הביטחון לשנים 2027–2028, היא הייתה יכולה להיות קול חזק על אוקראינה, לחץ סנקציות, החוק הבינלאומי, ביטחון ישראל, האיום האיראני ורפורמת האו”ם.

עכשיו את התפקיד הזה ישחקו אחרים.

פורטוגל, אוסטריה, קירגיזסטן, זימבבואה וטרינידד וטובגו ייכנסו לארגון שבו נדונים מלחמות, משברים, סנקציות ומשימות שמירת שלום. עמדותיהם לא תמיד יתאימו לאינטרסים של ברלין, קייב או ירושלים.

המסקנה העיקרית: תמיכה בבעלי ברית כבר לא חינם

תבוסת גרמניה מראה אמת לא נעימה של הדיפלומטיה המודרנית: עמדה מוסרית לא תמיד מתורגמת לקולות.

תמיכה באוקראינה לאחר התוקפנות הרוסית נראית מובנת מאליה עבור אירופה, ישראל, ארה”ב ומדינות שמבינות את הסכנה של מלחמה אימפריאלית. אבל עבור חלק מהעולם זה רק אחד מהסכסוכים שבהם המערב דורש עקרונות, תוך שהוא עצמו נופל להאשמות בסטנדרטים כפולים.

תמיכה בישראל עבור גרמניה יש לה בסיס היסטורי ומוסרי. אבל באו”ם מדינות רבות מעריכות אותה דרך המלחמה בעזה, התקפות על איראן, השאלה הפלסטינית והאופטיקה האנטי-מערבית או הפוסט-קולוניאלית שלהן.

גרמניה מצאה את עצמה בין השכבות האלה.

היא לא ויתרה על אוקראינה.

היא לא ויתרה על ישראל.

אבל קיבלה פחות קולות ממה שציפתה.

עבור ברלין זו “תבוסה מרה”. עבור קייב וירושלים – תזכורת שגם בעלי ברית חזקים מתמודדים עם מחיר דיפלומטי גבוה. עבור האו”ם – עוד סימן שהארגון משקף יותר ויותר לא סדר בינלאומי מאוחד, אלא מאבק של בלוקים עולמיים שונים, עלבונות, אינטרסים וטראומות היסטוריות.

ב-3 ביוני 2026 גרמניה הפסידה לא רק לאוסטריה ופורטוגל.

היא הפסידה לאשליה שמעמד, כסף ומילים נכונות מבטיחים בעצמם תמיכה מרוב העולם.