40 שנה אחרי צ’רנוביל: משרד החוץ של ישראל, הרב הראשי של אוקראינה וזלנסקי על הזיכרון והאיום החדש

ב-26 באפריל 2026 העולם זוכר את יום השנה ה-40 לאחת האסונות הטכנולוגיים הנוראים ביותר בהיסטוריה של האנושות – התאונה בתחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל.

ב-26 באפריל 1986 התפוצץ הכור הרביעי של צ’רנוביל. כמות גדולה של חומרים רדיואקטיביים נפלטה החוצה, והשלכות הטרגדיה הזו נמשכו עשורים: מחלות, העתקה, גורלות הרוסים, פחד הורים על ילדיהם וזיכרון שלא ניתן לסגור בניסוחים רשמיים.

היום צ’רנוביל הוא לא רק סיפור על שקר סובייטי, מחיר אנושי של חוסר אחריות וגבורת המנקים. בשנת 2026 התאריך הזה נשמע שוב כאזהרה: המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה החזירה את הסכנה הגרעינית למרכז הביטחון האירופי והעולמי.

זלנסקי: רוסיה שוב מעמידה את העולם על סף תאונה טכנולוגית

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ביום השנה ה-40 לאסון צ’רנוביל הזכיר שלאחר הפיצוץ של הכור הרביעי נבנה סרקופג מעל יחידת הכוח ההרוסה. מאוחר יותר יותר מ-40 מדינות עזרו לסגור אותו בכיסוי בטוח כדי למנוע פליטות קרינה חדשות וחזרה על האסון.

דווקא שתי המבנים הללו נשארים המחסום שמגן על העולם מפני סיכוני קרינה וזיהום.

זלנסקי הדגיש כי תחזוקה והגנה על הסרקופג והכיסוי הם לא רק עניין אוקראיני. זהו עניין של כל מדינה, כי קרינה לא נעצרת בגבול, לא מבקשת רשות מפוליטיקאים ולא בוחרת צד לפי הצהרות דיפלומטיות.

שאהדים רוסיים-איראניים מעל צ’רנוביל

החלק המדאיג ביותר בהצהרת זלנסקי נוגע למלחמה הנוכחית. בתוקפנותה רוסיה שוב מעמידה את העולם על סף תאונה טכנולוגית: שאהדים רוסיים-איראניים טסים כל הזמן מעל התחנה, ואחד מהם בשנה שעברה פגע בכיסוי.

לקהל הישראלי הדגש הזה חשוב במיוחד. הטכנולוגיות האיראניות שרוסיה משתמשת בהן נגד אוקראינה כבר מזמן הפסיקו להיות רק בעיה אוקראינית. זה חלק מציר איומים רחב יותר שבו מוסקבה וטהרן מחזקות זו את זו – משמי אוקראינה ועד המזרח התיכון.

במובן זה, צ’רנוביל הופך לא רק למקום זיכרון. הוא הופך לאזהרה קשה על כך שביטחון גרעיני יכול להיות בסכנה לא רק מתאונה, אלא גם ממלחמה, רחפנים, ציניות ופוליטיקת טרור.

העולם, כפי שהדגיש זלנסקי, לא צריך לאפשר המשך של טרור גרעיני כזה. הדרך הטובה ביותר לעצור את האיום היא להכריח את רוסיה להפסיק את ההתקפות המטורפות.

משה אסמן: צ’רנוביל השאיר כאב בגורלות של מיליונים

הרב הראשי של אוקראינה משה אסמן גם הזכיר ש-26 באפריל הוא תאריך שלא ניתן לצמצם רק לטקסים רשמיים והצהרות זיכרון.

לדבריו, צ’רנוביל השאיר אחריו לא רק אזור אסור. הוא השאיר כאב בגורלות של מיליוני אנשים, פחד בלבבות ההורים והשלכות שעדיין הורגשו על ידי דורות שלמים.

בהצהרה זו חשוב לא רק ההקשר האוקראיני, אלא גם ההקשר היהודי. בתחילת שנות ה-90 משה אסמן השתתף ביוזמה הומניטרית ישראלית “חב”ד – ילדי צ’רנוביל”. אז, לאחר האסון וכבר על רקע התפרקות המערכת הסובייטית, אלפי ילדים שנפגעו מהשלכות התאונה בצ’רנוביל יכלו לנסוע לישראל לטיפול ושיקום.

עבור משפחות רבות זו הייתה הזדמנות אמיתית – לבריאות, תמיכה, חיים חדשים ועתיד שנראה שברירי מדי לאחר צ’רנוביל.

העזרה הישראלית לילדי צ’רנוביל כזיכרון מאותה תקופה

זו הייתה תוכנית הומניטרית של תקופתה, הקשורה לנסיבות ספציפיות של תחילת שנות ה-90, להשלכות התאונה, לקהילות היהודיות האוקראיניות ולמערכת הסיוע הישראלית.

הילדים הובאו לישראל לטיפול, בדיקות, שיקום ותמיכה. עבור ההורים זה לא היה רק מסלול רפואי, אלא תקווה שלילד תהיה חיים נורמליים לאחר האסון שהוא לא בחר ולא יכול היה למנוע.

היום חשוב לזכור את הסיפור הזה לא כפרויקט פעיל, אלא כאחת הדפים של הקשר האנושי הישראלי-אוקראיני. מאחוריו עמדו רופאים, מתנדבים, רבנים, משפחות, קהילות ואלפי ילדים שניסו לעזור להם אז.

לכן נושא צ’רנוביל עבור החברה הישראלית אינו סיפור אוקראיני רחוק. יש בו זיכרון קונקרטי של עזרה, אחריות וסולידריות יהודית. במובן זה, NAחדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את יום השנה לצ’רנוביל לא רק כתאריך אוקראיני, אלא כחלק מההיסטוריה המשותפת של ישראל, אוקראינה והעם היהודי.

משרד החוץ של ישראל: צ’רנוביל היה נקודת מפנה לעולם כולו

משרד החוץ של ישראל גם הוציא הצהרה ליום השנה ה-40 לטרגדיה. בה מדגישים כי אסון צ’רנוביל היה נקודת מפנה לא רק עבור אוקראינה, אלא גם עבור העולם כולו.

משרד החוץ הישראלי כיבד את זכר הנספים והביע כבוד למחלצים ולעובדי התחנה, שסיכנו הכל כדי לחסל את השלכות התאונה.

המילים הללו חשובות במיוחד היום, כשהנושא של ביטחון גרעיני שוב הפסיק להיות תיאורטי. אוקראינה חיה תחת התקפות, רחפנים רוסיים-איראניים עוברים ליד מתקנים שבהם מחיר הטעות יכול להיות קטסטרופלי, והעולם נאלץ לדון מחדש במה שאחרי צ’רנוביל היה אמור להיראות ברור: תשתית גרעינית לא יכולה להיות בת ערובה של מלחמה.

למה צ’רנוביל שוב נשמע כאזהרה

אסון צ’רנוביל לא היה רק תאונה טכנית.

הוא הפך לסמל של מערכת שבה השקר היה חזק יותר מהאחריות, והפחד מהאמת היה מסוכן יותר מהטעות עצמה.

היום הפרלל הזה שוב נשמע כואב. רוסיה מנהלת מלחמה נגד אוקראינה, תוקפת את תשתית האנרגיה, משתמשת ברחפנים איראניים ויוצרת סיכונים סביב מתקנים שבהם כל תאונה יכולה להיות לה השלכות רחוקות מגבולות מדינה אחת.

עבור ישראל זה גם לא נושא מופשט. הקשר רוסיה – איראן כבר מתבטא לא רק בדיפלומטיה ובאספקת נשק, אלא גם באיומים ממשיים שמשפיעים על אוקראינה, המזרח התיכון והביטחון הבינלאומי.

לכן הזיכרון מצ’רנוביל לא צריך להישאר רק בעבר. הוא צריך לעבוד כאזהרה: אסונות מתחילים לא רק מפיצוץ כור. לפעמים הם מתחילים מאדישות, תעמולה, תוקפנות וביטחון של דיקטטורים שהעולם שוב ישתוק.

זיכרון המנקים והקורבנות

מאות אלפי אנשים השתתפו בחיסול השלכות התאונה. רבים שילמו על כך בבריאותם, וחלקם – בחייהם.

גבורתם לא יכולה להפוך לשורה יבשה בספר לימוד. מאחוריה עמדו כבאים, מהנדסים, חיילים, רופאים, נהגים, בנאים, מדענים ואנשים רגילים שנשלחו לשם, היכן שהמדינה תחילה הסתירה את האמת ואז דרשה את הבלתי אפשרי.

40 שנה לאחר התאונה, הזיכרון מצ’רנוביל נשאר חובה לא רק של אוקראינה. הוא חשוב לישראל, לאירופה, לתפוצה היהודית ולכל המדינות שמבינות את מחיר השקר, חוסר האחריות הטכנולוגית והמלחמה נגד תשתית של שלום.

זיכרון נצחי למנקים ולקורבנות אסון צ’רנוביל.

יהי זכרם ברוך.

איך הופיע צ’רנוביל: מהבנייה הסובייטית לסרקופג

ההיסטוריה של תחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל החלה זמן רב לפני התאונה של 1986. עבור ברית המועצות זה היה פרויקט אנרגיה גדול: תחנת הכוח הגרעינית הייתה אמורה לספק חשמל לרפובליקה הסובייטית האוקראינית ולהיות חלק מתוכנית גרעינית סובייטית רחבת היקף.

הבנייה של תחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל החלה בשנות ה-70 ליד העיר צ’רנוביל, בצפון מחוז קייב, ליד נהר פריפיאט והגבול עם בלארוס. ליד התחנה נבנתה עיר חדשה, פריפיאט – עיר צעירה ומודרנית לפי אמות המידה הסובייטיות של מהנדסים, בנאים ומשפחותיהם.

היחידות הראשונות והצמיחה של התחנה

היחידה הראשונה של תחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל נכנסה לפעולה ב-1977. לאחר מכן התחנה התרחבה במהירות: היחידה השנייה החלה לפעול ב-1978, השלישית ב-1981, והרביעית ב-1983.

בצ’רנוביל השתמשו בכורים מסוג RBMK-1000 – כורים סובייטיים רבי עוצמה. במערכת הסובייטית הם הוצגו כסמל להתקדמות טכנית ועצמאות אנרגטית. אבל מאוחר יותר, תכונות המבנה של RBMK, טעויות הצוות ותרבות הסודיות הפכו לחלק מהתמונה הכללית של האסון.

באמצע שנות ה-80 תחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל לא הייתה רק תחנה פעילה. היא נחשבה כמתחם גרעיני גדול שהיה אמור להמשיך לגדול. היחידות החמישית והשישית כבר היו בבנייה, והאזור סביב התחנה חי את העתיד – פריפיאט התפתחה כעיר של מומחים צעירים, בתי ספר, ארמונות תרבות, מתקני ספורט וחיי משפחה.

ליל התאונה: 26 באפריל 1986

האסון התרחש בלילה של 26 באפריל 1986 ביחידה הרביעית. במהלך ניסוי של הטורבוגנרטור הכור יצא משליטה. כתוצאה מכך התרחש פיצוץ והרס של אזור הפעיל של הכור.

לאטמוספירה נפלטה כמות עצומה של חומרים רדיואקטיביים. שריפות, מבנים הרוסים, כור פתוח ורקע קרינה גבוה יצרו מצב שהמערכת לא הייתה מוכנה אליו – לא טכנית, לא ארגונית ולא מוסרית.

הדבר המפחיד ביותר היה שהשעות והימים הראשונים לאחר התאונה עברו באווירה של השתקה. האנשים בפריפיאט לא קיבלו מיד מידע מלא על היקף האיום. פינוי העיר החל רק ב-27 באפריל 1986, למרות שהסכנה הייתה כבר ברורה למומחים.

חיסול ההשלכות והמחיר האנושי

לאחר התאונה החלה חיסול רחב היקף של ההשלכות. לעבודה גויסו כבאים, חיילים, מהנדסים, כורים, בנאים, רופאים, נהגים ומומחים בתחום הגרעין. מאוחר יותר כל האנשים הללו נקראו מנקים.

הם כיבו שריפות, פינו שברים רדיואקטיביים גבוהים, בנו מבנים מגנים, דה-אקטיבו את השטח, הקימו כבישים וקירות, עבדו היכן שהשהייה הרגילה של אדם הייתה מסוכנת למוות.

רבים מהמנקים קיבלו מנות קרינה עצומות. חלקם מתו בשבועות הראשונים, חלקם חלו מאוחר יותר, וחלקם נשאו את ההשלכות של העבודה ההיא כל חייהם. לכן צ’רנוביל הוא לא רק שם של תאונה. זה גם סיפור של אנשים שהמדינה לעיתים קרובות שלחה למקומות מסוכנים ללא מידע מלא על הסיכונים.

הסרקופג מעל הכור הרביעי

המשימה העיקרית לאחר התאונה הייתה לסגור את היחידה הרביעית ההרוסה כדי להפחית את פליטות הקרינה ולהגן על הסביבה מזיהום נוסף. כך הופיע האובייקט “מקלט”, שנקרא לעיתים קרובות סרקופג.

העבודות על תכנון ובניית הסרקופג החלו זמן קצר לאחר האסון. הוא נבנה בתנאים קיצוניים: רקע קרינה גבוה, מבנים הרוסים, זמן עבודה מוגבל של אנשים, הצורך להשתמש בשיטות מרחוק ובציוד כבד.

הסרקופג נבנה מבטון ומבנים מתכתיים. הוא היה אמור לכסות את הכור ההרוס, לבודד את האזורים המסוכנים ביותר וליצור מחסום מגן זמני. הבנייה התנהלה למעשה במצב חירום והושלמה בנובמבר 1986. לפי נתוני הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, הסרקופג של 1986 לא היה אטום לחלוטין, כי הוא נבנה בתנאים קשים ביותר והוא נזקק לאוורור.

דווקא הסרקופג הראשון הזה הפך לסמל של צ’רנוביל לאחר הפיצוץ: מעטפת בטון-מתכת גסה מעל הכור ההרוס, שנבנתה במחיר סיכון אנושי עצום.

למה הסרקופג היה רק פתרון זמני

הסרקופג לא תוכנן כקונסטרוקציה נצחית. מטרתו העיקרית הייתה דחופה: לסגור את היחידה ההרוסה ולהפחית את האיום של פליטות חדשות. אבל בפנים נשארו חומרים רדיואקטיביים, מבנים הרוסים, מסות דלק וזיהומים.

עם הזמן התברר שהסרקופג הישן מתיישן ומצבו דורש פתרון חדש. לכן, עשורים לאחר מכן, נבנה מעליו כיסוי בטוח חדש – מבנה קשת ענק שאמור היה לסגור את היחידה הרביעית ולתת אפשרות לפרק בהדרגה את האלמנטים המסוכנים הישנים.

אבל קו ההגנה הראשון הופיע דווקא ב-1986. הוא נבנה במהירות, בקושי ובתנאים שקשה היום לדמיין ללא הבנה של היקף האסון ההוא.

צ’רנוביל לאחר תחילת המלחמה הגדולה: מ-2022 ועד ימינו

לאחר 24 בפברואר 2022 צ’רנוביל שוב הפך לא רק למקום זיכרון, אלא גם לאזור איום צבאי ישיר. ביום הראשון של הפלישה המלאה כוחות רוסיים נכנסו לאזור האסור מצד בלארוס ולקחו שליטה על שטח תחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל. עבור אוקראינה והעולם זה היה אחד האותות הראשונים: רוסיה מוכנה להשתמש אפילו במתקנים גרעיניים רגישים ביותר כחלק מהקמפיין הצבאי.

כיבוש צ’רנוביל ובני ערובה של ביטחון גרעיני

במהלך הכיבוש הרוסי של תחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל, הצוות של התחנה היה בתנאים קשים ביותר. אנשים שהיו אמורים לעבוד במשמרות לא יכלו להסתובב, לנוח ולחזור הביתה. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הביעה דאגה מיוחדת למצב העובדים, כי ביטחון המתקן הגרעיני תלוי לא רק בציוד, אלא גם באנשים שמקבלים החלטות תחת לחץ.

זהו רגע חשוב: בתחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל לאחר 1986 כבר לא מייצרים חשמל, אבל המתקן נשאר אתר גרעיני מורכב. יש שם פסולת רדיואקטיבית, דלק משומש, היחידה הרביעית ההרוסה, הסרקופג הישן והכיסוי הבטוח החדש. גם ללא כור פעיל, שטח כזה דורש פיקוח מתמיד.

נסיגת הכוחות הרוסיים והעקבות של הכיבוש

לאחר נסיגת הכוחות הרוסיים מהחלק הצפוני של מחוז קייב באביב 2022, אזור צ’רנוביל חזר לשליטת אוקראינה. אבל הכיבוש עצמו השאיר עקבות כבדים: היו נזקים, שטחים ממוקשים, לוגיסטיקה הרוסה, סיכונים לעובדים ובעיות בשיקום המצב הבטוח.

עבור צ’רנוביל זה לא היה רק “חזרה לעבודה”. התחנה והאזור האסור שוב הפכו לאובייקט שבו המלחמה התערבה ישירות במערכת הביטחון הגרעיני. גם כשהחזית התרחקה, האיום לא נעלם: טילים, רחפנים, אזעקות אוויריות והתקפות על תשתית האנרגיה האוקראינית המשיכו ליצור סיכונים למתקנים גרעיניים.

הפגיעה בכיסוי ב-2025

נקודת סכנה חדשה התרחשה ב-14 בפברואר 2025. לפי נתוני אוקראינה ודיווחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, רחפן פגע בכיסוי הבטוח החדש – מבנה קשת ענק שמכסה את הסרקופג הישן מעל היחידה הרביעית ההרוסה. האירוע גרם לשריפה ונזקים, אבל אז הרקע הקרינתי, לפי דיווחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, נשאר בנורמה.

עבור העולם זה היה אות עקרוני. הכיסוי נבנה בדיוק כדי לשמור על חומרים רדיואקטיביים בפנים ולהגן על הכור ההרוס מהשפעות חיצוניות. כאשר רחפן פוגע במבנה כזה, זה כבר לא אירוע רגיל של מלחמה, אלא פגיעה במערכת הביטחון הגרעיני הבינלאומית.

אוקראינה טענה שמדובר ברחפן רוסי. רוסיה הכחישה את ההאשמות. עם זאת, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית תיעדה את עצם הפגיעה, הנזקים והשריפה, אך באופן מסורתי לא לקחה על עצמה לקבוע את הצד האשם הפוליטי.

שנת 2026: המצב נשלט, אבל הסיכון נשאר

ליום השנה ה-40 לאסון צ’רנוביל הנושא שוב יצא למרכז תשומת הלב הבינלאומית. באפריל 2026 חומרים אוקראיניים ובינלאומיים מציינים: המצב בצ’רנוביל נשאר נשלט, אך הנזקים לכיסוי המגן דורשים תיקון רציני, והתקפות נוספות יכולות להוביל לסיכונים חדשים, כולל עליית אבק רדיואקטיבי.

רויטרס גם דיווחה שלאחר הפגיעה ב-2025, המבנה המגן הפגוע זקוק לתיקון, שהעלות שלו מוערכת בכ-500 מיליון יורו; עם זאת, לא נרשמו דליפות קרינה אז.

דווקא על רקע זה, וולודימיר זלנסקי ב-26 באפריל 2026 הצהיר שהשאהדים הרוסיים-איראניים ממשיכים לטוס מעל התחנה, ואחד מהם בשנה שעברה פגע בכיסוי.

העולם לא צריך לאפשר המשך של טרור גרעיני כזה, כי צ’רנוביל הוא לא רק זיכרון אוקראיני, אלא גם אזהרה לכל המדינות.