מירושלים – בעקבות יהדות פודוליה: חוקרים בדקו יותר מ-30 בתי כנסת באוקראינה

2 בספטמבר 2026 הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה דיווחה על תוצאות המשלחת “בתי הכנסת של פודוליה – 2026”, שנערכה במחצית השנייה של אוגוסט יחד עם מרכז האמנות היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים. החוקרים נסעו בעשרות ערים ועיירות אוקראיניות ובדקו יותר מ-30 בתי כנסת היסטוריים: צילמו חזיתות, תיעדו את מצב המבנים הנוכחי, חקרו פרטים אדריכליים שנותרו, ובמקומות שבהם היה אפשר – נכנסו פנימה.

מחבר: ילנה גונקו

לקורא הישראלי כאן מיד נדרשת מפה. פודוליה – זה לא פודול הקייבי ולא מחוז מנהלי מודרני של אוקראינה, אלא אזור היסטורי גדול בדרום-מערב המדינה. כיום ליבת האזור נמצאת בעיקר במחוזות ויניצה וחמלניצקי, והחלק המערבי כולל את מחוז טרנופול ושטחים סמוכים. אם מסתכלים מישראל על מפת אוקראינה, זהו חגורה דרום-מערבית לקייב, הנמשכת לכיוון הדניסטר והגבול המולדבי.

כאן התקיימה במשך כמה מאות שנים אחת מהרשתות הצפופות ביותר של קהילות יהודיות במזרח אירופה. מכאן יצאו רעיונות דתיים, שמות משפחה וחצרות חסידיות, ששמותיהם היום הרבה יותר מוכרים לשמוע בירושלים או בני ברק מאשר בכפר אוקראיני או עיירה קטנה, שממנה הכל התחיל פעם.

זה לא סיור בבניינים ישנים

המשלחת נקראת “בתי הכנסת של פודוליה – 2026”, אך משימתה רחבה יותר מאשר רישום רגיל. החומרים שנאספו אמורים להיות חלק ממחקר נפרד “בתי הכנסת של אוקראינה: פודוליה”, שמכין המרכז לאמנות יהודית – מרכז האמנות היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים.

במילים פשוטות, החוקרים מנסים כעת לשמר את המידע המרבי על מבנים, שיכולים להיראות אחרת כבר מחר. עבור בית כנסת היסטורי חשובים לא רק הקירות היפים: תכנון אולם התפילה, צורת החלונות, מקום ארון הקודש – הארון שבו נשמרו מגילות התורה, שרידי ציורים, שינויים מתקופת הסובייטים. לפעמים קשת אחת שנאטמה בלבנים מספרת למומחה יותר מאשר שלט מודרני על החזית.

מסלול המשלחת עבר דרך מוגילב-פודולסקי, צ’צ’לניק, קודימה, בלטה, קריבוי אוזרו, בריילוב, ברשד, קמנץ-פודולסקי, דונייבצי, חמלניצקי, סאטנוב, מדז’יבוז’, לטיצ’ב, חמלניק, ויניצה, ז’מרינקה ושורה של יישובים קטנים יותר. כל אלה נקודות שונות של מרחב יהודי שהיה פעם עצום.

רוב השמות הללו לא יגידו דבר לישראלי הממוצע. וזה בדיוק חלק מהבעיה: החיים היהודיים המודרניים עברו מזמן לישראל, ארה”ב ומערב אירופה, והמקומות שבהם נוצרו משפחות וקהילות נפלו בהדרגה מהזיכרון החי.

מדז’יבוז’: עיירה אוקראינית קטנה, שקשה לדמיין את בני ברק בלעדיה

אחת הנקודות המרכזיות במסלול היא מדז’יבוז’, יישוב קטן במחוז חמלניצקי הנוכחי במערב אוקראינה. כיום חיים שם מעט מאוד אנשים, אך בהיסטוריה היהודית גודלו אינו ניתן להשוואה לגודל העיר.

כאן, בערך משנת 1740 ועד מותו ב-1760, חי רבי ישראל בן אליעזר – הבעל שם טוב, או הבשט, דמות שסביבה התגבש החסידות המוקדמת. קברו נמצא במדז’יבוז’ ונשאר מקום עלייה לרגל יהודית.

לקורא הרחוק מהסביבה הדתית, כדאי להסביר גם את המילה עצמה. חסידות נוצרה במזרח אירופה במאה ה-18 כתנועה דתית בתוך היהדות, שהדגישה במיוחד את התפילה הרגשית, השמחה הרוחנית, המסורת המיסטית ותפקיד המנהיג הרוחני הכריזמטי – הרבי. דרך תלמידי הבשט התפשטה התנועה במהירות רבה בקהילות היהודיות באזור.

היום תוצאות אותו תהליך מהמאה ה-18 נראות ממש ברחובות ישראל. נאנווסטי כבר סיפרו בפירוט על השורשים האוקראיניים של השושלות החסידיות הגדולות ביותר: צ’רנוביל, סקווירא, רחמסטריבקה, מחנובקה, בויאן, סדיגורה, ויז’ניץ ושושלות היסטוריות אחרות שכעת יש להן מרכזים גדולים בירושלים, בני ברק, ארה”ב ומדינות אחרות.

זו הסיבה שתמונה של בית כנסת ישן במדז’יבוז’ האוקראינית אינה בדיוק תמונה של “עתיקות זרות” עבור ישראל. היסטורית הדרך משם מובילה ישירות לשכונות הישראליות המודרניות, ישיבות, בתי כנסת וחצרות חסידיות.

מהו שטעטל ולמה היו כל כך הרבה ערים כאלה

בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה מופיעה לעיתים קרובות המילה “שטעטל”. היא מגיעה מיידיש ומשמעותה המילולית היא עיר קטנה או עיירה, אך בהיסטוריה היהודית היא קיבלה משמעות יותר ספציפית: עיירה עם אוכלוסייה יהודית רבה, לעיתים דומיננטית, חיים קהילתיים עצמאיים, בתי כנסת, בתי מדרש, בתי ספר, בעלי מלאכה וסוחרים.

פודוליה הייתה מכוסה בעיירות כאלה. לכן החוקרים היום מוצאים בתי כנסת לא רק בערים גדולות כמו ויניצה או קמנץ-פודולסקי, אלא גם ביישובים ששמותיהם אפילו אוקראינים מאזורים אחרים לא תמיד מזהים בפעם הראשונה.

לפני השואה של יהדות אירופה – השואה – המפה נראתה אחרת לגמרי. באותו מדז’יבוז’, לפי מפקד האימפריה הרוסית של 1897, חיו 6,040 יהודים, שהיוו כ-70% מאוכלוסיית העיר. זה לא היה “אנדרטה יהודית בתוך עיר אוקראינית”, אלא במידה רבה עיר יהודית בעצמה.

אחר כך העולם הזה נשבר כמה פעמים. פוגרומים ומלחמות, השואה, המאבק הסובייטי בדת, הגירה – ורבים מהמבנים נותרו ללא הקהילות שלמענן נבנו.

סאטנוב: למה בית כנסת היה צריך קירות כמו של מבצר

עוד תחנה במשלחת היא סאטנוב, יישוב קטן במחוז חמלניצקי. הוא נמצא בחלק המערבי של פודוליה, רחוק ממרכזי החיים היהודיים המודרניים, אך כאן נשמר אחד מהדוגמאות המפורסמות ביותר של מה שנקרא בית כנסת-מבצר.

השם אינו אומנותי. במאות ה-16 וה-17 חלק זה של מזרח אירופה חווה לעיתים קרובות מלחמות ופשיטות, ולכן בית כנסת אבן מסיבי שימש לעיתים גם כמקלט לקהילה. מכאן הקירות העבים, החלונות הגבוהים והאדריכלות עצמה, שמזכירה יותר מבנה הגנתי מאשר בית כנסת עירוני מוכר לישראלי של היום.

יש כאן גם ויכוח מדעי, שמראה היטב את משמעות המשלחת הנוכחית. בפרסומים תיירותיים מתארכים את בית הכנסת של סאטנוב לעיתים קרובות לשנים 1514 או 1532, אך החוקרים אינם רואים בתיארוך מוקדם כזה כבלתי מעורער ומקשרים את המבנה האבן הנוכחי לתקופה מאוחרת יותר.

להיסטוריה ההבדל הזה עקרוני. דבר אחד לכתוב ליד התמונה “בית כנסת מהמאה ה-16”, ודבר אחר לבצע מדידות, להשוות את האדריכלות עם אנלוגים, לבדוק חומרים ולהבין מתי בדיוק הופיע המבנה שנשמר.

קמנץ-פודולסקי: לא רק מבצר מתמונות תיירותיות

קמנץ-פודולסקי – כבר עיר אוקראינית ידועה יותר, הממוקמת בדרום-מערב מחוז חמלניצקי הנוכחי, לא רחוק מהדניסטר. לתיירים היא מוכרת בעיקר בזכות המבצר הענק מימי הביניים והקניון של נהר סמוריץ’, אך לעיר יש היסטוריה יהודית ארוכה ומאוד מורכבת.

כאן בשנת 1757 התרחש הוויכוח המפורסם בהשתתפות הפרנקיסטים. למי שאינו מומחה, המילה הזו דורשת הסבר: הפרנקיסטים היו חסידיו של יעקב פרנק, מנהיג דתי יהודי מהמאה ה-18, שיצר תנועה משיחית רדיקלית ונכנס לעימות עם היהדות הרבנית המסורתית.

תחת יהדות רבנית הכוונה כאן היא למסורת ההיסטורית המרכזית של היהדות, המתבססת על התורה, התלמוד וההלכה – החוק הדתי היהודי. לאחר הוויכוח בקמנץ, הבישוף הקתולי המקומי ניקולאי דמבובסקי הורה להחרים ולשרוף עותקים של התלמוד.

כך שבתי הכנסת הישנים של פודוליה אינם מספרים סיפור אחד נעים על עיירה שלווה. מאחורי הקירות הללו היו ויכוחים דתיים, מאבקים בין זרמים שונים, התקפות, מלחמות, פריחה כלכלית, עוני, הגירה – חיים נורמליים ומורכבים של כמה מאות שנים.

ירושלים אוספת את מה שנשאר

המרכז לאמנות יהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים הופיע בשנת 1979. הוא נוסד על ידי פרופסור בצלאל נרקיס, ובמהלך העשורים המרכז הפך למערכת בינלאומית לתיעוד התרבות החומרית היהודית.

היום המרכז מנוהל על ידי ולדימיר לוין, שהשתתף גם במשלחת האוקראינית הנוכחית. המומחים שלו עובדים לא רק עם בתי כנסת: לארכיון נכנסים כתבי יד, חפצים טקסיים, בתי קברות, ציורים, יצירות אמנות ודברים אחרים, שבאמצעותם ניתן לשחזר את העולם הפיזי של קהילות שנעלמו.

לקורא הישראלי קל יותר לדמיין את ההיקף על הפרויקט האוקראיני הקודם של המרכז. בשנת 2017 ולדימיר לוין והחוקר סרגיי קרבצוב פרסמו מחקר דו-כרכי “בתי כנסת באוקראינה: ווהלין”. ווהלין – עוד אזור היסטורי של אוקראינה הנוכחית, הממוקם צפונית לפודוליה; כיום זה בעיקר שטח מחוזות ווהלין, רובנו ושטחים סמוכים.

בשני הכרכים הללו היו 848 עמודים ו-1,220 תמונות, והחוקרים תיארו 39 בתי כנסת שנשמרו ו-302 שכבר אבדו ב-23 ערים ועיירות. היחס בין המספרים – 39 לעומת 302 – מסביר די טוב למה צריך למהר לתעד את פודוליה עכשיו.

מה המשמעות של “בית כנסת שאבד”

זה גם לא תמיד אומר ערימת אבנים. תחת השלטון הסובייטי סגרו מוסדות דתיים, והמבנים הותאמו למחסנים, מועדונים, מתקנים תעשייתיים, אולמות ספורט או מוסדות מנהליים.

במקומות מסוימים הקירות נשארו, אך הפנים נעלם. במקומות אחרים הוסיפו קומה, סגרו חלונות ואחרי כמה שינויים קשה לזהות את בית הכנסת הישן. מבנים אחרים נהרסו במהלך השואה או נעלמו מאוחר יותר בגלל הזנחה ובנייה.

והיום לאיומים הישנים נוספה המלחמה הרוסית נגד אוקראינה. נאנווסטי פרסמו את הרשימה שנאספה על ידי הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה של אובייקטים יהודיים שנפגעו ונהרסו – בתי כנסת, בתי קברות, בתי ספר, מבנים קהילתיים ומקומות זיכרון. ברשימה יש כ-40 אובייקטים שנפגעו לאחר תחילת המלחמה המלאה.

כאן חשובה גבול זהיר. עצם העובדה שבית כנסת נפגע מהתקפה רוסית עדיין לא מוכיחה שהוא נבחר כמטרה דווקא בגלל שהוא יהודי. אבל התוצאה למורשת אינה קלה יותר: אובייקט ישן יכול להיעלם בגלל פיצוץ לידו באותה מידה כמו מפגיעה ישירה.

אומן מוכרת לישראלים. אבל אומן היא רק נקודה אחת

רוב הישראלים, אפילו אלה שאינם קשורים לעולם החסידי, לפחות שמעו על אומן – עיר במרכז אוקראינה, שאליה מגיעים מדי שנה בראש השנה עשרות אלפי חסידי רבי נחמן מברסלב. זו הנקודה הבולטת ביותר כיום של המפגש בין ישראל לאוקראינה היהודית.

צדיק בהקשר זה – צדיק נערץ ומנהיג רוחני. רבי נחמן, נינו של הבעל שם טוב, נפטר באומן בשנת 1810, וקברו הפך למקום העלייה לרגל המרכזי של חסידי ברסלב.

אוקראינה בשנת 2025 העלתה את מעמד ההגנה של המקום הזה: קבר רבי נחמן קיבל קטגוריה של אתר לאומי. נאנווסטי הסבירו בפירוט מה המשמעות של מעמד זה ולמה הוא חשוב לעולים לרגל מישראל.

אבל אם מסתכלים רק על אומן, היקף הקשר הולך לאיבוד. אומן היא נקודה חיה ומאוד ידועה, והמשלחת מירושלים למעשה מראה עשרות כתובות אחרות של אותה היסטוריה.

מהעיירה האוקראינית לישראל של היום

למחברת המאמר הזה, ילנה גונקו, זה נראה הדבר המרכזי במשלחת הנוכחית. אפשר למנות שלושים שמות של עיירות אוקראיניות – והקורא הישראלי ידפדף בהם, כי מעולם לא היה שם וסביר להניח שגם לא התכוון.

אבל כדאי לתרגם את השמות הללו למפה הישראלית המוכרת, והתמונה משתנה. מדז’יבוז’ – זה הבשט ותחילת החסידות. ברסלב – רבי נחמן ואומן של היום. ויז’ניץ – זה אחד החצרות החסידיות הגדולות של ישראל המודרנית. מחנובקה היום יש לה מרכז בבני ברק. רחמסטריבקה – חצר חיה בירושלים. בויאן וסדיגורה גם הם מזמן חלק מהעולם החרדי הישראלי. חלק מהשמות הללו נשמרו בישראל הרבה יותר טוב מאשר במקומות הולדתם.

זה כמעט פרדוקס. בעיירה אוקראינית לפעמים נשארו רק בית קברות ומבנה אחד מהקהילה הישנה, ובירושלים או בני ברק שם העיירה הזו נושאים אלפי אנשים חיים, בתי הכנסת שלהם ומוסדות דתיים.

לכן העבודה של החוקרים הישראלים בפודוליה – אינה ניסיון לחקור עבר רחוק של מדינה אחרת. הם מתעדים חלק מההיסטוריה המוקדמת של החברה היהודית המודרנית בישראל.

לזיכרון יש גודל פיזי ממשי

לפעמים המילה “זיכרון” נשמעת מופשטת מדי. במשלחת הכל הרבה יותר קונקרטי: רוחב הקיר, תמונת התקרה, חלון, בנייה ישנה, שריד ציור, תוכנית ארכיונית, קואורדינטות של מבנה.

אם לא עושים זאת, בעוד דור עשויה להישאר רק המשפט “כאן היה פעם בית כנסת”. ולהוכיח את מבנהו, גילו ומשמעותו כבר לא יהיה אפשרי.

במדז’יבוז’ תיעוד כזה מחזיר אותנו לתחילת החסידות. בסאטנוב מראה למה הקהילה היהודית הייתה צריכה כמעט מבצר. בקמנץ-פודולסקי מוביל לעימותים דתיים מהמאה ה-18. בעשרות מקומות קטנים יותר הוא עושה דבר לא פחות חשוב – מחזיר את הקיום לאנשים ששמותיהם כבר אף אחד לא זוכר.

שהרי לפני המלחמה, השואה וההגירה אלה לא היו “אנדרטאות למורשת יהודית”. שם פשוט התפללו, התווכחו, התחתנו, לימדו ילדים, סחרו, חגגו פסח וראש השנה. חיו.

למה המשלחת הזו מתקיימת דווקא עכשיו

אוקראינה ממשיכה במלחמה, והחוקרים מירושלים בינתיים נוסעים במחוזות הדרום-מערביים שלה ומודדים בתי כנסת ישנים. במבט ראשון עיסוקים מעולמות שונים לחלוטין.

בפועל הקשר די ישיר. המלחמה שוב הראתה עד כמה ההיסטוריה הפיזית יכולה להפוך במהירות לתמונה ארכיונית. בית מוכר היום עשוי להיפגע מחר, להישרף או פשוט להיכנס לאזור שבו החוקר כבר לא יוכל להגיע.

אבל האיום אינו רק מטילים. בתי קברות יהודיים ישנים מתמודדים עם עבודות בנייה בלתי חוקיות, מבנים היסטוריים מתמוטטים ללא תיקון, ומקומות של קהילות לשעבר לפעמים פשוט נעלמים תחת בנייה חדשה. לשימור לא מספיקות מילים כלליות על מורשת, אלא מסמכים, מעמד הגנה ותיעוד מדויק.

המומחים הישראלים למעשה עושים את הצעד הראשון בשרשרת הזו: קובעים, מה בדיוק עוד קיים ומה בדיוק צריך להישמר.

לא מוזיאון אוקראינה, אלא ארכיון משפחתי של ישראל

אולי הכי קל להסביר את משמעות המשלחת דווקא כך. עבור אוקראינה בתי הכנסת הללו הם חלק מההיסטוריה של עריה ואזרחיה. עבור היהדות העולמית – שרידים של ציוויליזציה מזרח אירופית עצומה. עבור ישראל יש עוד שכבה שלישית: זה במידה רבה היסטוריה משפחתית של חברה שבנתה כאן את חייה.

שמות המשפחה השתנו, השפה הפכה לעברית, הילדים והנכדים נולדו כבר בחיפה, אשדוד, ירושלים או בני ברק. אבל אם הולכים אחורה בקווים משפחתיים ודתיים, הדרך לעיתים קרובות מובילה באופן בלתי צפוי לעיירה קטנה באוקראינה הנוכחית.

ואז בית הכנסת הישן מפסיק להיות רק חורבה יפה איפשהו “שם”. לפעמים זה הכתובת הפיזית האחרונה של עולם שממנו יצאו אנשים שצאצאיהם חיים היום לידנו.

המחקר “בתי הכנסת של אוקראינה: פודוליה” עדיין בהכנה, היקפו הסופי ותאריך פרסומו טרם הוכרזו. אבל המשלחת של אוגוסט כבר עשתה דבר חשוב: יותר משלושים כתובות כאלה נמצאו מחדש, נבדקו ותועדו על ידי מומחים מירושלים.

בעוד עשר או עשרים שנה חלק מהמבנים הללו, יש לקוות, ישוקמו. חלקם ישתנו, חלקם עשויים לא להישמר כלל. אבל מצבם הנוכחי יישאר בארכיון.

ובזה, אולי, המשמעות הישראלית ביותר של כל הסיפור. ירושלים היום אוספת בעיירות האוקראיניות את עקבות העולם שממנו צמחה פעם חלק ניכר מהיהדות הישראלית.