ב-24 באוקטובר 2026 השתתף שגריר רוסיה בישראל, אנטולי ויקטורוב, ב”קטיף זיתים” במנזר הנשים גורננסקי בעין כרם, אזור במערב ירושלים. יחד עם עובדי השגרירות “קטפו זיתים” גם עובדי נציגות רוסיה ברשות הפלסטינית (פנא).
מחבר: סטס שיפר
25 באוקטובר 2026 | חדשות — Nikk.Agency
באירוע מנזרי רגיל הופיע באופן בלתי צפוי הקשר דיפלומטי. באוקטובר, קטיף הזיתים הפך שוב לסיבה לעימותים ביהודה ושומרון, ומוסקבה הדגישה בפומבי את השתתפות נציגיה, העובדים עם הצד הפלסטיני, באירוע בשטח ישראל. האם זה היה רק קטיף או מחווה פוליטית מופגנת?
מה הראתה ודיווחה שגרירות רוסיה
בהודעה הרשמית של שגרירות רוסיה נמנים השגריר עם אשתו, עובדי השגרירות והנציגות בפנא עם בני משפחותיהם. האורחים התקבלו על ידי אם המנזר יקטרינה (צ’רנישבה) עם אחיות המנזר.
בפרסום מתוארת בפירוט המסורת המנזרית: חורשת הזיתים קיימת מהמאה ה-19, היבול נקטף ביד, וזיתים מזנים “מנסניליה” ו”קסרניה” משמשים לשמן ולכבישה לארוחת המנזר. להודעה צורפו תמונות: השגריר עסוק בקטיף היבול, בידיו מקל לקטיף זיתים.
לא על תמיכה בפלסטינים ולא על תביעות טריטוריאליות השגרירות לא הצהירה במפורש. עם זאת, השתתפות הנציגות בפנא בדו”ח הרשמי מודגשת בנפרד. דווקא הבחירה בניסוח זה גורמת לבחון את נסיבות האירוע.
של מי האדמה: ההיסטוריה של מנזר גורננסקי
מנזר גורננסקי נמצא בעין כרם, אזור היסטורי במערב ירושלים, שנמצא כיום בגבולות המוניציפליים של העיר. הנה המיקום המדויק שלו ב-Google Maps.
לנוצרים, עין כרם קשור למסורת המפגש של מרים הבתולה עם אלישבע, אמו של יוחנן המטביל. בשנת 1871 רכש ראש המשלחת הרוחנית הרוסית, הארכימנדריט אנטונין (קפוסטין), שני בתים ומטע זיתים מבעל מקומי בשם חנה ג’ליאדה. לאחר מכן, הנכסים הורחבו; בשנת 1883 הוקדש מקדש אייקון קאזאן של אם האלוהים, ובשנת 1898 קיבלה הקהילה מעמד של מנזר.
לאחר המהפכה של 1917 והחלוקה של מבני הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, הפכה הבעלות על רכוש הכנסייה לנושא של מחלוקות. לאחר הקמת ישראל, ב-28 בינואר 1949, על פי מסמך קבלה והעברה, עברו חלקות עין כרם למשלחת הרוחנית הרוסית של הפטריארכיה של מוסקבה בשטח כולל של 228,776 מ”ר. על פי נתונים ארכיוניים שהובאו על ידי החוקר דמיטרי סאפונוב, המסמך מהצד הישראלי נחתם על ידי י. ל. רבינוביץ’.
בקטלוג הנכסים של המשלחת הרוחנית הרוסית מצוין המנזר כרכוש הכנסייה האורתודוקסית הרוסית של הפטריארכיה של מוסקבה. אך השטח שנקרא במסמכים של 1949 אינו חייב להתאים לגבולות הרשומים הנוכחיים: חלק מהשטח שימש לאחר מכן לצרכים מוניציפליים. ניתן לקבוע את הרשימה המדויקת של הבעלים והחלקות רק על פי נתונים עדכניים מהרישום הקרקעי הישראלי.
זהו נכס כנסייתי, ולא רכוש אוטומטי של הפדרציה הרוסית. מה משמעות הימצאותו בירושלים מבחינת החוק המדיני והבינלאומי דורש הסבר נפרד.
לפרטים נוספים על ההיסטוריה של רכוש הכנסייה הרוסית והמחלוקות הרכושיות בישראל סיפרנו בחומר “של מי בכל זאת החצר האלקסנדרונית בירושלים?”. שם — מסמכים, היסטוריה ודוגמאות נוספות למחלוקות דומות.
ירושלים — בירה מאוחדת ובלתי ניתנת לחלוקה של ישראל: מה קרה ב-1947, 1948 ו-1967
כן, על פי החוק הישראלי, ירושלים היא בירה מאוחדת ובלתי ניתנת לחלוקה של מדינת ישראל, בעלת משמעות מיוחדת כבירה ההיסטורית של העם היהודי. כך מנוסחת עמדת המדינה: סעיף 1 לחוק היסוד “ירושלים — בירת ישראל” משנת 1980 קורא לעיר “מאוחדת ובלתי ניתנת לחלוקה”. בשנת 2018 מעמד הבירה שלה נקבע גם בחוק היסוד “ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי”.
הערכות משפטיות בינלאומיות של חלק מהגבולות והחלקים של ירושלים שונות. כדי לא לערבב אותם עם ההיסטוריה של עין כרם, חשוב רצף האירועים.
1947: תוכנית בינלאומית שלא מומשה
ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו”ם החלטה מס’ 181 על חלוקת פלסטין המנדטורית הבריטית למדינה יהודית וערבית. לירושלים הוצע משטר בינלאומי מיוחד — corpus separatum — תחת ניהול האו”ם. לשטח המתוכנן נכלל לא רק העיר העתיקה, אלא גם עין כרם (Ein Karim).
עם זאת, המנהל הבינלאומי לא הוקם, והמלחמה שהחלה הובילה לקונפיגורציה עובדתית שונה של שליטה.
1948–1949: עין כרם — בצד הישראלי
ב-14 במאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל. במהלך מלחמת העצמאות כוחות ישראליים קבעו שליטה על החלק המערבי של ירושלים, כולל עין כרם. החלק המזרחי של העיר עם העיר העתיקה והר הבית היה תחת שליטת ירדן.
ב-3 באפריל 1949 חתמו ישראל וירדן על הסכם שביתת נשק. הוא קבע את קו ההפרדה, הידוע כקו הירוק. עין כרם היה ממערב לו, בצד הישראלי. עם זאת, ההסכם עצמו הדגיש כי קו שביתת הנשק אינו קובע גבולות מדיניים סופיים ואינו מכריע את ההסדר הפוליטי.
בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון בכנסת על ירושלים כחלק בלתי נפרד מישראל ובירתה הנצחית. מוסדות המדינה החלו לעבור לחלק המערבי של העיר. האו”ם בהחלטה מס’ 303 באותו חודש שוב תמך במשטר בינלאומי, אך הוא גם לא מומש.
1967: ירושלים המזרחית ואיחוד העיר
במהלך מלחמת ששת הימים ביוני 1967 קבע צה”ל שליטה על ירושלים המזרחית, שהייתה קודם לכן תחת שליטת ירדן. בישראל זה נתפס כאיחוד העיר והחזרת הגישה למקומות הקדושים, בראש ובראשונה לכותל המערבי.
ב-27–28 ביוני 1967 הרחיבה ישראל את זכותה, סמכותה וניהולה על ירושלים המזרחית והשטחים הסמוכים. בשנת 1980 נקבע מעמד הבירה המאוחדת בחוק היסוד. מועצת הביטחון של האו”ם בהחלטה מס’ 478 לא הכירה בצעדים אלה לשינוי מעמד העיר. בחוות דעת מייעצת מ-19 ביולי 2024, בית הדין הבינלאומי של האו”ם גם ראה בירושלים המזרחית כחלק מהשטח שנכבש על ידי ישראל ב-1967.
בניגוד לירושלים המזרחית, עין כרם היה תחת שליטת ישראל כבר מ-1948. לכן ההיסטוריה של מעברו לשליטה ישראלית אינה קשורה לאירועים הצבאיים של 1967.
מה מכירות מדינות אחרות ושל מי כאן הזכות
ב-6 בדצמבר 2017 הכירו ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, תוך ציון כי החלטה זו אינה קובעת גבולות סופיים של ריבונות ישראלית בעיר. עמדות מדינות אחרות שונות; ארגונים בינלאומיים רואים בירושלים המזרחית כשטח שנכבש על ידי ישראל ב-1967, ומייחסים את שאלת מעמדה הסופי להסדר פוליטי.
הבדל זה לא הופך את עין כרם לא לשטח פנא ולא למובלעת רוסית. כאן יש להבחין בין שלושה דברים:
- סמכות מדינית: עין כרם נמצא תחת שלטון ישראלי; כאן פועלים החוק הישראלי והניהול המוניציפלי.
- רכוש פרטי וכנסייתי: חלקות המנזר שייכות היסטורית למשלחת הרוחנית הרוסית של הפטריארכיה של מוסקבה; תארים וגבולות עדכניים כפופים לבדיקה ברישום הקרקעי הישראלי.
- חוק בינלאומי: בעלות על נכס על ידי ארגון דתי זר אינה יוצרת ריבונות של מדינה זרה ואינה מעניקה למקום מעמד דיפלומטי.
כך, מנזר גורננסקי יכול לעסוק בפעילותו הדתית והכלכלית בישראל. הנזירות אינן אחראיות למדיניות החוץ של מוסקבה, ונוכחות דיפלומטים רוסים אינה משנה את הבעלות המשפטית על הקרקע.
מדוע היו כאן עובדי נציגות רוסיה בפנא
נציגות רוסיה ברשות הפלסטינית נמצאת ברמאללה. על פי מידע של משרד החוץ הרוסי, מחוז הקונסולרי שלה מכסה את “הגדה המערבית ורצועת עזה”. “מערב ירושלים” אינו נכלל במחוז זה.
יתרה מכך, ב-6 באפריל 2017 הכריזה רוסיה בעצמה על הכרתה במערב ירושלים כבירת ישראל, תוך תמיכה ב”מדינה פלסטינית עתידית עם בירה במזרח ירושלים”.
כאן נדרשות שתי הבהרות. עובדי הנציגות הרוסית ברמאללה — אינם נציגי הנהגת פנא; הם דיפלומטים של רוסיה. והנסיעה שלהם למנזר תוך שמירה על הכללים הקיימים אינה מהווה הפרה של החוק או הנורמות הדיפלומטיות.
אך מאחר שההודעה הרשמית מדגישה את נוכחותם, עולה השאלה על המשמעות הפוליטית של בחירה זו — במיוחד בהקשר של עונת הזיתים הנוכחית.
מדוע קטיף הזיתים הפך לנושא רגיש פוליטית ביהודה ושומרון
יהודה ושומרון — שמות גיאוגרפיים עתיקים הקשורים להיסטוריה היהודית, לממלכות ולמרכזים דתיים. בדיפלומטיה הבינלאומית מכנים את השטח הזה לעיתים קרובות הגדה המערבית (West Bank); השם האחרון קיבל תפוצה רחבה בתקופת השליטה הירדנית ב-1948–1967. במלחמת ששת הימים עבר השטח לשליטת ישראל, ומעמדו הפוליטי הסופי נותר נושא למחלוקות.
לישראלים, יהודה ושומרון הם חלק מהמולדת ההיסטורית של העם היהודי. למשפחות פלסטיניות, חורשות הזיתים הן גם מקור הכנסה, רכוש בירושה ומסורת עיבוד האדמה. שאלות על שייכות חלקות ספציפיות, גישה אליהן וביטחון מתחדדות במיוחד בסתיו, כאשר היבול נקטף בזמן קצר.
יישובים ישראליים, דרכים מאובטחות וחלקות חקלאיות פלסטיניות לעיתים קרובות ממוקמים בסמוך זה לזה. הצבא מסביר את הצורך בתיאום מוקדם של גישה לחלק מהחורשות בסיכוני התקפות טרור, חדירה לאזורים מאובטחים ועימותים בין תושבים. צה”ל חייב להגן על אזרחים ישראלים ולהבטיח את ביטחון הפעילות הכלכלית החוקית של הפלסטינים.
על פי נתוני הצבא מ-21 באוקטובר 2026, התקיימו כ-100 אירועים מתואמים לקטיף זיתים, שאיפשרו לאסוף עשרות טונות של יבול. במקביל, חקלאים וארגוני זכויות אדם מדווחים על הגבלות מופרזות, גניבות יבול, השחתת עצים והתקפות. אין לזהות את כל תושבי ההתנחלויות הישראליות עם מפרי החוק: כוחות הביטחון הישראליים עוצרים חשודים, כולל מקרב מתנחלים רדיקליים.
אוקטובר 2026: אירועים ספציפיים
7 באוקטובר — בורקה וביזריה, אזור שכם. על פי נתוני משרד האו”ם OCHA, במהלך התקפה על פלסטינים שקטפו זיתים נהרג גבר בן 44.
16 באוקטובר — אבו-פלאח, אזור רמאללה. תוקפים תקפו חקלאים פלסטינים; בין הנפגעים הייתה עיתונאית צילום אמריקאית היידי לוין, שעבדה עבור The Washington Post.
17 באוקטובר — אזור טייבה. הותקפה קבוצה של דיפלומטים אירופאים שביקרו באזור בעקבות אירועי עונת קטיף הזיתים.
19 באוקטובר. המשטרה הישראלית דיווחה על מעצר חשודים בהתקפות על חקלאים, עיתונאית ודיפלומטים זרים במסגרת מבצע “עלה זית”.
20–21 באוקטובר — נחאלין, אזור ביתר עילית. כוחות הביטחון הישראליים עצרו משתתפים בקטיף זיתים, שלפי גרסת צה”ל, נערך ללא תיאום נדרש. בין העצורים היה פוליטיקאי אמריקאי בראד לנדר. מאוחר יותר הופיעו דיווחים כי המפות שפורסמו על ידי המנהל האזרחי לא אישרו את חובת התיאום דווקא לחלקה זו. כך, הערכות הנסיבות של המעצר שונות.
22–24 באוקטובר — אזור קריית ארבע. נעצרו פעילים זרים שליוו חקלאים פלסטינים. חמש אזרחיות איטליה שוחררו; ב-24 באוקטובר הודיע משרד החוץ האיטלקי על חזרתן הביתה.
על פי נתוני הארגון הישראלי יש דין, בתקופה מ-27 בספטמבר עד 22 באוקטובר נרשמו 672 תקריות ב-194 קהילות פלסטיניות. הארגון כולל בספירה התקפות, מניעת גישה לאדמה, גניבות והשחתת רכוש. זו סטטיסטיקה של דיווחי הארגון, ולא 672 פשעים שנקבעו משפטית.
החוק הישראלי ומחלוקות בתוך המסורת הדתית היהודית
הקשר ההיסטורי של העם עם השטח — אינו זהה לזכות של אדם פרטי על חלקה ספציפית. בשנת 2006 הכיר בית המשפט העליון של ישראל בתיק בג”ץ 9593/04 באי-קבילות איסור שיטתי על חקלאים פלסטינים “לעבור לאדמתם” רק בשל איומים של התקפות. המדינה חייבת להבטיח ביטחון ולמנוע אלימות; הגבלות זמניות מוצדקות אפשריות בנסיבות ספציפיות.
באוקטובר 2026 התפתחה גם מחלוקת דתית. ב-16 באוקטובר הרב דב ליאור הביע עמדה המאפשרת ליהודים לקטוף זיתים על אדמות פלסטיניות על בסיס פרשנותו לזכויות היסטוריות. רבני ארגון “צהר” התנגדו: איסור גניבה אינו תלוי בלאום הבעלים, ואנשים פרטיים אינם יכולים להקצות לעצמם רכוש של אחרים.
בספר דברים (דברים, 24:20) מצווה להשאיר חלק מיבול הזיתים לגר, ליתום ולאלמנה. ההבדלים בפרשנויות אינם מבטלים את הצורך לבחון מחלוקות ספציפיות על בסיס החוק והזכויות שנקבעו.
מדוע מוסקבה עשויה לבחור דווקא בדימוי פוליטי כזה
חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר שמו לב לשילוב של דיפלומטיה תרבותית רוסית וסימנים פוליטיים. בחומר “הדגל הרוסי בתל אביב וחמאס במוסקבה” השווינו בין פעולות רוסיות פומביות בישראל לבין קשרי מוסקבה עם חמאס. ובחומר הקודם של סטס שיפר על ההשפעה הרוסית ניתחנו מדוע אין לערבב את פעילות המדינה הרוסית עם התרבות והחיים של דוברי הרוסית בישראל.
מנזר גורננסקי קיים מהמאה ה-19, וחייו הדתיים אינם צריכים להיות מזוהים עם החלטות השלטון הרוסי הנוכחי. אך סיקור האירוע על ידי דיפלומטים — כבר חלק מפעילות המדינה.
על רקע העימותים של אוקטובר סביב חורשות הזיתים, השתתפות עובדי הנציגות הרוסית בפנא עשויה להיתפס כסולידריות מופגנת של מוסקבה עם הצד הפלסטיני, שהוצגה ב”מערב ירושלים”. זו פרשנות פוליטית, ולא מטרה שהוצהרה על ידי המארגנים.
יש גם הסבר פשוט יותר: עובדי שני המוסדות הרוסיים הגיעו עם משפחותיהם לעזור למנזר לקטוף את היבול. אך אז מדוע השגרירות ראתה לנכון לציין במיוחד את הנציגות בפנא? תשובה בהודעה שפורסמה אין.
שאלות למשרד החוץ הישראלי ולמפלגות הימין הישראליות
בזמן הפרסום אין אישורים לכך שמשתתפי קטיף הזיתים הפרו את החוק הישראלי, השתמשו במנזר בניגוד לרצון הנהלתו או ערערו במפורש על הריבונות הישראלית. עצם נוכחותם של דיפלומטים רוסים אינה נותנת עילה להאשמות.
אך משרד החוץ הישראלי רשאי לברר עם הצד הרוסי את אופי האירוע: האם זה היה אירוע כנסייתי רגיל או גם מחווה דיפלומטית? מדוע בדו”ח צוין במיוחד הנציגות בפנא, אם הקטיף התקיים בחלק המערבי של בירת ישראל?
שאלות עולות גם למפלגות “ליכוד”, “הציונות הדתית” ו”עוצמה יהודית”, המדגישות באופן קבוע את חשיבות ירושלים המאוחדת, הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי והריבונות המדינית. כיצד הם מעריכים את השימוש של דיפלומטים זרים במקומות דתיים לדיפלומטיה פומבית? האם הם רואים במקרה זה מרכיב פוליטי או מתייחסים לנסיעה כמסורת מנזרית גרידא?
משמעות השאלות הללו אינה בהגבלת חופש הדת או זכות הדיפלומטים לבקר במנזר, אלא בבירור אופי האירוע הספציפי.
במקום סיכום
עצים הזיתים של מנזר גורננסקי הופיעו כאן עוד בתקופת האימפריה העות’מאנית. לאחר 1948 עין כרם נמצא תחת שלטון ישראלי; מעמד הרכוש הכנסייתי אינו משנה זאת. ומלחמת 1967 לא הפכה את האזור המערבי של ירושלים לא לשטח רוסי ולא לפלסטיני.
דיפלומטים רוסים יכלו להגיע לכאן פשוט לעזור למנזר. אך הם עשו זאת בפומבי, והשגרירות ציינה במיוחד את השתתפות הנציגות, העובדת עם פנא, בעיצומם של המחלוקות סביב קטיף הזיתים ביהודה ושומרון.
השאלה המרכזית נותרת פתוחה: האם זו הייתה מסורת מנזרית בלבד — או שמוסקבה השתמשה בה במודע כדי להראות תמיכה בצד הפלסטיני ישירות בישראל?
לצורך תשובה נדרשים הבהרות מהמארגנים, ולא השערות המוצגות כעובדה מבוססת.