בשטריי מתכוננים לשיקום בית הכנסת הגדול משנת 1817 – מבנה ששרד את השואה ואת הניסיון הסובייטי להפוך אותו לבריכה

ב-19 בספטמבר 2026, בפסגת קרפטיאן 8 בבוקובל, מועצת העיר סטריי וקרן הצדקה ‘ספדשינה UA’ חתמו על מזכר לשיקום בית הכנסת הגדול של סטריי והקמת מרכז תרבותי על בסיסו. מהעיר חתם על המסמך ראש העיר אולג קניבץ, ומהקרן – מייסדת הקרן חנה גבריליב.

הנה היא על המפה – https://maps.app.goo.gl/Wg42zrAuRuxAb4Z78

סטריי – עיר במחוז לבוב במערב אוקראינה, דרומית ללבוב. במסמכים ישראליים, פולניים, גרמניים ויהודיים ניתן למצוא את השם בכמה צורות: Stryj, Stryi, סטריי, סטרי. זו אותה עיר.

החדשות עצמן קצרות. אבל אם נפרוש את ההיסטוריה של הבניין, מתקבל כבר קנה מידה אחר לגמרי: בית הכנסת מ-1817, קהילה יהודית ענקית בסטריי, שריפה במאה ה-19, השואה, אנשים שנכלאו בפנים לפני שנשלחו לבלז’ץ, מחסן סובייטי, כמעט התחלה של הסבה לבריכה, עשורים של הרס, צאצאי יהודי סטריי בישראל – ורק עכשיו ניסיון חדש להמציא לבניין עתיד.

וזה בדיוק ניסיון. העבודות הבנייה עדיין לא התחילו.

מחבר: ילנה גונקו.

19 בספטמבר: בינתיים מזכר, לא שיקום

לאחר החתימה על המזכר, הצדדים הסכימו להכין יחד פרויקט, לחפש מומחים, שותפים בינלאומיים ומימון. לאחר השיקום, רוצים להשתמש בבניין כמרחב תרבותי, תוך שמירה על ערכו האדריכלי וההיסטורי. כיום הוא שייך לקהילה הטריטוריאלית של סטריי, אינו בשימוש ולמעשה נשאר חורבה.

ההבדל הזה עקרוני. עדיין אין תקציב מפורסם, פרויקט אדריכלי מאושר, קבלן או תאריך שבו העובדים באמת ייכנסו לאתר. השלב הבא הצדדים מתכוונים לערוך כבר בסטריי עם השתתפות שותפים אוקראינים ובינלאומיים.

וכאן צריך מיד להסיר בלבול אפשרי נוסף: ‘ספדשינה UA’ אינה קרן יהודית. זו ארגון אוקראיני שעובד עם אדריכלות היסטורית ומורשת תרבותית. במקרה זה היא יחד עם העיר לוקחת על עצמה את האנדרטה למורשת היהודית.

המודל שנבחר אינו מוזיאוני-שמרני. חנה גבריליב מדברת על החזרת העבר לחיים המודרניים של העיר – כלומר על השימוש האדפטיבי, שבו לא רק מתקנים את האובייקט ההיסטורי, סוגרים ומשאירים אותו שוב ללא תפקיד. איזה בדיוק יהיה המרכז התרבותי בפנים – עם תצוגה קבועה של ההיסטוריה היהודית, מרחב זיכרון לשואה, אולם אירועים או כל זה יחד – עדיין לא הוחלט בפומבי.

1817. בית הכנסת הגדול מופיע ברובע היהודי הישן

יהודים חיו בסטריי זמן רב לפני המאה ה-19. מקורות מתעדים את האוכלוסייה היהודית בעיר לפחות מהמאה ה-16; בשנת 1576 המלך סטפן באטורי התיר ליהודים להתיישב ולרכוש נכסים בעיר, ובשנת 1689 הקהילה קיבלה אישור לבנות בית כנסת עץ חדש במקום הקודם שנהרס.

בית הכנסת הגדול מאבן, שממנו נותרו היום הקירות, נבנה בשנת 1817. מסמכים משנת 1827 כבר מתעדים בסטריי שני בתי כנסת: אחד מ-1817, והשני מ-1821. זה עוזר להבין את התאריכים, כי במדריכים ליד בית הכנסת הגדול אפשר למצוא גם שנה אחרת – 1858.

1858 אינו תחילת ההיסטוריה של הבניין, אלא שיפוץ גדול. לאחריו בית הכנסת קיבל מאפיינים קלאסיציסטיים יותר. לכן בתיאורים שונים של האנדרטה יכולים להופיע המאה ה-19, 1817, 1858 וסוף המאה ה-19 – לא מדובר בהכרח בטעות, אלא בשלבים שונים של הבנייה.

והבניין הזה השתנה עוד כמה פעמים. הוא בכלל התגלה כהרבה פחות ‘קפוא בזמן’ ממה שנראה לפי המעטפת הלבנים הנוכחית.

השריפה של 1886 שינתה אותה שוב

ב-17 באפריל 1886 סטריי נלכדה בשריפה ענקית. חלק ניכר מהעיר נפגע, האש פגעה גם בבית הכנסת הגדול.

לאחר השיקום, האדריכלות שלה השתנתה: הופיעו פרטים אוריינטליים וניאו-מוריים, שנראים היטב בתמונות שלפני המלחמה. החוקרת של בתי הכנסת אוקסנה בויוקו מקשרת את השלב הזה לעבודות הבנייה לאחר השריפה ומניחה השתתפות אפשרית של האדריכל הלבובי המפורסם יוליאן זכרביץ’. אבל זו בדיוק השערה מחקרית, אין מסמך מאושר סופית על מחברותו של זכרביץ’.

יש גם פרט מעניין של התקופה: לאחר השריפה הקיסר פרנץ יוזף הקצה כספים לשיקום הכנסייה והסינagogue של סטריי. עבודות השיקום בעיר בשנים 1886–1887 נוהלו על ידי האדריכל סילבסטר גברישקביץ’.

כך שהמראה המוכר של בית הכנסת הגדול מהגלויות הישנות הוא כבר תוצאה של כמה חיים של בניין אחד.

מאחורי השער עם המנורה נכנסו אלף איש

מבית הכנסת הישן נותרו היום בעיקר הקירות, חלקים מהקישוט האדריכלי והשער המתכתי. הגדר שלו נעשתה עם מוטיב של מנורה, למטה נשמרו כוכבי דוד. פעם הובילו מדרגות רחבות לכניסה הראשית, ועל השער הייתה כתובת בעברית: ‘זה שער לה’ צדיקים יבואו בו’.

בפנים הכל נראה אחרת לגמרי ממה שהוא היום.

יליד סטריי, הסופר יוליאן סטרייקובסקי, נזכר בחלל ענק לכאלף מתפללים. החלק הנשי היה בשני מפלסים – לסביבה האורתודוקסית המקומית סידור כזה אפילו עורר ויכוחים. במרכז הייתה הבימה, שם קראו את התורה, על הקיר המזרחי – ארון הקודש עם המגילות. הקירות היו כחולים, עם ציורים תנ”כיים: תיבת נוח, עקדת יצחק, משה עם הלוחות. האור עבר דרך חלונות גדולים עם ויטראז’ים צבעוניים, מהתקרה השתלשלו מנורות פליז.

בית הכנסת הגדול לא עמד בנפרד במרכז העיר. הוא היה ברובע היהודי הישן בכיכר בוז’ניצ’ה; לידו היו בית המדרש – בית לימוד ותפילה, מקווה, בית חולים יהודי, מבנים תפילה אחרים.

שם התפללו לפי הנוסח האשכנזי. במקורות מוזכר אפילו מניין נפרד של עגלוני סטריי ובעלי כרכרות – פרט קטן מחיי היומיום, אבל דרכו רואים טוב יותר שזה היה מרחב ציבורי חי, ולא רק ‘אנדרטה אדריכלית’.

בשנים מסוימות יהודים היו כמעט מחצית מאוכלוסיית סטריי

בשנת 1880 חיו בעיר 5,245 יהודים – 41.62% מהאוכלוסייה. עד 1910 האוכלוסייה היהודית עלתה על עשרת אלפים איש, לפני מלחמת העולם השנייה דובר על כ-12 אלף.

יד ושם מציין נקודת זמן מעט שונה: בתחילת שנות ה-30 חיו בסטריי כ-11 אלף יהודים – כשליש מאוכלוסיית העיר. פעלו בית חולים יהודי, בית יתומים, אגודות צדקה, ספריות, בתי ספר, תנועות ציוניות, הבונד, ‘אגודת ישראל’; הסניף המקומי של ‘השומר הצעיר’ היה הגדול ביותר בגליציה.

כלומר, בית הכנסת הגדול לא היה בניין של קבוצה דתית קטנה בשולי סטריי. הוא היה בתוך אחד מעולמות האנושיים המרכזיים של העיר עצמה.

וכאן חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר לא פעם נתקלים באותה בעיה: האדם המודרני רואה באוקראינה בית כנסת ישן ומבין אותו כאובייקט ‘יהודי’ נפרד, אף שלפני השואה מבנים כאלה היו חלק מהמרקם העירוני היומיומי. בחומר שלנו על משלחת מירושלים ליותר מ-30 בתי כנסת בפודוליה הראינו בדיוק את זה: לפעמים מהסביבה היהודית הענקית היום נשאר רק בניין אחד, בית קברות וכמה תמונות ארכיון.

ספטמבר 1939: מגיעה ברית המועצות, אבל בתי הכנסת עדיין פתוחים

לאחר חלוקת פולין, סטריי נכבשה תחילה על ידי כוחות גרמניים, ולאחר כמה ימים עברה לשליטת ברית המועצות.

השלטון הסובייטי סגר את המפלגות היהודיות והמוסדות הקהילתיים העצמאיים, המסחר הפרטי הופסק בהדרגה, פעילים וחלק מהפליטים גורשו לעומק ברית המועצות. אבל פרט אחד באנציקלופדיה של יד ושם נשמע די מפתיע: בתי הכנסת עדיין נשארו פתוחים.

כלומר, בית הכנסת הגדול המשיך להיות מרחב תפילה כמעט עד הפלישה הגרמנית לברית המועצות.

ב-2 ביולי 1941 הגרמנים כבשו את סטריי. מכאן והלאה ההיסטוריה של הבניין מפסיקה להיות רק היסטוריה של אדריכלות.

ב-3 בספטמבר 1942: כשלושת אלפים יהודים ננעלים בבית הכנסת

ב-3 בספטמבר 1942 בגטו סטריי החלה אקציה גדולה שנמשכה שלושה ימים. הכוחות הגרמניים אספו כשלושת אלפים יהודים בבית הכנסת, ולאחר מכן גירשו אותם ברכבת למחנה המוות בלז’ץ. יחד איתם נשלחו כאלפיים יהודים מסקולה הסמוכה; עוד כ-500–600 איש נרצחו במקום במהלך המעצרים.

יד ושם בפרק הזה כותב בדיוק על בית הכנסת. וכאשר בהמשך ידובר על המרכז התרבותי, אי אפשר יהיה לעקוף את השכבה הזו של ההיסטוריה: המרחב שנבנה לתפילה שימש כמקום כליאה זמני לפני הגירוש למוות.

בסתיו 1942 הרציחות והגירושים נמשכו. באוקטובר התרחשה אקציה גדולה נוספת, בנובמבר עוד כאלף וחמש מאות איש נשלחו למחנה יאנובסקי ולבלז’ץ. בפברואר – מרץ 1943 נרצחו עוד כאלף יהודים.

אבל לבית הכנסת הגדול עצמו היה עוד פרק אחד.

ב-22 במאי 1943: יותר מאלף איש שוב נמצאים בפנים

ב-22 במאי 1943 החלה חיסול גטו סטריי. השוטרים הגרמנים הקיפו את השטח, יותר מאלף יהודים נאספו ודחסו לבית הכנסת הגדול. שם הם הוחזקו כמה ימים ללא מים ואוכל. אחר כך הובלו לבית הקברות היהודי המקומי ונרצחו.

ב-3 ביוני הגרמנים ועוזריהם המשיכו להוציא אנשים ממחבואיהם: בתים הוצתו, מרתפים הוצפו, לבונקרים הושלכו חומרי נפץ. בקיץ הושמדו מחנות העבודה היהודיים שנותרו בעיר.

בית הכנסת הגדול לכן מהווה שני אנדרטאות בו זמנית. אחד – לחיי היהודים בסטריי. השני – להשמדתם.

חדשות ישראל כבר ניתחו מדוע הזיכרון על השואה בערים קטנות באוקראינה לעיתים קרובות נשאר הרבה פחות ידוע מההיסטוריה של המקומות הגדולים ביותר של רצח המוני. בחומר נפרד סיפרנו, מדוע ההיסטוריה המקומית של השואה בהדרגה נופלת מזיכרון הערים. סטריי מראה את הבעיה הזו ממש בקירות.

אבל את החורבה הנוכחית לא עשו הנאצים

במקום הזה קל להניח משפט היסטורי יפה אך לא נכון: ‘בית הכנסת נהרס במהלך השואה’.

לא.

הבניין שרד פיזית את המלחמה. בתמונה מ-1964 בית הכנסת עדיין עומד עם גג. לאחר המלחמה לא שוחזרה הפונקציה הדתית שלו, השלטון הסובייטי השתמש במבנה כמחסן.

השבר האמיתי במצב הבניין התרחש מאוחר יותר. בשנות ה-80 הוחלט לעשות כאן בריכת שחייה. לצורך ההסבה פורקו הגג הקמרוני וחלק מהמבנים ההיסטוריים, אבל הבריכה עצמה לא נבנתה. לאחר הסרת הגג, מים, כפור וצמחים החלו להרוס את הלבנים באופן קבוע.

נוצרה היסטוריה די פרועה. בית הכנסת שרד את הכיבוש הגרמני, אף שבתוכו הוחזקו אנשים לפני הגירוש והרצח, וחלק עצום מהשלמות האדריכלית שלו אבד כבר עשרות שנים לאחר מכן – במהלך ההסבה הסובייטית שלא הושלמה.

היום נראים הקירות, שאריות האלמנטים הדקורטיביים, השער עם המנורה ומגני דוד. החיים הפנימיים של הבניין כמעט נעלמו.

והזיכרון על סטריי בינתיים עבר לישראל

לאחר השמדת הקהילה, חלק ניכר מהזיכרון שלה המשיך להתקיים כבר מחוץ לעיר.

בשנת 1962 בתל אביב יצא לאור Sefer Stryj – ‘ספר סטריי’. המוציא לאור צוין כארגון יוצאי סטריי בישראל – ארגון יוצאי סטרי בישראל. בספר יש פרקים בעברית, יידיש ואנגלית, היסטוריית הקהילה, זיכרונות של תושבים לשעבר וחומרים על סטריי היהודית שהושמדה.

לערים כאלה יזכור-בוך – ספר זיכרון של קהילה שהושמדה – לעיתים קרובות מתגלה כמשהו כמו ארכיון עירוני שהוצא לחו”ל. האנשים כבר אינם, המוסדות נעלמו, הפנים נהרסו, אבל התושבים לשעבר הספיקו לרשום איך נראו הרחובות, מי התפלל איפה, אילו בתי ספר היו, מי שירת בבית הכנסת.

בישראל קיים גם אנדרטה נפרדת ליהודי סטריי שנרצחו בבית הקברות נחלת יצחק בגבעתיים. מרכז האמנות היהודית של האוניברסיטה העברית מציין שהאנדרטה נוצרה ביוזמת איגוד יוצאי סטריי; עליה מונצח בעברית זכר הקהילה שנרצחה בשואה.

כלומר, הקשר הישראלי כאן לא הומצא לצורך החומר של היום. הוא קיים כבר עשרות שנים.

האוניברסיטה העברית תיעדה את בית הכנסת עצמו

יש קו ישיר יותר.

מרכז האמנות היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים תיעד את בית הכנסת הגדול של סטריי בשנים 1993 ו-1997. בבסיס הנתונים שלו נשמרה קבוצה נפרדת של עשרות תמונות של הבניין; האובייקט מסווג כבית כנסת אשכנזי מהמאה ה-19 עם מאפיינים ניאו-מוריים.

לשיקום העתידי חומרים אלה עשויים להיות מעשיים למדי, ולא רק אקדמיים. כאשר בניין עומד עשרות שנים ללא גג, צילום מלפני עשרים או שלושים שנה לפעמים שומר על פרט שכבר לא קיים היום.

באוגוסט 2026 מומחים מאותו מרכז שוב נסעו באוקראינה ותיעדו בתי כנסת היסטוריים בפודוליה. חדשות ישראל סיפרו בפירוט על המשלחת הזו: יותר משלושים אובייקטים נבדקו, צולמו ותועדו לפני שהרס נוסף או מלחמה ישנו אותם סופית.

יש גם פרויקט אוקראיני רחב יותר לשימור המורשת היהודית בדיגיטל – עליו כתבנו בנפרד.

בשנת 2017 כבר הצילו את בית הכנסת הגדול בידיים

המזכר הנוכחי לא נוצר יש מאין. לפניו היו אנשים שבאו לחורבה ללא תקציב גדול ופשוט התחילו ממה שיכלו לעשות.

בשנת 2017 סיפר חבר מועצת העיר המקומית פטר קוריטניק בשולחן עגול לשימור המורשת היהודית בלבוב, שבית הכנסת הגדול הפך לאחד מהפרויקטים המרכזיים שלו. התחילו בשיקום השער המתכתי המקורי, אחר כך ניקו את הפסולת בתוך הבניין, גזמו עצים ושיחים שכבר צמחו בקירות ועל הלבנים.

לעבודה הצטרפו מתנדבים ממרכז המתנדבים של לבוב בקרן הצדקה היהודית הכלל-אוקראינית ‘חסד-אריה’, וגם סטודנטים מקומיים. בספטמבר 2017 ביקרה בסטריי אמריקאית דונה קרנר, צאצאית של משפחה יהודית מקומית; בעזרתה הצליחו לגייס ציוד כדי להסיר צמחים מהחלקים העליונים של החורבה הגבוהה.

וכאן מתגלה רציפות מעניינת. כבר אז נדון אפשרות של מרכז אמנות ומרחב תרבותי עם תצוגה על ההיסטוריה של הקהילה היהודית של סטריי. כלומר, הרעיון שמופיע עכשיו במזכר של 2026, באיזשהו אופן נשמע כמעט לפני עשר שנים.

בכניסה כבר היו אז שלטי זיכרון, שהותקנו עוד בשנות ה-90 על ידי ניצולים ישראלים וצאצאי יהודי סטריי.

אז למה בפרויקט החדש עדיין לא מוזכרות ארגונים יהודיים?

השאלה מתבקשת, במיוחד אם יודעים את כל ההיסטוריה הקודמת.

בפרויקט החדש מופיעים רשמית מועצת העיר סטריי ו’ספדשינה.UA’. במועד הפרסום לא מצאנו אישור ש’חסד-אריה’, הקהילה היהודית של אוקראינה, האוניברסיטה העברית בירושלים, ארגון יוצאי סטריי בישראל או קרן ישראלית אחרת כבר נכנסו לפרויקט כשותפים רשמיים.

אבל להסיק מכך על הדרה של מישהו יהיה מוקדם. המזכר עצמו דווקא מתכנן את השלב הבא עם מעורבות שותפים אוקראינים ובינלאומיים וחיפוש מימון חיצוני.

פסגת קרפטיאן 8 הייתה מקום מתאים לכך. הפורום התקיים 18–20 בספטמבר 2026 בבוקובל ואיחד נציגים משמונה מדינות אזור הקרפטים, מוסדות האיחוד האירופי, עסקים, קהילות מקומיות ושותפים בינלאומיים. ב-19 בספטמבר עבד במקום דוכן קרן המורשת התרבותית האוקראינית, שבו דיברו בנפרד על שימור, שיקום המורשת ותמיכה בינלאומית בפרויקטים כאלה.

אבל כסף ובמה בינלאומית הם רק חלק מהמשימה. כאן עוד יש לקבוע, מי יהיה אחראי על תוכן הזיכרון בתוך הבניין המשוקם, וזה כבר שאלה לא פחות מורכבת מגג או לבנים.

הסבר לקורא הישראלי: מה כאן עשוי להיות לא מובן

סטריי – עיר במחוז לבוב במערב אוקראינה, דרומית ללבוב. במסמכים ישראליים, פולניים, גרמניים ויהודיים ניתן למצוא את השם בכמה צורות: Stryj, Stryi, סטריי, סטרי. זו אותה עיר.

גליציה כאן אינה קשורה לגליסיה הספרדית. מדובר באזור היסטורי במרכז-מזרח אירופה. סטריי בתקופות שונות הייתה חלק ממונרכיית הבסבורג ואוסטרו-הונגריה, פולין בין המלחמות, ברית המועצות, וכעת זו אוקראינה. לכן משפחה אחת מסטריי יכלה לקבל כמה דרכונים שונים במהלך חייהם מבלי לעבור דירה.

בית המדרש – בית לימוד, מקום ללימוד טקסטים דתיים יהודיים ותפילה. מקווה – בריכה טקסית. בימה – במה שממנה קוראים את התורה. ארון הקודש – ארון שבו שומרים את מגילות התורה. מניין – מניין מינימלי לתפילה ציבורית; ביהדות האורתודוקסית המסורתית זה עשרה גברים יהודים בוגרים.

בלז’ץ, לשם נשלחו היהודים מסטריי בספטמבר 1942, היה מחנה מוות. כלומר, לא רק מחנה כליאה או עבודה כפויה, אלא אחד ממרכזי מבצע ‘ריינהרד’, שנוצרו על ידי גרמניה הנאצית במיוחד לרצח המוני של יהודים.

יש גם מושג יזכור-בוך, או ספר זיכרון של קהילה. לאחר השואה, יוצאי ערים ועיירות שהושמדו יצרו ספרים כאלה בישראל, ארה”ב ומדינות אחרות. בזכותם נשמרו שמות משפחה, תמונות, זיכרונות ותיאור חיים שכבר לא קיימים פיזית. Sefer Stryj, שיצא לאור בתל אביב ב-1962, הוא בדיוק ספר כזה.

והדבר האחרון, שלפעמים קשה להרגיש מישראל המודרנית. כשאנחנו רואים היום עיר אוקראינית ובית כנסת יהודי ישן שעומד בנפרד, נוצר הרושם שהיהודים היו קבוצה היסטורית קטנה ליד האוכלוסייה העיקרית. בסטריי זה לגמרי לא כך: בסוף המאה ה-19 יהודים היו יותר מ-40% מהתושבים. בית הכנסת הגדול היה חלק מהחיים העירוניים הנורמליים, כמו שוק, בית ספר או בית חולים.

209 שנים של היסטוריה – ועכשיו הכל שוב תלוי בפרקטיקה

בית הכנסת הגדול נבנה בשנת 1817. בשנת 1858 שופץ באופן משמעותי, לאחר השריפה של 1886 שוקם שוב ושינה את מראהו. בספטמבר 1942 הוחזקו בתוכו כשלושת אלפים יהודים לפני שנשלחו לבלז’ץ, במאי 1943 שוב נדחסו לשם יותר מאלף איש, שנרצחו מאוחר יותר.

לאחר המלחמה הפך בית הכנסת למחסן. בשנות ה-80 תכננו להפוך אותו לבריכה, פורקו הקמרונות והושארו לא גמורים. בשנות ה-90 חזרו אליו צאצאי הקהילה מישראל, האוניברסיטה העברית תיעדה את החורבה, ב-2017 ניקו את הקירות מעצים מתנדבים יהודים ואוקראינים. כעת בספטמבר 2026 העיר ו’ספדשינה.UA’ מנסים להפעיל כבר פרויקט מלא להחזרת הבניין לחיי העיר.

אבל המזכר עדיין לא מבטיח כלום. לקופסת הלבנים הישנה דרושה ייצוב הנדסי, פרויקט, כסף, מומחים, ואז שנים של תחזוקה. ועוד צריך להחליט על דבר הרבה פחות טכני: האם אפשר ליצור מרכז תרבותי מודרני כך שהוא לא יהפוך את מקום השואה רק לתפאורה היסטורית יפה.

כנראה שזה יהיה המבחן העיקרי של הפרויקט. כי כאן אי אפשר לשקם רק את החצי הנוח של העבר.

בית הכנסת הגדול של סטריי היה מקום תפילה. אחר כך הפך למקום שבו ננעלו אנשים לפני מותם. אחר כך למחסן, בריכה לא גמורה וחורבה. עכשיו יש לו עוד הזדמנות – אבל מה בדיוק העיר תחזיר לחיים יחד עם הקירות האלה, עדיין צריך להחליט.