הימין האירופי נחשב לעיתים קרובות לבעלי ברית של נתניהו, אך בפולין אירעה תקלה משמעותית

שערורייה בסיים הפולני חשפה בעיה רחבה יותר מאשר התנהגות של חבר פרלמנט אחד

בפולין התפרצה שערורייה פוליטית רועשת לאחר שחבר הפרלמנט של המפלגה הימנית הקיצונית ‘קונפדרציה’ קונרד ברקוביץ’ הופיע ב-14 באפריל 2026 בסיים עם דגל ישראל שעליו הוצג סמל נאצי במקום מגן דוד. יתר על כן, הוא הצהיר בפומבי כי ‘ישראל היא הרייך השלישי החדש’, ובכך העביר את הפרובוקציה הפוליטית לאזור של תחליף היסטורי גלוי ודמוניזציה אנטי-ישראלית.

לקהל הישראלי זה לא יכול להיתפס כעוד התנהגות גסה של פוליטיקאי רדיקלי.

כאשר סמלים של הרייך השלישי מועברים לדגל המדינה היהודית, זה כבר לא פולמוס על מדיניות המזרח התיכון ולא ויכוח על פעולות ממשלת ישראל. זה פוגע בזיכרון השואה, ברגישות ההיסטורית של העם היהודי ובגבול המותר בחיים הציבוריים האירופיים.

המצב הפך לעוד יותר מובהק לאחר תגובת מנהיג ‘קונפדרציה’ קשישטוף בוסאק. במקום לגנות בחומרה, הוא למעשה הגן על חבר מפלגתו, כינה את העונש ‘לחלוטין לא הולם’ וניסה להציג את מעשהו של ברקוביץ’ כצורת ביקורת על פעולות המלחמה של ישראל. ברגע זה התברר כי לא מדובר בהתנהגות בודדת, אלא בסימפטום של קו פוליטי עמוק יותר.

מדוע זה כבר לא רק רטוריקה אנטי-ישראלית, אלא אות אזהרה לאירופה

יושב ראש הסיים ולודז’ימייז’ צ’ז’סטי הצהיר על כוונתו לדרוש עונש כספי לברקוביץ’, כולל קיצוץ בשכרו. זה מעיד על כך שחלק מהמעמד הפוליטי הפולני מבין כי מה שקרה לא ניתן לייחס לגסות פרלמנטרית רגילה או לצורת ביטוי רגשית יתר על המידה.

אבל מה שחשוב יותר הוא אחר. ההגנה על פעולות כאלה מצד הנהגת המפלגה מעידה על כך שבסביבה הימנית הקיצונית בפולין פחות ופחות נראים מגבלות מוסריות והיסטוריות, שנראו עד לא מזמן בלתי ניתנות לערעור.

כאשר סמלים נאציים מתחילים לשמש ככלי תקיפה על ישראל, ולאחר מכן מקבלים כיסוי פוליטי, זה כבר מעיד על ניסיון לנרמל שפה, שלדעת אירופה הייתה צריכה להישאר מחוץ לגבול המותר.

לישראל זה כואב במיוחד. כאן מבינים היטב את ההבדל בין ביקורת על קבינט מסוים לבין הפיכת המדינה היהודית לאובייקט דמוניזציה תוך שימוש בדימויים של נאציזם. המקרה הפולני מראה עד כמה מהר רטוריקה רדיקלית יכולה להפוך להרס ישיר של טאבו היסטורי.

ל’קונפדרציה’ אין יחסים נורמליים עם ישראל – יש עוינות, פרובוקציות ועימות שיטתי

אם נסתכל על המצב בצורה רחבה יותר, מתברר שהסיפור עם ברקוביץ’ לא נוצר יש מאין. ל’קונפדרציה’ הפולנית אין היום יחסים מכובדים או יציבים עם ישראל. להפך, בשנים האחרונות המפלגה והדמויות הקשורות אליה מצאו את עצמם לעיתים קרובות במרכז אפיזודות אנטי-ישראליות ואנטישמיות שערורייתיות.

במובן זה, ישראל הפכה למטרה נוחה עבור ‘קונפדרציה’. כוחות הימין הקיצוני באירופה משתמשים לעיתים קרובות בנושאים שמבטיחים לעורר רגש חזק, תשומת לב בינלאומית ורעש פוליטי. ישראל בלוגיקה כזו הופכת לאובייקט אידיאלי לתקיפה: מספיק לקחת נושא של מלחמה, זיכרון היסטורי או רגישות יהודית – והפרובוקציה כבר עובדת על הכרת הרדיקל.

אבל הבעיה עמוקה יותר.

‘קונפדרציה’ משלבת רטוריקה אנטי-ישראלית במערכת רחבה יותר של רעיונות משלה: אנטי-ליברלית, אנטי-אירופית, לעיתים קרובות אנטי-אוקראינית ובאופן גלוי עוינת כלפי הפוליטיקה המיינסטרימית. במערכת זו ישראל לא נתפסת כשותפה לדיאלוג או כבעלת ברית בתחום הביטחון. היא משמשת כסמל שדרכו ניתן לתקוף יריבים, להרוס טאבו ולאסוף הון פוליטי על שערורייה.

מדוע למפלגה אין קרבה לא לישראל ולא לנתניהו

לפעמים עשוי להיווצר רושם שטחי שמפלגות לאומניות או ימניות קיצוניות באירופה צריכות להיות קרובות יותר לישראל, במיוחד אם מדובר בקו קשה בנושאי ביטחון. אבל במקרה של ‘קונפדרציה’ זה לא עובד. כאן אין ברית אידיאולוגית עם ירושלים ובוודאי שאין קרבה פוליטית עם בנימין נתניהו.

להפך, נציגי המפלגה בשנים האחרונות תקפו בגלוי לא רק את ישראל כמדינה, אלא גם את נתניהו עצמו. בסביבה הפוליטית והתקשורתית הפולנית ‘קונפדרציה’ מופיעה יותר ויותר לא כמי שמבקרת החלטות מסוימות של הקבינט הישראלי, אלא ככוח שמשתמש במודע בישראל ובמנהיגה כאובייקט של קמפיין אגרסיבי.

לכן חשוב לא לבלבל בין דיון רגיל על מדיניות המזרח התיכון לבין מה שעושה המפלגה הזו. כאן אנו רואים לא ויכוח דיפלומטי ולא פולמוס שמרני, אלא קו עוין פוליטי יציב, שעובר בקלות לאזור מסוכן מוסרית.

בהקשר כזה, חדשות ישראל – Nikk.Agency רואה גם את השערורייה בסיים הפולני וגם את השאלה הרחבה יותר על יחסי ‘קונפדרציה’ עם ישראל: כחלק ממגמה מדאיגה, שבה הנושא היהודי וזיכרון הנאציזם הופכים עבור רדיקלים לכלי לא לדיון, אלא לפרובוקציה.

בוסאק, ברקוביץ’, מנטצן ובראון: פנים שונות של סביבה מסוכנת אחת

כדי להבין את היקף הבעיה, חשוב להבחין בין הדמויות בתוך הסביבה הפוליטית הזו, אך לא לאבד את התמונה הכללית. קונרד ברקוביץ’ הפך לפנים של שערורייה ספציפית עם דגל ישראל והסמל הנאצי. קשישטוף בוסאק התגלה כפוליטיקאי שלא רצה לקבוע קו אדום ברור והעדיף להגן על ההתנהגות תחת מסווה של חופש הביטוי.

סלאבומיר מנטצן מזוהה עם רטוריקה אנטי-ישראלית יותר מערכתית וקשה. וגרז’גוז’ בראון הפך מזמן לסמל של התנהגות אנטישמית שערורייתית לאחר הסיפור עם כיבוי נרות חנוכה בסיים הפולני עם מטף. עבור ישראל והקהילות היהודיות כל האפיזודות הללו מצטברות לתמונה אחת: לפניהם לא אוסף אקראי של פוליטיקאים חסרי רסן, אלא סביבה שבה רדיקליזם בנושא היהודי והישראלי הפך לחלק מהחתימה הפוליטית.

זה מסוכן במיוחד לאירופה, כי מפלגות כאלה יודעות להסוות תחליף היסטורי תחת ‘אמת נועזת’ ו’מאבק בצנזורה’. תחילה מופיע מחווה מזעזעת, אחר כך מתחיל ההצדקה, ואז – שיחה על חופש הביטוי, ובהדרגה החברה מתרגלת למה שבעבר נחשב לבלתי מתקבל על הדעת. במנגנון הזה טמון הסיכון האמיתי.

לישראל המסקנה ברורה מאוד. ‘קונפדרציה’ אינה כוח ידידותי לא כלפי המדינה היהודית ולא כלפי נתניהו. זו סביבה פוליטית שבה תוקפנות אנטי-ישראלית, תחליף היסטורי ומשחק מסוכן עם נושא הנאציזם משמשים יותר ויותר ככלי למוביליזציה פנימית.

לכן מה שקורה בפולין לא ניתן לייחס לאקזוטיקה מקומית זרה. מדובר בתהליך הרבה יותר רציני: בחלק מהפוליטיקה הימנית הקיצונית האירופית שוב מטשטשים גבולות המותר, וזיכרון השואה והיחס לישראל הופכים לשדה להופעה פוליטית. עבור המדינה היהודית ועבור כל מי שמבין את המחיר של תחליפים כאלה, זה כבר לא שערורייה פרטית, אלא אות אזהרה חשוב.